If I’m Davening and no one says Kaddish Yasom, should I say Kaddish even though I have both parents Bli Ayin Hora?

 

No. Unless your parents are not Makpid. Even in this case, if there is someone there who has no parents you shouldn’t say it.

The common custom, however, is that even if one’s parents don’t mind they don’t do so if both parents are alive.

 

Sources:

רמ”א או”ח קלב, ב. ועד”ז ביו”ד שעו, ד. וגם בזה כשיש אחר שאין לו או״א – אין לעשות כן, כמ״ש במט״א דיני קדיש יתום ד, ג. ומבאר שם באלף למטה ג, שמ״מ יש למנוע משום אל תפתח וגם דמאן מפיס אם אומר קדיש לפי שאין מקפידין ואיכא זילותא. וראה גם בשו״ת פרי השדה ד, צב, שהוכיח שבאמת יש קפידא בדבר שיאמרנו מי שיש לו או״א, גם באינם מקפידים, ומשו״ה עדיף שיאמרנו אחר אף שאינו קרוב כ״כ, עיי״ש בנדון דידי׳. וראה גם דודאי השדה להנ״ל נה – באו״א קצת. שד״ח מערכת אבילות קנב. אורח נאמן קלב, יד מה שדייק מתשובת אבן שוהם כ. (אלא שדיוקו אינו מוכרח כלל כנראה למעיין בפנים). צור יעקב ב, ד בסופו. צי״א ז, מט, ו, ו. ומרובם ככולם מבואר שבעצם יש קפידא בדבר. וראה שו״ת בצה״ח ד, כב, ח.

והנה, אף שמעיקר הדין לית לן בה באם מי שיש לו או״א שאינם מקפידים אומר קדיש – וכמפורש בפוסקים כנ״ל, ונעתק גם במכתב שבסוף תהילים אהל יוסף יצחק – מ״מ המנהג בפועל אינו כן. ואין אחר המנהג כלום. והעידו על המנהג בכ״מ. וראה בלקט הקמח החדש ג בקונטרס בית אברהם דיני קדיש ג, שבמדינתנו אין רגילין לומר רק אבל או מי שאין לו או״א אפי׳ בקדיש דרבנן. ולכאורה היינו גם כשאין מקפידין, שבפועל לא נהגו בדבר. וכ״כ בילקוט דת ודין ע׳ לה, שבפועל אין לעשות כן. ובכמה ממקורות הנ״ל שבתחילת דברינו משמע ג״כ שבימיהם לא נהגו בכך.

ונ״ל פשוט, שבגלילותינו הדבר תמוה לרבים. ואין להנהיג דבר התמוה. וראה גם בס׳ אורחות שלמה ספר זכרון ע׳  נה, מה שהעיד הר״ש ע״ה דבליצקי, בדברים חריפים, שאף שאין מקור לדבר להדיא בספרים, נער הייתי וגם זקנתי, ואף פעם לא ראינו ולא שמענו שבן יאמר קדיש בחיי אביו אף אם מחלו בפה מלא, ואם פתאום נראה מי שמוחזק שאביו ואמו בחיים שאומר קדיש יתום כו״ע יחליטו בדעתם שבודאי ח״ו קרה משהו, וזה דבר מוסכם ומושרש במנהגי אומתנו, ואין בכל אף אחד מהלמדנים ובפרט הצעירים שאינם מכירים את ההווי של המנהגים לבוא ולהתנצח ע״י ספר פלוני ואלמוני להוכיח שהם צודקים, עכ״ל.

כן ראיתי למיסבר סברא, שבזמננו שמקפידים מאד בדבר ל״ד כלל למש״כ הרמ״א, שה״ז בגדר בזיון, וכמ״ש כבר בדודאי השדה שם שיש בו צד מילתא דאיסורא ג״כ. ולפ״ז, גם אם מחלו לא מהני מחילתם, דמחילה מהני רק על כבודו בכלל, ולא על בזיונו. וכ״כ בשו״ת חזקת אהרן חשין יט, י ואילך. (ואין להקשות, דלפ״ז נאמר שבזמננו לכו״ע אסור לומר קדיש על אמו כשאביו מקפיד – שהרי כשא׳ מהן אינו בחיים כבר אין בזיון בדבר, כפשוט. ואדרבה, מבזה לאמו, ראה שו״ת משיב דברים ראזענבוים יו״ד ריב). וראה בבצה״ח שם בהערה שכבר נתעורר במש״כ בדודאי השדה שם דהוי בזיון, דלפ״ז לא מהני גם אם מחלו לו, ובדודאי השדה קאי להדיא רק כשמקפיד בדבר (אף שבספרו פרי השדה נחית לסברא זו גם במקפיד), ור״ל דלישנא דבזיון לאו דוקא הוא.

ויש להוסיף גם מהשמועה בנוגע האמירה ע״י קרוב או חתן, בנטעי גבריאל אבילות ח״ב ע׳ שיח בשם כ״ק אד״ש (שככל הנראה שמעו המחבר מהריל״ג שמסר שקיבל כן בשנים האחרונות – ראה התקשרות גל׳ תרמד עמ’ 16 הע׳ 38), שאם שני ההורים בחיים לא יאמר אפילו ברשותם, וכשאחד מהם אינו בחיים יבקש רשות מהשני. וכ״מ גם בר״ד בעת ניחום אבלים אצל הרש״ג יו״ד אדר תשל״ד, נדפס בתורת מנחם מנחם ציון ב ע׳ 381. (ולהעיר ממעשה רב בנוגע לאמירת קדיש בי״ג אייר מתשי״ב עד תשכ״ה בחיי אמו, וכן בימי השבעה בתשי״ב. ויש לחלק בקל). וכמדומה, כן המנהג פשוט בכ״מ. וראה גם פסקי תשובות קלב, יז שדייק כן מפרי השדה וצור יעקב שם, שבדורותינו אין לנהוג כן לומר קדיש בחייהם אפילו בהסכמתם, זולת אם אחד מהוריו כבר הלך לעולמו.

ודעת להבין נקל שבמכתב שבסוף התהלים לא נחית לגוף המנהג, ודן רק בכללות הענין דאמירת קדיש כשאין חיוב. ולא בא אלא להעתיק דברי הרמ״א כצורתם, לברר משם תוקף החיוב דאמירת קדיש. ולא כתב כהוראה למעשה לעשות כך או כך. ובנוגע לפועל, כמובן תלוי במנהג. (ולהעיר מכעי״ז, ובהאי ענינא גופא, שראינו ברמ״א גופא, שמחד גיסא סתם ביו״ד שם שיאמרנו רק מי שאין לו אב ואם, ולאידך באו״ח שם הוסיף וכתב שגם מי שיש לו או״א יכול לאומרו אם אינן מקפידין. ולהעיר מהל׳ בהמכתב בתהלים שם, ש״עד״ז הוא ג״כ ברמ״א יו״ד״. ואכן,  בשו״ת שבו״י א, קב ר״ל שחזר בו ביו״ד. אבל בפשטות לא נקטינן הכי, אלא שביו״ד לא נחית לענין זה, שאין שם מקומו, וקנה מקומו בדיני קדיש באו״ח. וז״פ. וכ״כ ליישב גם בשו״ת דברי יואל יו״ד קה). וגם יל״פ בדוחק, שבאג״ק קאי באומר קדיש אחר קרוב, שבזה נהגו להקל – ראה אג״ק יט ע׳ מד. [אלא ששם משמע גם כשב׳ הוריו בחיים יאמר על בנו (ולהעיר מאג״ק טו ע׳ של. ואולי הקפידו ההורים, או מטעם אחר. ולהעיר, שיש שנהגו שלא לומר על בנם גם כשהוריהם אינם בחיים. ואכ״מ) כשאין מקפידין. וכ״מ קצת בתורת מנחם שם. ודלא כשמועה הנזכרת. ויש לחלק בין הדבקים]. והראשון עיקר. ובקובץ הערות הת׳ ואנ״ש צפת גל׳ צו, כ׳ מנ״א תש״ע, נדחק לפרש במכתב הנ״ל באופן מחודש, ובא לחלק בין שני אופני אמירת קדיש. והדברים דחוקים למעיין ואין להם שחר.

 

 

#4170