מה הדין באשה ששכחה יעלה ויבוא בברכת המזון ביו״ט?

 

תשובה:

דינה שוה לאנשים.

 

מקורות:

דן בזה בשו״ת רעק״א א, ובהשמטות לשם. (ובכ״מ שקו״ט בדברי רעק״א והרבו להקשות. ולא ראו מש״כ בהשמטות). והציב ציון לדבריו בהגהותיו לשו״ע או״ח קפח, ו. ושם בקצרה: י״ל דא״צ לחזור ולברך. ובהגהות שבדפוס יוהניסברג הוסיף בה דברים, ונדפס בשו״ע מהדורת טלמן בשם עין הגליון, וכן בשו״ע מהדו׳״ח, והעתיק שם באריכות לפי ערך תוכן הדברים שבתשובה הנ״ל. וקדמו באורח אביעזרי הנדמ״ח או״ח קפח, ו.

אמנם, רעק״א לא הכריע כך בוודאות. ויתר על כן, בריש התשובה כתב, ש״יפה עשו במה שחזרו ובירכו וכו׳ ועכ״ז אילו נשאלתי אנכי על ככה כמדומה הייתי מורה ובא וכו׳ לא הנשים והבנות״. ובהגהותיו בשו״ע דפוס הנ״ל הוסיף וכתב: כך הי׳ נלע״ד לולי שקשה עלי לחדש מה שלא נזכר הערה בזה בפוסקים. וכבר כתבו, שמה״ט השמיט כל עיקר ד״ז במשנ״ב, מחמת שהי׳ תח״י מש״כ רעק״א בדפוס יוהניסבורג. (אבל להעיר משד״ח מערכת ברכות ד, ב, שמ״מ המעיין בדבריו בגופן שלהן ובהשמטות ישפוט בצדק שכן דעתו. אלא שגם הוא לא ראה מה שהוסיף אח״כ בדפוס יוהניסבורג). וגם באורח אביעזרי סיים עלה, שמ״מ אין אני רשאי לסמוך אנפשאי כי יראתי לנפשי. ושוב הביא מש״כ ר״ן שבת מד, א בדפי הרי״ף לגבי שבת – שבכל מעשה שבת איש ואשה שוים. ונראה שחזר בו (עכ״פ לגבי שבת, ראה להלן).

ואף שבכ״מ העתיקו דברי רעק״א, ויש שכתבו להורות מספק שלא לחזור (ראה שו״ת זכר שמחה סוסי׳ כז. ר״ע הילדסהיימער חידושים לסי׳ קפה, ו (אבל מטעם אחר, מחמת הדעות שנשים פטורות מברכהמ״ז, ושבכלל א״צ לאכול פת, ולא הב״ד רעק״א. וסיים: ותמוה לי שלא עמד בזה אחד מהאחרונים. ולא ברירא אם כך מסקנתו לדינא). שו״ת בא״מ ג, לח, ט. שבה״ל ד, יח. שם ו, סא. ועוד) – הרבה כתבו לחלוק, ראה שו״ת שאילות שמואל יא, והב״ד בפת״ש איסרלין קפח, והורה שם לדינא שחוזרת ומברכת. וראה גם שם תקכט, ב. אר״ח ספינקא שם ז, ועיי״ש, שהביא שבתורת אביגדור תקכט חולק, שחייבת בשמחת יו״ט וצריכה למיתב תענית לתעניתה. שאילת יעקב צז. שם קכה. שאלות חיים ה ואילך. (אבל ראה שם ז, שא״צ לחזור מטעם אחר). משכן בצלאל קלז. לחם שערים ט. התעוררות תשובה פו. יד רמ״ה או״ח ו. יד אליהו רגולר פסקים יז, ב. שו״ת מהרא״ב א או״ח כא. תורת חיים סופר קפח, ו, בארוכה. משיב הלכה קפג ובדברי חפץ שם. מתת ידו תנינא או״ח כא. וראה שו״ת אור יצחק ג בשם מהרי״ל דיסקין. וראה הנסמן בהלכה ברורה קפח בשעה״צ נד.

וגם בשד״ח מערכת יו״ט ב, ו, הביא משו״ת שו״מ תנינא ב, נה, דמוכח דס״ל שחייבות בעונג יו״ט, ומוכח דלא כרעק״א. וכ״ה כבר בשו״ע אדה״ז רעא, ה לענין קידוש. וכ״כ בכ״מ. (ומצינו בכ״מ דילפינן קידוש דיו״ט משבת, ראה בה״ג ריש הל׳ יו״ט. ראבי״ה ברכות סא. וכ״מ ברמב״ם שבת כט, יח. וא״כ שוב לא פלוג בין אנשים לנשים. ועוד שלתר״י ברכות לו, ב (בדפי הרי״ף) חובת אכילת פת הוא משום קידוש במ״ס, והובא במג״א קפח, ט, וא״כ נתחייבו בפת מחמת חיוב קידוש. (אלא שלרעק״א פטורות גם מקידוש)).

כן העירו, שבפמ״ג שכה בא״א יא, מפורש איפכא שנשים חייבות לאכול פת. ובס׳ המנהיג מד (מהדורת ירושלים תשל״ה – ע׳ קעג) משמע שגם חייבות בלח״מ ביו״ט. (וי״ל, שגם לרעק״א אם אוכלת סעודה צריכה לעשות על לח״מ, וע״ד ס״ג גם למ״ד שא״צ פת. וראה בירור הלכה זילבר או״ח ב, קפח – ע׳ קלו).

וראה לקמן מהשאג״א שחייבת שמחה וממילא בחציו דלכם.

ועוד הקשו, שבכ״מ מפורש שאסורות להתענות (אבל ראה בהשמטות לשו״ת רעק״א שהרגיש קצת בזה. ונראה בכוונתו, שר״ל שהוא רק למ״ד שאשה חייבת בעצמה בשמחה ולא שבעלה משמחה), ומפורש כבר בירושלמי מגילה א, ד. נדרים ח, א. (ודוחק לומר דתליא בפלוגתא אי בעלה משמחה). וראה שד״ח מע׳ יוכ״פ א, ה. אמרי חיים מרקוביץ ד, טו. והעיר מזה מדנפשי׳ בשו״ת יבי״א ו יח, ג.

כן תמהו במה שנשים מוזהרות באבלות ביו״ט (ראה מו״ק יד, ב שהוא מחמת מצות שמחה), ונשים אין מטפחות (ראה מנ״ח רסד אות ג (כח). שו״ת מקור ברוך גינצבורג א, ה ד״ה והנה בסוטה. עמודי אור עו. פת״ש תקכט. משכן בצלאל שם. אמרי חיים שם יט ואילך. מנחת שלמה מו״ק שם). ועמד בזה קצת בהשמטות לרעק״א. אלא שלדבריו אתיא רק למ״ד שחייבת בשמחה.

ובאמת, ככל הנ״ל ילה״ק בגוף הענין להדעות שאשה בעלה משמחה. ובכמה מהנ״ל כתבו בכמה אנפי. וראה חי׳ ר׳ שמואל כתובות.

ולדברי רעק״א נמצא שא״צ למיתב תענית לתעניתה, ויתר על כן, שאם נדרה להתענות וחל יו״ט מחוייבת להתענות (ראה מתת ידו שם). אתמהה.

ועוד, שלדבריו נימא שפטורה מהדלקת נר ביו״ט, ולמ״ד שאין נשים מברכות על מ״ע שהזמ״ג – לא יברכו על הדלקת נר יו״ט (ראה זכרון שמואל רזובסקי סוסי׳ לב. הגרשז״א בס׳ הזכרון לזכרו, מבקשי תורה, פג. שו״ת שבה״ל ה, לג). וגם תיקשי היאך מוציאות האנשים בהדלקת נרות (ראה בנוי לתלפיות שרייבר ל).

וגם נימא שלא יקדשו ביו״ט, לפמש״כ רעק״א שפטורות (ובשו״ת יד אליהו שם הניח בפשטות שחייבות בקידוש, והקשה מזה על רעק״א), גם למ״ד שמברכת על מעשהזמ״ג, להדעות שאין להן להבדיל מחמת שהמצוה בברכה (וראה שש״כ מז, כו). ועוד, שאא״פ לאיש שכבר יצא יד״ח קידוש להוציא האשה (ראה אור יצחק שם. וראה בארוכה בקובץ מקבציאל לה ע׳ רו).

וכן שאר ההלכות מחמת כבוד ועונג, כרחיצה בחמין, ולגלח וליטול צפרניו, וכסות נקי׳, ומצוה להימנע מלקבוע סעודה בעיו״ט משעה עשירית, האם אינן נוהגות בנשים. וזו לא שמענו.

גם הקשו, שיו״ט לא תקבע לנשים למעשר (ראה שו״ת מקור ברוך גינצבורג ב, לה. אמרי חיים שם טז ואילך. והביא כל השקו״ט באוצר השבת כ״ץ פתיחה יג. אמנם לכמה דעות יו״ט אינה קובעת למעשר כלל).

ועוד, דאם איתא לא ינהוג בהן איסור הכנה, ויהיו מותרות לאכול ביצה שנולדה ביו״ט. ולא אישתמיט בשום דוכתא בש״ס ובדברי הפוסקים רמז רמיזה מזה (שו״ת בנין שלמה ב, מז). וגם ביצה שנולדה תהא מותרת בטלטול דהא חזיא לנשים (בנין שלמה שם).

גם כמה דינים שהם משום שמחת יו״ט לא יהא נוהגים בנשים (ראה ביצה ז, ב. ט, ב. י, א. שו״ת אור יצחק שם בשם מהרי״ל דיסקין).

וגם תהא פטורה מע״ת, דל״ש הטעם שתברור מנה יפה (גדולי שמואל ביצה טו, ב. ומפורש איפכא במג״א תקכז, יא. ומברכת ג״כ – ראה שו״ת שו״מ תנינא ב. נה. שד״ח מערכת מ, קלה. אבל ראה א״א מבוטשאטש תקכז). ומכיון שלא נהגו כוותי׳ בכ״ז, מכלל שלא נתקבלה דעתו.

גם המה ראו כן תמהו (זכרון שמואל לב, ד. הגריש״א, בס׳ זכרון הנ״ל פד. ועוד), במש״כ רעק״א שחיוב פת אינו משום שמחה רק משום כבוד ועונג. ועיקר התמי׳ שמפורש בכ״מ (בשם רבינו יהודה ברא״ש ברכות ז, כג. תוס׳ הרא״ש ברכות מט, כ ד״ה שבתות. ועוד. וכ״כ בחי׳ חת״ס שבת קיא, א. משנ״ב קפח בבה״ל ח ד״ה סעודה בשם תוספות רבינו יהודה. אבל שם ברכות מט, ב ד”ה ברכת המזון: משום יו״ט. ואיכא לפרושי משום כבוד יו״ט, כבתוס׳ ברכות שם ד״ה אי ותור״פ שם. וכבר הביאו שכ״ה בבה״ג הל׳ קידוש: דשבת ויום טוב לא סגי דלא אכיל דכתיב וקראת לשבת עונג וימים טובים ושמחת בחגך), שחיוב פת מדין שמחה. וכ״פ שו״ע אדה״ז קפח, י. (וראה שם קסח בקו״א ד). ובכמה מהנ״ל מפורש שהוא משום ושמחת (ולא מדין חלקהו חציו לכם, כברא״ש. וראה שו״ת מהרש״ל מח. מהר״ם שיק או״ח שמ. וראה אצלנו בלוח לחגה״ש בענין חובת בשר משום סעודה). וראה גם לקו״ש לו ע׳ 81 ע׳ 33, גם בקשר לדברי רעק״א.

והנה, בשו״ת שבה״ל שם דחה שהרי בחוה״מ חייב בשמחה ופטור מאכילת פת (וכבר הרגיש בזה בהשמטות), ומינה דלא קייל״ן שהוא משום שמחה, ואתיא כמ״ד שבחוה״מ חייבים בפת (וראה גם שו״ת עמק הלכה או״ח קמא. תועפות ראם על היראים רכז ותכז). אבל אדה״ז פסק שם גופא שבחוה״מ פטור. ועכ״ז הביא שהטעם משום שמחה. וכן מצינו בכ״מ (שטמ״ק ברכות מט, ב. ב״י קפח. לבוש שם ז. יש״ש ביצה ב, ה. ועוד) שהביאו ב׳ הדברים, חיוב פת ביו״ט משום שמחה, ופטור בחוה״מ לאכול פת – בחדא מחתא בהדי הדדי. ובהכרח שחלוקים המה בגדר מצות שמחה, אם משום שמסרן לחכמים לקבוע, או מחמת שלא נק׳ מק״ק (רק לענין קרבנות). וכבר עמד בטעם הדבר בפמ״ג תקל בא״א א. (וכ״מ שנתקשה בזה במג״א שם). וראה ביהגר״א קפח, טו. משנ״ב תקל בשעה״צ ד. שעה״צ שם ו. (וראה משנ״ב תקעב בשעה״צ ד). הערות הגריש״א ברכות מט, ב. ואפשר שחיוב פת משום שמחה הוא מחמת עצרת תהי׳ לכם כברא״ש (אבל אדה״ז כתב משום ושמחת, וגם בזה יש להעמיס, שעצרת מגדירה אופן השמחה דשומחת שצ״ל בסעודה. וראה שאלת חיים שם ו, עד״ז), וליתא בחוה״מ.

גם בב״י קפח, מבואר שהבין בדעת ר״י שברא״ש, דקאי רק איו״ט ולא אחוה״מ. (אבל ברא״ש משמע קצת דקאי גם בחוה״מ. וראה זכרון שמואל שם. אור ליהודה (יעבץ) על שו״ת רעק״א א, ג).

[אלא שי״ל בדעת רעק״א שכיון שי״א שהוא משום עונג, אינה חוזרת, וע״ד סעודה שלישית כיון שי״א שיוצא בפירות. אלא שלדידן קייל״ן לעיקר שחייבת משום שמחה. והרי ביו״ט חוזר אף דאיכא למ״ד דאי בעי לא אכיל לבד מליל א׳ דפסח וסוכות. וה״ט דלא איפסיקא הכי להלכתא. ודון מינה.

או מחמת שי״א שבעלה משמחה, כדלהלן. אבל ראה לקמן.

או״י בדעתו, אלא של״כ כך, שגם אם מחוייבת בעצמה בשמחה, וגם לרא״ש ודעמי׳ שפת משום שמחה, שמחה דידה אינה בפת אלא בדברים הראויים לה. (אבל איהו ס״ל שפת אינו משום שמחה, ולא הביא דעה אחרת. ובעיקר חיוב שמחה, כתב שגם למ״ד שחייבת בעצמה, היינו בהספד בתענית ולהתחייב בבשר ויין. ותמוה, שהרי אינה מחוייבת ביין. וגם בנוגע לבשר שכתב, מדוע לא נאמר שהחיוב בראוי לה, בבגדים צבעונים). ודוחק גדול, לחלק בדבר, שהרי כיון שמצווה במצות שמחה, וחיוב פת משום שמחה, אין טעם לחלק. ול״ד ליין שאינו ראוי לה. ואכתי י״ל שהשמחה היא פרט במצות עונג. וכיון שאינה מצווה בעונג ליתא לחיוב שמחה. וכ״ז דחוק. ובכ״מ מוכח שאינו כן. ויש שכתב לפרש עפ״ד מעדני יו״ט על הרא״ש ברכות שם, שהשמחה באכילת פת הוא כשאוכלו עם בשר, וראה בלוח שם, ונשים פטורות מאכילת בשר, שהשמחה להן בבגדים צבעונים, וממילא מיפטרי מאכילת פת. אלא שרעק״א כתב להדיא לחייבן בבשר, כנ״ל. וגם לדברי מעדני יו״ט, לא נהירא למימר שכשאין לו בשר פטור מאכילת פת).

והנה, עיקר הדין לדינא הוא שחייבת בעצמה בשמחה, וכפי שהוכיחו בדעת הרמב״ם ועוד (וראה גם מש״כ רעק״א בעצמו בשו״ת תנינא קנג. הגהותיו לשו״ע יו״ד א, ט. אבל בדעת רעק״א בעצמו, ראה בשו״ת קסט. הקדמת בני המחבר ד״ה עוד אחת). וראה שו״ת שאג״א סו. ברכ״י תקכט, ה. שע״ת שם ב. משנ״ב שם טו. ואף להדעות שבעלה משמחה (ראה בהשמטות לשם) – מדרבנן עכ״פ חייבת (ראה שאילת יעקב שם. והדבר מוכרח, שהרי פשוט שאסורה להתאבל, ואסורה בהספד (כנ״ל), ושכ״ה לכו״ע, ומוכרח שעכ״פ מדרבנן מצווה בשמחה (ובעלה משמחה למאן דאית לי׳ הכי – היינו מה״ת, או רק לענין שלמי שמחה), וכיון שדין שמחה מחייב אכילת פת, שאין שמחה בלא אכילת לחם, אין טעם לומר שלא נתחייבה בכך. וראה גם שאג״א סט, שחייבת גם בחציו לכם. (וראה מש״כ באו״א בשו״ת אם לבינה או״ח מ. אלא שחזר בו אח״כ, ראה שם בהמשך). ועוד, שבכ״מ מפורש שחייבת בשמחה ע״י בעלה. וזה ודאי שגם עלי׳ יש חיוב שמחה, רק כיון דלית לה מדידה כלום מוטל החיוב על בעלה (מתת ידו שם. ולפלא שלא הביא דכ״ז תליא בפלוגתא. ובכ״מ שחיוב הבאת קרבן על בעלה אבל היא חייבת באכילה). ותו, שמחמת חיוב המוטל על בעלה, עלי׳ לשמוח אתו, כמפורש בכמה דוכתי, וממילא חייבת בפת (ובמאירי ר״ה ו, ב שהיא חייבת להימשך עמו. וראה שם חגיגה ו, א. קדושין לד, ב. וראה גם אמרי חיים שם יט. מועדי קדשך דבש ב). ועוד שכיון שמצות בעלה לשמחה חייל גם עלה מצוה (כעין המצוה בפו״ר מחמת שמסייעת בפו״ר, כבר״ן קדושין רפ״ב. והמצוה על הישראלים להתברך מהכהנים, ראה הפלאה כתובות כד, ב בדעת החרדים – ראה לקו״ש יז ע׳ 237 ובהערות. וראה מועדי קדשך שם. שמחת עולם ליברמן סוסי׳ כג). ועוד, שמש״א שבעלה משמחה היינו רק בדברים שאינם בשבת, כגון שלמי שמחה, אבל בכל מה שיש בשבת שוות אנשים לנשים (פת״ש שם). ואף גם זאת שלכו״ע חייבת בשמחה, והראב״ד נחלק רק לענין קרבן (שאילת חיים שם).

ועוד, דקיבלו עלייהו ושווי׳ חובה, שהרי הכניסה עמה לחיוב (ראה מתת ידו שם, גם בנוגע לדין עונג. בנין שלמה שם – לענין אחר. התעוררות תשובה שם. יבי״א שם. אבל ראה אורח אביעזרי שם). וע״ד מה שצריך לחזור גם בתפלת ערבית ותפלת נדבה. (ויש לחלק בין זה לר״ה, שאין לחזור דאיכא למ״ד שמצוה להתענות. וכן בין זה לפורים. וראה לענין אחר אצלנו 39495). אלא שי״א שאין לומר דשווי׳ חובה רק בדאיכא למ״ד שחייב. אבל עכ״פ שייך לומר לא פלוג בין אנשים לנשים.

ומקום לומר שבכל אופן מותר לה לחזור ולברך גם אם פטורה כבשאר מ״ע שהזמ״ג שמברכות – ראה שו״ת נטעי נעמנים יב.

גם יש מקום לחייבן משום אף הן היו (וראה שאילת שמואל שם מחמת זכר למן, ושחידוש בעיניו על רעק״א שלא העיר בזה. ובאמת נראה שבהשמטות הרגיש קצת בזה. וראה שו״ת שאילת יעקב שם. פת״ש שם. שו״ת מהרא״ב שם. שאלת חיים שם ו. אמרי חיים שם טו). ובפשטות שכיון שחייבות בס״ג מחמת זכר למן שאף הן היו, וכן חייבות בלח״מ משום זכר למן, ויו״ט שוה לשבת בלח״מ חייבות גם ביו״ט בלח״מ. וראה גם מתת ידו שם.

או״י שחייבות כי היכי דלא אתי לזלזולי בי׳ (כמ״ש בבגדי ישע שבת ב, יב לגבי עיקר חיוב פת ביו״ט – ראה שו״ת מהרא״ב שם).

ובאמת גם בהשמטות דנחית לדין שמחה (ואילו בפנים התשובה כתב שהוא משום עונג. וצ״ע אם חזר בו), כתב להכריע בטעם שאינה חוזרת, לא מבעיא למ״ד שבעלה משמחה אלא גם למ״ד שחייבת בעצמה מחמת שפת אינו משום שמחה. ולא נחית כלל להא שבכ״מ מבואר שחיוב פת משום שמחה. ולולא דמסתפינא, וכל גופאי מרתתי מפלפולא דילי׳, אפשר שאילו ראה הי׳ חוזר בו.

וגם בפשטות הרי עונג שבת ויו״ט ילפינן מחד קרא בישעי׳ נח, יג. ובל׳ הרמב״ם יו״ט ו, טז כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל יו״ט. ולא מסתבר לחלק ביניהם כלל. אבל רעק״א כתב שדין עונג ילפינן מעצרת תהי׳ לכם. אבל לפי פשוטו ילפינן לה מקרא דוקראת, אף שנזכר רק שבת, ובסיפא דקרא ולקדוש ה׳ מכובד, נזכר רק כבוד. וה״ט, שכולם שבתות ה׳ הן, או מחמת שנקראו מקרא קודש. וראה אדה״ז תקכט, א. שם ה. פמ״ג רמט במ״ז א. ביהגר״א תקכט. שו״ת חת״ס ז, סב. קובץ שיעורים ביצה יא. ומוכרח הוא גם מזה שדין קידוש במקום סעודה, דילפינן מקרא ודקראת, נוהג גם ביו״ט. וראה שו״ת עין יצחק או״ח סב. ואין להכחיד שלכמה דעות ליכא מצות עונג ביו״ט, והכל משום שמחה. ולדידהו, בהכרח שחיוב פת משום שמחה. ושוב תיקשי לרעק״א.

ועוד ילה״ע, שגם את״ל שאינה מחוייבת, מקום למיסבר שיעו״י ביו״ט הוא מגוף המטבע ברכה. (ראה אור ליהודה (יעבץ) קדשים פד בארוכה), ול״ד לס״ג בשבת למאן דס״ל דאי בעי לא אכיל פת, דלדידהו מעיקרא אי״ז מטבע הברכה בס״ג, משא״כ ביו״ט. (אור ליהודה על שו״ת רעק״א שם סוסי׳ א).

ולמעשה, אף שבבאר יעקב קרויזר קפח, ה הב״ד רעק״א, וכן בדע״ת שם ו (ובפת״ע שם יד הביא גם דעת החולקים, וכן בתוספות חיים לחיי״א מז, י) – לא הובאו דברי רעק״א לדינא בקיצור שו״ע, ערוה״ש, משנ״ב, קצוה״ש, אפיקי מגינים, נזר ישראל במקרא קודש ט, ברכת הבית יז, וכדומה. ודעת הפמ״ג מפורשת בהיפך.

ויש שהביאו מכה״ח קפח, כד. אלא שסובר כך גם בליל א׳ דפסח וליל שבת. ולא קייל״ן הכי. ומפורש איפכא בפסקי תוס׳ מגילה ד, א. (וראה שאלת חיים שם ז, במש״כ בכוונת פסקי תוס׳).  וראה גם באורח אביעזרי שם שנטה לומר כן לגבי ליל שבת ג״כ, וחזר בו לבסוף. ורעק״א בעצמו כתב שם לחייבן בזה. וראה אמרי חיים שם ענף ב בתחילתו. שו״ת אול״צ ד, כט, י (ושם ב, מו, כז), שדחה דבריו. וראה גם שש״כ דלקמן. (ובעיקר הדברים, קדמם בשאילת יעקב שם שגם בחיוב מדרבנן חייב לחזור ולברך. וראה גם שו״ת יחו״ד ב, כ).

ולמעשה, סתימת ושתיקת כל הראשונים ואחרונים שנשים שוות לאנשים. ובדבר הרגיל הו״ל לאשמועינן. וכל׳ שאילת יעקב שם, שכן נראה ברור מסתימת כל הפוסקים שכתבו דינים אלו ולא חילקו בין אנשים לנשים.

והאריך בשו״ת וישב משה זארגער א, יט. ושם, שלמעשה המסקנא שחייבות לחזור ללא שום פקפוק.

והרי לכמה דעות גם בחוה״מ חוזר (אבל ראה שו״ת יוסף אומץ להחיד״א מח. בירור הלכה זילבר או״ח ב, קפח,ז. מעדני אשר לונצר ברכות נד). וגם בחנוכה ופורים. ואף דלא קייל״ן הכי, הבו דלא לוסיף בנוגע לנשים.

וראה שו״ת בנין שלמה שם, שגם לרעק״א בעצרת חייבות. (ויל״ע שאף שהוא יום שניתנה בו תורה, הרי הוא רק משום חובת לכם, ולרעק״א ד״ז ל״ש לנשים. וגם אפשר שיוצא בעגלא תילתא ואצ״ל בפת).

ואצל אחרוני זמננו, ראה קונטרס אסרו חג בעבותים ע׳ סד בשם הגריש״א דלא קייל״ן כרעק״א. (וראה גם בהערות הגריש״א פסחים קט, א. אבל ראה אשרי האיש ג, ב, יג. הערות הגריש״א קדושין לד, ב. הערות ברכות מט, ב). שער המועדים ספטימוס קיצור הל׳ יו״ט יא הע׳ לא מהגרח״ק שלדינא צריכה לחזור, ודהכי משמע מסתימת המשנ״ב. קיצור הל׳ מועדים להגר״ש דבליצקי ר״ה ע׳ לא. וראה שו״ת יבי״א שם (אלא שלדידי׳ לדינא גם באנשים א״צ לחזור רק בליל א׳ דפסח וסוכות, ראה שם ו, כח). שש״כ נז הע׳ יח. שמש ומגן א, יג. מתת ידי קאגאן או״ח כה. מגדל צופים ה, כו. במחיצת חכמי ישראל ר״ה ט.

ויש שכתבו לחוש לדבריו ולשמוע מאחר או לאכול עוד כזית ולברך.

והאריך בשלשים יום קודם החג א הע׳ צ – ע׳ שמג. תל תלפיות סא ע׳ קכ.

 

 

#39537