מזה מי נדה

 

שאלה:

מקורו של רש”י הוא מהגמ’ יומא (יד.) “היינו דקאמר שלמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני… ההוא למזה ולמזין עליו טהור ונוגע בהן טמא, ומזה טהור והכתיב ומזה מי הנדה יכבס בגדיו, מאי מזה… נושא”. ועי’ גם בנדה ט.

ובהטעם דפשיטא לה לתלמודא ד”מזה” דקאמר רחמנא אינו ה”מזה” אלא הנושא, כ’ רש”י שם (ד”ה למזה) “דדריש הכי והזה הטהור אף לאחר שהזה קראו טהור”. וכ”כ התוס’ בנדה שם (ד”ה מאי מזה).

אבל ראה ברמב”ם ריש פט”ו דהל’ פרה אדומה “ומזה מי הנדה יכבס בגדיו אינו מדבר במזה על הטמא אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור מפי השמועה למדו שזה שנאמר בתורה ומזה מי הנדה לא נאמר אלא לשיעור שהנוגע או הנושא מי נדה שיש בהן כדי הזייה שלא לצורך הזאה טמא”.

ודברי הרמב”ם לכאורה צ”ב, שהרי מה שאמר שלמה “אחכמה והיא רחוקה ממנה” היתה מכח זה שהמזה וזה שמזין עליו טהורים והנוגע טמא, וא”כ מה הועלנו בק”ו זה “אם טיהר את הטמא קל וחומר שיהיה הוא טהור” אם כתוצאה של ק”ו זה גופא נצטרך לפרש את הפסוק באופן שישאר דין שעליו נאמר “אחכמה”. ולכאורה עדיף היה כבר לומר שלא דרשינן ק”ו זה, ולפרש את הפסוק כפשוטו, ולומר שדברי שלמה קאים על כך שאיך שייך שמי שטיהר את הטמא יטמא.

ולע”ע לא מצאתי מי שיעמוד ע”ז, וצ”ע.

ועוד יל”ע בל’ הרמב”ם דפתח בסברא (ק”ו) וסיים בקבלה (“מפי השמועה למדו”).

ולהעיר גם מל’ הרמב”ם פ”א מהל’ חובל ומזיק ה”ב “…שנאמר עין תחת עין מפי השמועה למדו שזה שנאמר תחת לשלם ממון הוא [ובה”ג] זה שנאמר בתורה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו אינו לחבול בזה כמו שחבל בחבירו אלא שהוא ראוי לחסרו אבר או לחבול בו כאשר עשה ולפיכך משלם נזקו. והרי הוא אומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח לרוצח בלבד הוא שאין בו כופר אבל לחסרון איברים או לחבלות יש בו כופר… [ובה”ה] ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא. שנאמר בו חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו’ רק שבתו יתן ורפא ירפא. הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין. והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר איברים [ובה”ו] ומנין שזה שנאמר באיברים עין תחת עין תשלומין הוא. שנאמר בו חבורה תחת חבורה ובפירוש נאמר וכי יכה איש את רעהו באבן או באגרוף וגו’ רק שבתו יתן ורפא ירפא. הא למדת שתחת שנאמר בחבורה תשלומין. והוא הדין לתחת האמור בעין ובשאר איברים”.

אבל כאן אי”ז קשה כ”כ מה שעירבב ב’ הדברים של גזיה”כ וראי’ ממשמעות הקרא, דלכאורה הכוונה כאן דלמרות שיש בעצם כבר ראיות מהפסוקים גופייהו דרק תשלומין קא מחייב רחמנא, מ”מ אי משום הא לחוד, היה ניתן לדחות בדרכים שונים (להעיר מאמרת הבעש”ט שעל קושיא יש תירוץ ועל כל תירוץ יש קושיא), ורק דלאחר שלמדנו בהלל”מ דקאי אתשלמוין, תו אמרי’ דאותם משמעויות בתוך הפסוקים גופא המורות דהכוונה היא אתשלומין, נכונות הן וק”ל.

וראה גם בפ”ז מהל’ ממרים הי”א “גזירת הכתוב הוא שיסקל בן סורר ומורה אבל הבת אינה נידונית בדין זה שאין דרכה להמשך באכילה ושתיה כאיש שנאמר בן ולא בת ולא טומטום ואנדרוגינוס”. אלא דכאן לא קשה כ”כ מה דפתח בגזיה”כ ובאמצע הביא טעם, דכאן אינו מביא את הטעם כמקור הדין אלא כביאור הדין (רק דקצת קשה, דאין דרכו של הרבמ”ם בספר הי”ד לדרוש טעמא דקרא.

ולהעיר מפי”ח סנהדרין ה”ו “‫גזירת הכתוב היא שאין ממיתין בית דין ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא על פי שנים עדים… הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה שמא מן העמלין מרי נפש הוא המחכים למות שתוקעין החרבות בבטנם ומשליכין עצמן מעל הגגות שמא כך זה יבא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג וכללו של דבר גזירת מלך היא”. ואף כאן צע”ק מה דפתח בגזיה”ג ובאמצע דרק טעמא דקרא. וגם צ”ע מהי ההוספה “כללו של דבר כו'”.

 

מענה:

בקיצור נמרץ כי הזמן אץ עלי לרגל המלאכה אשר לפני.

בשאלתו, ראה קה״י יומא ה.

והנה, שאלתו י״ל בתרי אנפי א. שמדוע הוכרח לדרוש ק״ו כזה שהוא בבחי׳ אחכמה וגו׳. ב. או״י שאיך אפ״ל שהיא רחוקה ממני באם נדרשת בק״ו. ונפק״מ טובא.

ויש להעיר בהשקו״ט אי ק״ו סברא היא או דרשה גמורה – וחקרוה שרים – ראה הגשפ מבית לוי ע רנו. וראיות לכאן ולכאן ולדוגמא בשי ר״ט דהיכא דמיפרך ק״ו ל״א דיו. ועי ברכות כג ב דמוכח שאינו סברא. ולאידך י״א שאף שבק״ו אדם דן מעצמו צ״ל מילתא דמסתבר. וכהבי׳ בזה שטרח וכתב לה קרא או שאין עונשין מה״ד לפי שסברא היא. ולהעיר שהג׳ דברים שעשה משה מדעתו נדרשו בק״ו, ונקרא מדעתו. וביומא כב, ב שאול חטא אף שדרש בק״ו. ומצינו שמפאת ק״ו דחו למיעוט שמדרשה ואוקמוה באו״א. ראה תו״כ שמיני יא לג. ועי׳ בספר הישר סתרכ״ד.

בהל׳ ״מפי השמועה״ בדבר שמסברא – ידוע שכן דרכו של הרמב״ם לפרש מסברא בדבר שאין הצדוקים מודים. ועי׳ רמב״ם נדרים ג, ח. ערכין ה, ז. ולהעיר מר״מ טומאת מת א ב. אבל ה, כ.  וראה בקונט׳ מפי השמועה במשנה תורה לקאפח (במשפטים ע׳ רנא ואילך).

להדוגמא מהל׳ סנה׳ – ראה רדב״ז שם ובארוכה לקו״ש חל״ד שופטים ובהע׳ 4.

ובהמשך להנ״ל: מצאתי את שאהבה נפשי בשושנים לדוד כלים א, א, שאין הכוונה לק״ו גמור, והוא כעין סברא של״ש שייטמא המזה כיון שטמא פסול להזאה וממילא אינו מטהר. וראה ברלב״ג דלקמן. וכדוגמתו בר״ש פרה ח, ב.

ואת״ל שמקורו דהרמב״ם בספרי, כמ״ש בכס״מ (וכ״ה בגבורת ארי יומא יד, א בדברי תוד״ה מאי), הרי בספרי שלפנינו הק״ו הוא באו״א. ועיי״ש כמה ק״ו. ואולי גם בכס״מ כוונתו כעין דברי השושנים לדוד.

אבל להעיר שגם בפיה״מ כלים א, ב, כתב ממש כבחיבורו. ודוחק לפרש גם בזה באו״א ולהוציא מפשוטו. ושם משמע יתירה מזו, שהק״ו גופא הוא בקבלה. וצע״ע.

[ולהעיר שבהק״ו שבספרי, שנוגע אינו מטמא בגדים ואיך אפ״ל שמזה מטמא בגדים – הרי לדעת הרמב״ם גם נוגע – ולא רק נושא – מטמא אם י״ב כדי הזי׳. אבל בפיה״מ הנ״ל שנוגע אינו מטמא בגדים. ובכס״מ שגם בנוגע היינו משום נושא, כמ״ש באבה״ט ו, יג.

גם צ״ע בדעת הספרי אם ס״ל דמזה באמת טמא, שלדידי אין הכוונה שם ברורה. וגם יש שם ט״ס ושינויי נוסחאות.

ואגב, ילה״ע על הדבר פלא, שלא מצינו גוף הענין שמזה טהור בכל מס׳ פרה, אף שהוא נגד פשש״מ, והדרשה – נמצאת רק בבבלי!

ובגוף הענין שרגיל אצל עמא דבר לומר שפרה מטמאת טהורים בנוגע להמזה, ילה״ע שנוסף לזה שיתכן שיל״פ כן בספרי כנ״ל – הרי י״מ שמזה טהור רק אם טהור לחטאת. והוא חידוש גדול לדינא – ראה בפי׳ הגר״א פרה ט, ח. שם י, ו. אדרת אליהו עה״ת. הכתב והקבלה חקת יט, כא.

וחידוש גדול יותר, שבפי׳ פיוט לפ׳ פרה במחזור הדרת קודש ועוד – לטהר טמאים לטמא טהורים באומר קדוש, שר״ל ש״הטהור המזה נטמא״. וכ״ה באלה המצוות למהר״ם חגיז עשין קסב. וצ״ע.

וראה מלבי״ם ותו״ת בגוף ההכרח ע״ד הפשט – נוסף למש״כ בתוס׳ יומא שם (שצע״ק בדבריהם שהרי גם באוסף אפר הפרה נאמר הל׳: ואסף איש טהור) – לפרש שלא כפשטי׳ דקרא. וכעי״ז כבר קדמם ברלב״ג].

וכתוספת על העיקר, אבל ג״ז עיקר, נתעוררתי שבר״ש פרה ח, ב – וראה שם ט, ח – משמע דלא כהרמב״ם ותוס׳ נדה ויומא שנושא לצורך טהור, ולדידהו ה״ט שמזה טהור (ובתו״י נדה ט, א בפי׳ הכתובים דסברא היא לטהרו כיון שהוא לצורך מצוה), ולדידי׳ באמת מזה נטמא לתרומה וקדשים וביאמ״ק, ודס״ל שגם נושא לצורך טמא, אבל עדיין מותר לו להתעסק בהזאה, שטומאת מי חטאת אינה מעכבת לגבי מי חטאת גופא. וטעמו דאל״ה כל נושא מי חטאת יחזור ויטמא את המים (אבל ראה תוס׳ פסחים סט, א ד״ה שמא שבאמת כ״ה – וכוונתם לשיטתם כשנושא שלא לצורך, ראה חזו״א פרה ה, יב – אא״כ נושא בכלים שאמק״ט). וראה בצל״ח פסחים (שם). שרשי הים ב קעו, א. ובמהדו״ח רכ, א. וכעי״ז לענין אחר בפנ״י יומא ב, א ד״ה שהיו. וצ״ל שמש״א שמזה טהור היינו מחמת ההזאה עצמה אבל לא מחמת זה שנושא. וצ״ע. אבל בחזו״א פרה טו, י, נדחק להעמיד דבריו כדעת הרמב״ם ודעמי׳. וראה דברי יחזקאל יד, ג. קה״י יומא ו. שם ז. ובהמשך להנ״ל, בהכרח ע״ד הפשט, מצאתי עוד כמה שדרכו כדעת הרלב״ג ומד״ע. ועוד הכרח ע״ד הפשט – מלה״כ שחסר כאן (ומזה מי הנדה) ה׳ הידיעה (המזה) כבשאר טמאים (האוסף, השורף, הנוגע) – ראה מרומי שדה נדה ט, א. וכן בספרו העמק דבר עה״ת. וראה כעי״ז בס׳ השרשים לד״ק ערך נזה, שמזה הוא שם ולא פועל. וכ״ה בתוס׳ הרא״ש נדה שם. ועוד יל״פ דקרא על כרחך מיירי במזה שלא לצורך, שהרי הפסיק מלפרש כל עיקר דין הזאה, והו״ל לפרושי דינו לעיל מיני׳, ועכצ״ל שהכוונה שמדה שלא לצורך, וקאי כאן בדין נושא – ראה תו״ת עה״פ. וכ״כ בשו״ת קול מבשר ב, לז.

בנוגע לדעת הספרי – שו״מ בתו״ש כד הוספות טו – ע׳ קפה – כדברינו בדעת הספרי שמזה טמא. ושם שהתרגומים הלכו בשיטת הספרי.

ומדאתינן להכא, צלע״ג בתורת חיים בשלח מהדו״ח רט, ג, ובאוה״ת חקת מהדו״ח ע׳ תשעז, ושם ע׳ תשפט, ובהוספות ע׳ 19, שהמזה טמא ומי שמזין עליו טהור. וכן ראיתי גם בשאר ספרים – שני עפרים (פראג תקפ״ו) מאמר לפ׳ פרה – לד, ב ועוד. (וגם בתורת משה לחת״ס, ר״פ חוקת, דקאי בהאי מסכתא גופא, בסוגיא דיומא שהכוונה לנוגע, ובישוב קושיית תוס׳ יומא שם. ועכ״ז כתב הל׳ ״המזה טמא״. וכנראה שיגרא דלישנא הוא. וכוונתו לנוגע).  וצ״ל שכוונתם ״מזה״ כמו בלישנא דקרא – היינו נוגע שלא לצורך. או״י כסברת האחרונים בדעת הר״ש. או גם כדעת הגר״א. וכן י״ל באופן שאינו לצורך, כמזה בלילה, או במזה על הטהור לרע״ק. ועוד כיו״ב.

 

 

#42796