טבילה שלא בזמנה בשבת

 

במענה לשאלתו, במה שנהגו לאסור טבילת אשה בשבת אא״כ בעלה בעיר, וגם לא הי׳ אפשר לטבול קודם, אם כ״ה מנהג אשכנז בכלל או רק במקצת מקומות, ואיך המנהג בארה״ב, ושאמר לו צורב העוסק בחוקי חורב שכאן אין נוהגים כך, אם אכן כ”ה –

באמת, קשה לענות על שאלה שכזו שמורכבת מכמה פרטים, ולא כל העתים שוות, ותלוי באם פשעה או נאנסה, ומהו גדר פשיעה או אונס, וכן אם המדובר לכתחילה להמתין על ליל שבת, או בדיעבד אחרי שכבר שהתה, ובכל אופן נתעכב כאן על מקור ושרש הענין ועל עיקר שאלתו. ודברינו כאן רק להלכה בגוף הענין, ולא למעשה היאך להורות כשבאה שאלה לידינו –

הנה ברמ״א יו״ד קצז, ג, כתב בשם י״א שאסורה לטבול, ושכן נהגו במקצת מקומות, אבל במקום שאין מנהג אין להחמיר. וכבר כתב כך בספרו ד״מ שם, שאין להחמיר בזה במקום שלא נהגו להחמיר.

[ובפי׳ כוונתו שאין להחמיר, מפרש בט״ז שם ד, דקאי כשבא בעלה בע״ש או אחר לידה (עיי״ש בט״ז: למה היקל רמ״א בזה במקום שאינו מנהג באם בא בעלה בע״ש אפילו אם הי׳ אפשר וכן אחר לידה). אבל בל״ז גם לרמ״א יש להחמיר. ובפי׳ אחר לידה, ראה באורח מישור דלקמן: אחר לידה מתאחרת לטבול מחמת סלסול בעצמם שבושה או מפונקת עדיין מלטבול מחמת שאין בה כח כ״כ, אבל מ״מ מצי למיטבל אם תרצה, דודאי אם אינה יכולה כלל לטבול מחמת שאין בה כח זה מיקרי אונס.

אבל בסד״ט שם ד ד״ה ועוד נראה, פי׳ בדעת הרמ״א, שבמקום שאין מנהג יש להקל בכל גווני. וכ״מ בש״ך ג, ראה בסד״ט שם ובמחה״ש שם בכוונת הש״ך. אבל ראה שיעורי שבה״ל קצז, ב לש״ך שם ד״ה כיון. ובנקוה״כ שם יש חילוקי גירסאות. ואכ״מ בפרטי האופנים. (וראה פרדס רמונים במקומו. והאריכו בהחילוק בין ב׳ התשובות בתרוה״ד, א, רנה ורנו. וראה תוספות אהל (קדר) לשם שהאריך מאד. וכעי״ז בשו”ת דברי יציב דלקמן).

אלא שהסד״ט עצמו כתב לדינא להחמיר כשלא הי׳ אונס. וכ״כ בלחו״ש בלחם יב. ועוד].

וכן נקט לדינא הש״ך שם ג. וכ״כ בסד״ט שם. תורת השלמים ה. חכמ״א קיג, ח. (אבל ראה בספרו חיי״א ע, ד. ואפשר שקיצר שם). ועוד.

אבל בט״ז שם ד, תמה על הרמ״א במש”כ דבמנהג תליא מילתא כיון שהמרדכי והאגור ומהר״י וייל ומהרי״ל אוסרים לגמרי. ומכריע לפסוק כתרוה״ד, שרק בענין שלא הי׳ אפשר תחילה לטבול מותר. וראה במלבושי טהרה קצז בבאמ״ח ב שהכריע כהט״ז, ושמצוה לשמוע לדברי פסקי מאורות הגדולים אלו כי רבים הם נגד הש״ך ואחרי רבים להטות.

וגם במג״א שכו, ח, הביא רק דעת האוסרים (והביא מדברי מהרי״ל שיפה נוהגות, ושכ״כ בתרוה״ד, אף דלאו בחד שיטתא קיימי בכל הפרטים. ואכ”מ) והשמיט שבמקום שאין מנהג אין להחמיר. וכן החרה החזיק אחריו בשו״ע אדה״ז שם ז, וזלה”ק: ובמדינות אלו נהגו לאסור טבילת אשה בשבת אא”כ יש בעלה בעיר וגם לא הי’ אפשר לה לטבול קודם השבת או שלא היה בעלה בעיר ובא בערב שבת שלא פשעה במה שלא טבלה קודם לכן אבל כל שהי’ בעלה בעיר והי’ אפשר לה לטבול ולא טבלה אינה טובלת בשבת. ואף שכת”ש שהוא ממנהגא, לא הביא כלל צד להקל במקום שאין מנהג. (ועוד, שהשכיל רבינו לכתוב תחילה עיקר הדין שמותר לטבול לטומאתו בשבת שנראה כמיקר. ושוב כתב שבמדינות אלו נהגו לאסור כשאינה בזמנה, כנ״ל. ומשתמע לתרי אנפי שנהגו לאסור לפי שסוברים שבכגון דא אסור מדינא, או שהוא רק ממנהגא. ובהמשך דבריו כתב בזה״ל: ויש שנתנו טעם למנהג וכו׳. והוא מדברי תרוה״ד שכיון שנתפשט המנהג שלא לרחוץ שוב לא נראה כמיקר. ומשמעות הדבר, שמה שתלוי במנהג הוא מה״ט גופא שהמנהג שלא לרחוץ. אבל החשש דנראה כמתקן אפשר שהוא מדינא. ודוק גם בלשון אדה״ז, שיש שנתנו טעם, והיינו דאיכא לפרושי בטעם המנהג באו״א. ואף שהביא אדה״ז המנהג רק כשהי׳ בעלה בעיר והי׳ אפשר לטבול לפנ״ז – הרי גם לחלק משאר הטעמים שייך לומר כן. והרחיב הדברים בהשיטות בזה ידידנו בעל מלכי צדק שליט״א בספרו הנ״ל על הלכות נדה, ד ע׳ 350 ואילך. אמנם, בדוחק מקום לפרש איפכא שהוא רק ממנהגא, ורק שיש שנתנו טעם למנהג. אבל באמת אינו). גם במשנ״ב שם כד כתב בפשיטות, שכך נוהגות והוסיף שיפה נהגו, ולא הביא כלל שלא להחמיר כשאין מנהג. וכ״ה בא״ר ה ותוס״ש שם יב.

וראה פמ״ג שם בא״א ח (לענין טבילה מכתם). ועוד. וראה גם ביהגר״א שם טז (אבל ראה שם יו”ד קצז, ה ואילך).

וראה שו״ת אבנ״ז יו״ד רמט, שיש חשש מדינא. וראה באו״א בשו״ת תורת רפאל או״ח לד. אבל ראה בסו״ד. וטעם אחר – בהעמק שאלה צו, ז. וקדמו בחי׳ ר״י מלובלין ורבינו העשיל מקראקא על טור יו״ד קצז, נדפס במהדו״ח של הטור.

גם בקיצור שו״ע קסב, ז, שנתקבל חיבורו בכל תפוצות ישראל, וכוותי׳ נתפשטה ההוראה (ושרש הדברים נמצא בלחו״ש שלו על אתר), נקט לדינא שבאפשר לטבול קודם אסורה לטבול, ורק כשבא בעלה בע״ש כתב שתלוי במנהג, שיש שמחמירים, ובמקום שאין מנהג אין להחמיר.

ובאמת, בשו״ת תרוה״ד גופא – א, רנה – אחרי שכתב ״שמחזיקים איסור בדבר״, כתב שבאפשר מאתמול ״לא שרי״. וכן בהמשך דבריו, שבזמננו שהמנהג שלא לרחוץ אינו נראה כמיקר, משמע שהוא מדינא. ובתשובה הבאה – רנו – כתב דהא דקאמר תלמודא דמותר לטבול בשבת משום דמיקר ״ליתא לדידן״, וש״לפי זה אין להתיר לטבול טבילה הראשונה שאחר הלידה בשבת״. ובלקט יושר לתלמידו יו״ד ע׳ 22 כתב בדעתו ש״טבילה שלא בזמנה אסור לטבול בשבת״. ומשמע שהוא מדינא ממש.

ונמצא, שלמעשה רהיטת הפוסקים שיש להחמיר כל שאפשר לה לטבול קודם, ושבזה אין הדבר תלוי במנהג כלל (וגם לאדה”ז שג”ז כתב שהוא מחמת מנהג, הרי לשונו שמנהג מדינות אלו לאסור. ואיכא לפרושי כנ״ל ששרש הענין תלוי במנהג שנתפשט שלא לרחוץ, אבל בתר דנהיגי הכי, הדר דינא שאסור מדינא מחמת שנראה כמתקן. וכנ״ל, כלל לא הביא מנהג בהיפך).

וכעת בנוגע לגוף המציאות בהתקבלות המנהג – הנה המעיין בספרי גדולי הפוסקים מחכמי אשכנז ופולין יראה שהי׳ פשוט להם שכך המנהג (אלא שנחלקו בפרטיו): ראה בשו״ת מהר״ם מלובלין עא. חוט השני ע. לבושי שרד בחידושי דינים ליו״ד פו ואילך. חמו״ד הובא בפת״ש קצז, ג, ונדמ״ח לאחרונה. נובי״ת קלא. תשובות חדשות לרעק״א ט, ז (שדעת נוטה להקל עכ״פ בכתם, אבל מה אני ומה כחי לסמוך עלי מבלי הסכמת גדולי זמננו). הגרש״ק בשירי טהרה קצז, הובא בדרכ״ת קצז, ט. שערי צדק יו״ד קמז (ומש״כ שם בשם דגו״מ – צ״ע. וכנראה טה״ד היא). וראה שו״ת חכ״צ פב.

וכן בדורות שלאח״ז – ראה שו״ת מהר״ם שיק יו״ד קפז ואילך. שו״ת יהודה יעלה יו״ד ריז (וראה בנדון דידי׳ בשו״ת ר׳ עזריאל יו״ד קצא. בית שערים יו״ד רפ). ערך שי על אתר. שו״ת לבושי מרדכי תנינא יו״ד צג (ועיי״ש, שאסרו באיסור בעלמא כמו תקנות הגאונים ושארית מנהגים אבל לא איסור גמור כמו טבילת כלים, ושכנלענ״ד). ולהעיר מנובי״ת שם, שהורה להקל בנדון דידי׳ שהיתה שוגגת, וצירף שהיא חומרא יתירה). שו״ת מהרש״ג ב, קנה. שו״ת מהר״ם בריסק ב, מב. שו״ת ערוה״ב יו״ד קפג. שו״ת אמרי בינה ראזענפלד, יו״ד ט, הובא בדרכ״ת קצז, טז. שו״ת נהרי אפרסמון או״ח טו.

ואף שכמה מהם צידדו להתיר בשאלה שנשאלה אצלם, מ״מ קיבלו המנהג כמו שהוא, ונזקקו לישב על טיפת דיו ז”נ, וישב מצרף ומטהר, בצירופים מצירופים שונים.

אמנם בבאה״ט שכו, ה, כתב שעכשיו נתפשט המנהג להתיר בכל ענין. אבל כבר תמה עליו בבית מאיר שם, שלא ידענא ממי נמסר לו עדות זה, וחלילה לסמוך עליו בזה, כי מעצמו כתב. וראה גם מש״כ ביד יוסף ראזענבערג או״ח שכו, ו על הבאה”ט.

וכן תמה במקו״ח שם להחו״י או״ח שכו, ח, על מש״כ בעו״ש שכו, טז, שעכשיו פשט המנהג להתיר, דהא מנין לי׳.

הרי לנו, שגדולי הפוסקים לא קיבלו מה שהעידו שהמנהג נשתנה.

והנה, יש ממלקטים אחרונים שהביאו משכנה״ג יו״ד בהגב״י ה, שמנהג העולם לטבול בליל שבת. ואינו מן הענין, שהרי הוא מחכמי הספרדים שאצלם לא נתקבל המנהג. ועדיפא הו״ל להביא מהב״י שכתב שכן עמא דבר. ואכן אצל הספרדים לא נתקבל בכ״מ. וראה גם בב״ח ד״ה כ״כ האגור, וכתב שהב״י כתב רק לפי מנהג מקומו, אבל אנו בני אשכנז וכו׳. וראה בשלחן גבוה קצז, ד. ועוד. וראה בשו״ת בית יהודה ב, הנספח לבני יהודה, עייאש ב, לב, ששקו״ט במנהגם בליוורנו. ולאידך, במסגה״ש קאסטאלנובו, קצז, ב, למרות שהוא מחכמיהם, כתב, שבליוורנו ועוד מקומות, לא טבלו, ושכן הנהיג לשואלים, אם לא הגידו לו שנהוג אצלם מקדמי אר״ש להקל ולטבול. עייש״ב.

ויש שהביאו, שבא״א מבוטשאטש שכו, א במהדו״ת, כתב שעתה נהגו להקל. אבל פשוט בדבריו שכוונתו כשבא בעלה בע״ש. ולא כפי שהביאו משמו בסתמא. ולדבריהם סותר למש״כ בעצמו בדע״ק יו״ד קצז, הובא בדע״ת שם ד״ה י״א שאסורה.

אלא שבערוה״ש יו״ד קצז, ח, כתב שהמנהג הפשוט שכולם טובלות (אף שבאו״ח שכו, ט, הביא המנהג שברמ”א בפשטות), ונגרר אחריו בטהרת ישראל קצז, יד.

[ובאמת, שעיקר דברי ערוה”ש, שכעת שהאנשים נהגו לטבול פשיטא שאשה רשאית לטבול, וקדמו באבן השוהם (להר״א גץ) כה, וראה שירי טהרה שם, ובאו״א במהרש״ג דלקמן (וראה מה שכתבנו לקמן) – וכעי״ז ומה״ט בשו״ת ר״ט וייל נה, אבל רק לגבי יו״ט, עיי״ש טעם החילוק – אינו מובן כלל, שהרי מעולם לא שמענו שנשים יטבלו לקרי או לתוספת טהרה. ונשאר החשש דנראה כמתקן. וראה גם סד״ט קצז, ה עד״ז. וכבר העיר מזה בדברי יציב דלקמן. אבל ראה יגל יעקב דלקמן ד״ה והנה מצד הדין].

אמנם, למעשה רוב ככל האחרונים העתיקו המנהג שברמ”א, ללא שינוי, ודלא כערוה”ש. וגם בטהרת ישראל הדגיש דמיירי באופן שמה שלא טבלה קודם הי׳ ״מחמת מניעה קצת״.

גם ידוע ליודעים שמצאנו כמ״פ בערוה״ש שסמך על המנהג שמצא אצל דלת העם גם נגד דעת האחרונים.

ולא ידעתי מה מציאה מצאו בעדותו של ערוה״ש יותר מהבאה״ט שקדם לו רבות בשנים, ושכתב הבית מאיר שאין לסמוך על עדותו. וכנ״ל, כן מצינו בעולת שבת שהעיד על המנהג, ולא אבה המקו״ח לקבל  דבריו.

ולפלא, שבשו״ת ר״א גוטמאכער יו״ד נד קרא תגר על המנהג, אחרי שהדבר יצא מפי גדולי הפוסקים.

וכן מצינו גם אצל אחרוני זמננו (אף שיש מהם שנטו להקל) – ראה שו״ת מהר״י שטייף רעח. חוט שני ד קצז, ד ע׳ ער. ארחות טהרה יד, י ואילך. ובשם הגריש״א – פתחי דעת כא הערה יט. תשובת הגריש״א בסו״ס אוצרות הטהרה אות נ. וראה שלחן שלמה להגרשז״א שכו, ח אות ט ובשוה״ג. (וראה מש״כ תלמידו באהל שרה א, ג, ז, להחמיר כשלא טבלה קודם ללא סיבה. אבל להעיר ממש״כ שם הע׳ כט). שערי טוהר יז, ב. שו״ת עמק התשובה ג, עט. וראה דבריו בקובץ בבית תלמוד להוראה יא ע׳ קסב. תשובת בעל קנה בשם, נדפסה בקובץ אור ישראל נו ע׳ לח, שלהלכה פוסקים כש״ך שאין לטבול כשדחתה ההפס״ט. (ודלא כמקילים שדחיית ההפס״ט אינה בכלל המנהג). וכ״כ בשו״ת ויען יוסף סוסי׳ כט, שבסו״ס משפטיך ליעקב, ונדמ״ח בויען יוסף יו״ד קנב, דנקטינן כהכרעת הרמ״א להחמיר כשיכלה לטבול קודם. (וראה מה שנדחק טובא בעובדא דידי׳ למצוא היתר). ולהעיר, שבהליכות חנוך ב, קצג, מדברי חשב האפוד, כ״כ רק לגבי מוצ״ש שבלונדון ליכא מנהג.

והמעיין באריכות דברי האחרונים דנחתי לדינא בענין זה, ודנו בכמה פרטים, בטבילת כתם או שדחתה מחמת חומרא וכן מחמת צניעות או ממון, וריבוי שקו״ט בסוגי האונס – מוכח שהי׳ פשוט להם שכך המנהג, ראה הנסמן בדרכ״ת ועוד על אתר. וכולם נתחבטו למצוא היתר בשאלה הבאה לידם, ולא שמו המנהג אחרי הדלת.

וכן מצינו אצל חכמי זמננו, ראה לדוגמא בשו״ת דברי יציב ג, קד, דנחית לשקו״ט כאילו פשוט שכך המנהג. וכן בויען יוסף שם. וטובא אשכחן הכי.

ועד היכן הדברים מגיעים, ראה בשו״ת יגל יעקב – מגדולי הפוסקים לפני מלחה״ע האחרונה – יו”ד נח, שהוא מגדולי המקילים בשאילתא דידן, כפי שאפשר להיווכח מדבריו שם, ונשאל שם באשה אחת שאינה נזהרת בהרחקות ופרישות רח״ל, והשואל רצה לדעת אם להתיר האיסור ממנהגא לטבול בשבת בכדי להצילה מאיסור, ונו״נ באריכות גדולה אם להתיר איסור קל עבור איסור חמור. ולמעשה כתב שם להקל, ועיי”ש, שבעילה כל דהו מוקמינן לה אדינא. (וכבר כ”כ במור וקציעה סוסי’ שכו, שעכשיו אין הנשים טובלות בשבת אם לא במקום שאין מנהג וע”י עילה כל דהו יש להתירה בכל מקום). וסיים עלה, שתמיד מחפש איזה עילה וסיבה לתלות בה שלא יתלה השואל להתיר לעצמו גם בפעם אחרת להמתין לכתחילה על ליל שבת.

(והנה, כתב שם שמלשון הרמ״א משמע דרק מעט מקומות נוהגין להחמיר. אלא שבד״מ (ובהארוך) משמע שכן הי׳ המנהג פשוט. ואין שם שום רמז שלא נתפשט המנהג. וראה גם מקו״ח דלקמן, שכן המנהג באשכנז בכלל. וכ״ה פשטות דברי הב״ח כנ״ל. וכ״מ בכ״מ. וגם הלשון במקצת מקומות אינו מוכיח בעליל שהוא רק במעט מקומות. ועיקר הכוונה שאינו בכ״מ. ויש להוסיף, שלפעמים מקצת הוא עד (וכולל) מחצה, ושקו״ט בדין נשרו מקצת עלי׳ ועוד כיו״ב. וראה שו״ת חקרי לב י, קיח – קפט. ב. שארית יוסף ידיד ג אה״ע ע׳ קמט ואילך. ועוד ועיקר, שבפשטות כוונת הרמ״א לומר שאינו מדינא, ושבמק״א (כמו אצל הספרדים) לא נהגו בזה, והוא לפי דעתו שבמקום שאין מנהג אין להחמיר, ולא בא לומר שבאשכנז גופא הוא רק בקצת מקומות.

עוד הביא שם ביגל יעקב דברי באה״ט הנ״ל. ולא שת לבו שהבית מאיר ועוד השיגו).

[וכעין דבריו להקל בעילה כל דהו, ראה גם שו״ת מהרש״ג ב, נה, שהיא חומרא בעלמא לקנוס האשה על שלא טבלה בזמנה (וציין שם, שהביא סברא כזו בשו״ת מהר״ם שיק יו״ד רפז. אבל מה שהביא מסד״ט קצז, ד – הנה שם לא כתב בטעם המנהג משום קנס, אלא שמחלק למעשה בין פשעה או לא. וראה עד״ז בשו״ת אבנ״ז יו״ד רמז. ובערוה”ש יו”ד קצז, ו, הוא באו”א קצת, שהנשים אסרו ע”ע, וכוונתן היתה שאם נתיר להן גם בכה”ג היו הרבה נשים מניחות טבילתן עד השבת מפני שאז נוח להן יותר, וכדי שלא לבטל הטבילה בזמנה בחול עשו גדר שאם ימשיכו הטבילה עד שבת אסורה לטבול בשבת), אבל כל שיש לה איזה אמתלא מקובלת על לב המורה לא קנסינן לה.

ותמיהני במש״כ מהרש”ג שם בין הדברים, שלפי דעתו במקומות אלו המנהג הוא להקל (אף שכנראה לא ברירא לי’ מילתא), וראיתו ממה שחסידים ואנשי מעשה טובלים בשבת. וצל”ע בדבריו (שנוסף למה שכתבנו לעיל, עוד זאת צ”ב במציאות), שהרי המנהג לטבול בשבת כבר הובא באבן שוהם, כנ״ל, ושם כתב שבכל עיר ועיר אשר אחב״י שמה יש כמה חסידים ואנשי מעשה שטובלים ביום השבת שחרית אפילו אין שום טומאת קרי. והוא קדם לכל האחרונים. ונפטר בשנת תס״ז לערך. ועכ״ז נחית לדון בהמנהג. ולא מצינו למי שיכתוב שמאז נתבטל המנהג. ובשו״ת ר״ט וייל שם שלאנשי מעשה אלו הו״ל כמו שזמנם בשבת. וגם גוף הסברא אינה מובנת, שמבין ריסי דבריו ניכר שבמציאות החמירו, וכמובן גם משאלת השואל, והוא עצמו פוסק להחמיר כשעברה זמן טבילתה ללא אמתלא, אלא שרוצה להוכיח שהמנהג להקל מחמת טבילת האנשים, והיאך אפ״ל א״כ שהמנהג להקל כשלמעשה לא נהגו כך. ואפשר שהיו שהחמירו, ונסתפק אם הוא מנהג קבוע. ודוגמתו, ראה מש״כ בפחד יצחק ערך טבילה בליל שבת, שבחודש סיון תל״ח אמרה אשה להרב בעיר צינט״ו שיש שם מנהג קבוע, ואח״כ בחודש טבת תל״ט העיד איש א׳ לפני הרב שאשתו לא החמירה מעולם בד״ז ושאין בזה מנהג קבוע שיש מחמיר ויש מיקל].

וגם כשאין המנהג ידוע – ראה בדרכ״ת קצז, יב בשם מקו״ח שם יג, שיש להחמיר. ושם, שכן המנהג בכל קהלות גדולות באשכנז. וכן מוכח בדברי מסגרת השולחן שם, הועתקו דבריו לעיל. ויש שר”ל להוכיח ממש״כ בחכמ״א שם שכשאין מנהג ידוע יש להקל. אבל נראה פשוט שאין כוונתו למקום ספק, רק כפשוטו כשאין מנהג מפורסם. (וע״ד מש״כ בפחד יצחק שם, שאין מנהג קבוע בצינט״ו כי יש מחמיר ויש מיקל ויחשוב לנפשו ויעשה מה שלבו חפץ. ושם שבעיר פיארר״א אין מנהג קבוע ג״כ, דאיכא מחמירות ואיכא מקילות).

אבל ראה בפת״ש קצז, ו, מה שהביא מאבן השוהם שם. אבל שם היו כמה צדדי היתר. ודוק היטב שם, שכתב רק שאין למחות. וגם בעל דרכ״ת לא הביא כלל מדברי הפת״ש לדחות דברי המקו״ח הנ״ל. וכנראה תפס שאין בזה השגה על דעת המקו״ח להחמיר כשאין המנהג ידוע.

ובגוף השאלה, תמיהני היאך אפ”ל שכאן אין המנהג כך, לך נא וצא בעקבי הצאן, כי שאל נא לימים ראשונים, מה נהגו בכאן, והיאך מלמדים המדריכים והמדריכות, ומה מקובל אצל נשים צדקניות ואצל הבלניות, וזה לי שלשים שנה בקהלתנו, ומעודי ועד היום הזה שמעתי שכך הדבר בפשיטות, וכן הוא בחוברות וקונטרסים המיועדים לאברכים נשואים ולנשותיהם, וכן הורו כל המורים דכאן מאז ומקדם, וכהנה רבות. אלא שחדשים מקרוב באו לשנות ההוראה כאן, באמרם שאין כאן מנהג. והא גופא שבאים לשנות, מוכיח שעד היום נהגו בהיפך, וידוע לי שלפחות אחד מהמורים שטוען כך, בעצמו הורה מאז ומקדם בהיפך, ושוב אחרי זמן חזר בו מהוראתו, והיאך החי יוכל להכחיש את החי.

ולהעיר, שמדברי הפוסקים מוכח שהמנהג תלוי בנשים, וכל׳ תרוה״ד שהנשים מחזיקות איסור. וכן באבן השהם תלה הדבר במה שהבלניות נזקקו לשאול. וכל שאצל הנשים פשטה הנהגה זו, הו״ל כמקום שנהגו.

והנה בשו״ת שבה״ל ד, קז, הב״ד מקו״ח הנ״ל. ושוב כתב: אבל בעניותי פה אה״ק ובקהלתינו אין להחמיר בכלל בזה, ופשוט לפסוק כהגאון סד״ט בסק״ד שהיקל בכל אופן כשבעלה בעיר אפילו פשעה ולא טבלה [וצל״ע, שהרי הסד״ט כתב להדיא להחמיר בפשעה], ומכ״ש באונס כל דהו וכו׳ וכן למעשה המנהג פשוט להקל באם לא טבלה קודם מחמת איזה חומרא וכו׳ ולמעשה יראה להקל כמש״כ כי בזה״ז למי שמכיר מצב הדור ותכונותיו אסור לנו לדחות טבילה וכו׳.

והמעיין יראה, שכ״כ רק לקהלתו, ורק מחמת טעם חיצוני, אף שהוא ענין עיקרי שגופי תורה תלויים בו, ובזה גופא – לא כ״כ בפשיטות אלא ״בעניותי״ ״יראה להקל״ (למרות מש״כ אח״כ בלישנא דאיסורא, שאסור לנו לדחות טבילה. ונראה שדיבר כנגד המורים, ואין כוונתו לאיסור ממש). ומש״כ שם, שהמנהג פשוט להקל – הוא רק בדחתה הטבילה מחמת חומרא. ועיקר דבריו שם להקל משמע שהוא באונס כל דהו. ועוד, שמש״כ להקל בפשעה הוא עפ״ד הסד״ט, והרי מפורש שם להדיא שלא להקל בכגון דא. ואם אכן מותר אפי׳ בפשעה מחמת שאין מנהג, וכספרדים דמינו, הכי נימא להתיר מעיקרא לדחות לליל שבת (וכמנהג שהובא בפחד יצחק ערך טבילה בליל שבת, שיש אנשי מעשה ומביני מדע שמסדרים לנשותיהם להמתין ולאחר טבילתן עד ליל שבת לקיים מצות נדה חלה והדלקת הנר בפעם אחד). אתמהה.

[אלא שיד הדוחה נטוי׳, שיש בזה טעם אחר שלא לדחות לכתחילה לשבת, מחמת איסור רחיצה בחמין, וכדלקמן. ואכן, בטה״ב ג בדיני טבילה ה, ע׳ רנד, אף דבתר מרן הב״י גריר, מ״מ כתב שלא לדחות לכתחילה לליל שבת מה״ט. ועצ״ע שלדידי׳ שגם טבילה בכלל גזירת מרחצאות, ליתסר גם בזמנה. ובאמת, כתב שם לכתחילה  לטבול בביה״ש מה״ט. ואכ״מ בגוף הענין. אלא שעדיין לא מצאנו מזור, שבלא טבלה ביה״ש התיר לטבול בליל שבת בכדי שלא לאחר יותר. ותמוה שלדבריו איסור רחיצה להיכן הלכה.  וצל״ע שבספרו לוית חן במפתחות לסי׳ ל, שבקי׳ למהימנותי׳, וכתב להתיר לטבול בדיעבד בליל שבת כשנדחה מחמת אונס, שהלא  מרן הב״י  לא חש כלל לדבר (זולת שבכלל אין לה לאחר טבילתה). ואולי גופא דעובדא בלוית חן שם הכי הוה].

וכמה רב גוברי׳ דבעל שבה”ל לדחות מנהג שהובא אצל גדולי הפוסקים. ולמעשה, שאר האחרונים גם בזמננו לא נקטו כך. ולבי אומר לי, שעיקר כוונתו במש״כ ״אין להחמיר בכלל״, שאין להמורה לגבב כאן חומרות. ולהעיר, שגם הוא כתב בספרו שיעורי שבה״ל להקל רק בדחתה מחמת סיבה, וכדלקמן.

והא לך לשונו בספרו שיעורי שבה”ל קצז, י: וכן המנהג אצלינו דשרי ונחשב מקום שלא נהגו להחמיר, אלא דיש מחמירים כשבעלה בעיר ויכולה לטבול, אך למעשה רוב הטבילות מותרות בליל שבת. ונראה דיש להקל בטבילת ליל שבת שלא לחפש חומרות למנוע טבילה, חוץ מפשיעה, בכל שיש איזה סיבה שרי, וכמשי”ת בדברי הש”ך. וגם נראה דהיום מצוה להתיר לטבול בכל הזמנים שאפשר לטבול ולהטהר, דהדור חלש והמכשולים רבים וביחוד באיסור ליל שבת דמדינא דגמ’ שרי דנראה כמיקר והוא חידוש מהפוסקים אחרונים. עכ”ל. ונראה מבין שיטי דבריו שאין כוונתו להקל לגמרי.

ובכל אופן, פשוט שהכל לפי הענין ולפי מה שהוא אדם. וכבר כ״כ במסגה״ש שם, שאף שנ״ל עיקר כש״ך הכל לפי המקום והזמן והנושא. ועיי״ש שסמך ראשו רובו והתיר פעם ושנים לנשים שבאו בעליהן בע״ש וכו׳ שהשעה צריכה לכך שלא יבואו לידי קלקול במקום תיקון, והמו״צ יראה בעיניו הדרך הישר לפי הענין להקל או להחמיר בדבר, עכ”ל במסגה״ש. וכבר כתב באורח מישור על הד״מ קצז, א בסו״ד, לענין דחיית טבילה ביו״ט (דס״ל להחמיר רק בשבת, יעו״ש. ואכ״מ) דהרבה עבירות באים מזה זולת ביטול פו״ר.

ועוד איכא בגווה, שנוסף להחשש דנראה כמתקן בימינו, איכא גם משום הרחקת חפיפה מטבילה. ועוד וג״ז עיקר, שבימינו שנהגו להקל לטבול בחמין, איכא חשש איסור דרבנן, ובשלמא כשחייבת לטבול בשבת, שפיר התירו פרושים את הדבר, ומכמה טעמי, לפי שבלא״ה יטבלו בצונן ויסתכנו ח״ו, והכל חולים אצל צינה, או שלא יטבלו כדבעי מחמת הקרירות, או שהוא בכלל מצטער שהתירו רחיצה בחמין, וה״ט שמחוייבת מחמת מצות עונה לטבול לבעלה, אבל מאיזה טעם נתיר איסור רחיצה (נוסף לחששות מצד סחיטה וכו׳) כשאפשר לטבול ליום אחר בימות החול.

אתה הראת לדעת שאין הדברים ברורים כלל, ועל המורה לשים עין עיונו לידע מתי לרחק ולקרב.

 

 

#42826