טעה שליח ציבור בתפלת לחש

 

שאלה:

טעה השליח ציבור בתפילת לחש, מה דינו? אם נאמר שיכול לסמוך על חזרת הש״צ, האם עליו כעת להפסיק תפלתו בלחש, או ימשיך עד הסוף? האם יש חילוק בסוג הטעות, לדוגמא ששכח יעלה ויבוא, לא שאל טל ומטר, או שאמר טל ומטר בקיץ?

מענה:

אם טעה בג׳ ברכות ראשונות, חוזר. ורק אם השלים תפלתו, אינו חוזר לראש וסומך על חזרת הש״צ. ואחרי חזרת הש״צ יאמר בלחש אלקי נצור ויפסע ג׳ פסיעות.

ואם טעה בשאר הברכות, גם אם לא השלים תפלתו, אינו חוזר למקום הטעות. וימשיך תפלתו עד הסוף. וסומך על חזרת הש״צ.

ואין חילוק בסוג הטעות.

וגם בנזכר באמצע חזרת הש״צ שטעה בתפלת לחש עולה לו לתפלתו.

ומכל מקום, כשטעה ושכח יעלה ויבוא, ונזכר באמצע תפלת לחש, אם יודע שאין כ״כ טורח ציבור, כיון שחוזר רק לרצה, יחזור לרצה.

מקורות:

נפסק הדין בשו״ע או״ח קכו, ד, שש״צ שטעה אינו חוזר משום טורח ציבור, רק בג׳ ראשונות. והחילוק בין ג״ר לשאר התפלה – מקורו בדברי הרמב״ם תפלה י, ב. אלא שיש בזה גירסאות שונות. ואכ״מ. ולמעשה, הדין ברור כבשו״ע. וכ״פ המג״א שם ה, ואדה״ז ד. ועוד.

אמנם, שקו״ט בכ״מ, אם כ״ה גם כשנזכר באמצע תפלתו. אלא שהדבר מוכח מדברי הלבוש שם ד, שכתב שגם בג״ר אם כבר השלים תפלתו אינו חוזר. והובא לדינא במג״א ואדה״ז שם ועוד. (ולא מטעמי׳, שטעמם מחמת שבלא״ה נחלקו בג״ר, ושיש לסמוך אמקילים כשהשלים תפלתו). ומוכח דבשאר ברכות דינא הכי גם בלא השלים תפלתו. וכן מוכח בחכמת שלמה קכו. ולפלא שבכ״מ כתבו בדעתו דס״ל לחלק בין השלים תפלתו ללא השלים (וכסברת דברי חמודות דלקמן). והא ליתא, שכ״כ רק לענין דין ג״ר, וס״ל שחוזר גם בהשלים. אבל בשאר ברכות ס״ל שאינו חוזר גם באמצע תפלתו. והכי דייק לישנא דהשו״ע ״לעולם״, ראה בדבריו שם.  ובא״ר שם ו, נקט כהפוסקים שגם בג״ר אינו חוזר, וכתב להדיא דהיינו גם בלא השלים תפלתו. (וראה אצלו בא״ז ד, דל״ד לש״צ שטעה בקול רם שסומך על תפלת מוספין רק כשסיים תפלתו, ודלא כדעת דברי חמודות דלקמן להשוות הנידונים. ובאמת, מוכח הדבר מלשון הרמב״ם, שבדין ש״צ שטעה בחזרת הש״צ שסומך על תפלת מוסף, שם י, יב, התנה בה דקאי כשהשלים תפלתו. ומשמע שבד״ז, בטעה בלחש, שסומך על חזרת השצ, קאי גם בלא השלים).

ואף שמצינו חולקים, ראה דברי חמודות ברכות ד, עה (ושם חולק בתרתי, הן בג״ר שחוזר גם בהשלים, והן בשאר ברכות שחוזר בלא השלים). חסל״א שם א. דברי מרדכי קיד, ב, עיי״ש. שם טוב למהר״ח כסאר לרמב״ם שם. ועוד – למעשה נקטו הפוסקים כלבוש, וראה פמ״ג במ״ז סוסי׳ קכו, דמוכח בלבוש שגם בלא השלים תפלתו אינו חוזר. והאריך להוכיח  כן בשו״ת צי״א ח, ו. (אלא שבסו״ד הכריע לחזור, הן מחמת חשש ברכה לבטלה, והן ע״ד הסוד. והוא תמוה, אחרי שהוכיח במישור דהכי הלכתא. וית׳ להלן. ובכל אופן, איהו מיירי שם בשכח יעו״י, דאיכא טורח ציבור מעט מאד, ובכה״ג, בלא״ה מקום לומר שיחזור, כדלהלן). ועוד, שהרי דברי הרמב״ם באים בהמשך לדין היחיד שחוזר באמצע תפלתו, ועלה קאמר שהש״צ אינו חוזר. וגם לשונו שטעה ״כשהוא מתפלל״ מורה קצת דקאי באמצע תפלתו. וכן מוכח בריטב״א תענית ג, ב ד״ה והא דאמרינן, שבהמשך לדין יחיד שטעה ונזכר אחר ש״ת הביא דין ש״צ שטעה. וכ״ה גם באר״ח תפלה צח ובכלבו יא. ועוד ראי׳, שהרי בג״ר דנקט המחבר בשו״ע שחוזר, בהכרח לומר דקאי כשלא השלים תפלתו, שאם כבר השלים, מדוע צריך לחזור, הרי יכול בכלל להתפלל רק חזרת הש״צ ללא תפלת הלחש בשעהד״ח, ובפרט בדאיכא טירחא דציבורא. ולמה יגרע בנדו״ד. (וראה עד״ז במקו״ח להחו״י, שמסתבר שגם בג״ר אינו חוזר בהשלים תפלתו דלא גרע מיחיד שסומך על הש״צ. ועד״ז הוא בהגהות לבו״ש למג״א ובמחה״ש שם, דלא גרע דיעבד משעהד״ח. וראה שו״ת מעט מים מג. כה״ח כה. בני ציון ליכטמאן ח. אלא שמסברא יש מקום לחלק, שהואיל וירד כבר להתפלל בלחש גרע טפי, וחייב להשלים). ועוד, שאם היחיד יכול לסמוך כשטעה על חזרת הש״צ מעיקר הדין, מדוע נזקקו לטעם דטורח ציבור לגבי הש״צ. (אלא שהרמב״ם לא הביא ד״ז לדינא שהיחיד סומך על חזרת הש״צ. ומ״מ לדידן עכ״פ דהכי דינא מעיקר הדין, תיקשי כנ״ל). ובהכרח, שביחיד היינו רק כשכבר סיים תפלתו, אבל הש״צ סומך על כך גם באמצע תפלתו (ראה בן ידיד לרמב״ם שם. תהל״ד קכו, ד. ומשה״ק בבן ידיד בסתירת דברי המחבר – א״ש עפמש״כ בתהל״ד. וראה לקמן).

ומה שיש שכתבו להעמיס בל׳ הרמב״ם שאינו חוזר ומתפלל ״פעם שני׳״, ועד״ז בל׳ הטושו״ע ועוד, דהיינו שכבר השלים, אינו מוכרח – שי״ל שכל שצריך לחזור באמצע תפלתו נקרא ג״כ פעם שני׳. וכ״כ בהגהות מקו״ח לחו״י על אתר.

אלא שמצינו מפקפקים בדבר מחמת דברי הכלבו הל׳ ר״ח מג ואר״ח תפלה קג, שמפורש בדבריהם בשכח יעו״י שגם ש״צ שטעה כשמתפלל בלחש אם נזכר קודם שהשלים תפלתו חוזר. וכבר העיר בזה הג״ר אליהו ישראל בחידושין מכת״י על הרמב״ם (נדפסו בקובץ בית אהרן וישראל סב ע׳ עד). וראה בירור הלכה זילבר במקומו. ויש להוסיף, שהרי הם עצמו פסקו לדינא שש״צ סומך על תפלתו בקול, וכדברי הרמב״ם, והובא לעיל. ובהכרח לחלק, דשאני כשהשלים תפלתו. אלא שאינו מוכרח, שד״ז הובא בשם ר׳ נתן, והובא בס׳ המחכים שלו, כדלהלן. ובאר״ח וכלבו מצינו שכמ״פ הביאו שיטות שונות מדברי הראשונים  גם כשסותרים זא״ז, וללא הכרעה. ועוד, שכנ״ל משמעות דבריהם אדרבה דקאי באופן שהיחיד חוזר לאמצע תפלתו.

וכבר השיב על טענה זו הרב הנאמ״ן בקובץ אור תורה תשרי תשס״ה, דשאני יעו״י דליכא טורח ציבור כ״כ כי ההמתנה מועטת. וכבר קדמו בגוף הסברא בשו״ת הלק״ט ב, קכד, בהחילוק בין ג״ר לשאר התפלה, דקאי בנדכר מיד, דכדי חזרת ג׳ ברכות דבר מועט הוא וליכא טירחא. ודון מינה. ועצם הסברא מצינו בכס״מ שם, לענין ש״צ שטעה בחזרה, שסומך על מוסף רק בהשלים מה״ט. וראה גם לשון חכמים כב. ערוה״ש ו. ולכשתרצה, הדבר מוכח מס׳ המחכים ע׳ 5, שאחרי שכתב שבש״צ הקלו מפני טורח ציבור, כתב שאם נזכר קודם שעקר רגליו ״שאינו צריך לחזור אלא לעבודה חוזר כיחיד דליכא טירחא דציבורא כ״כ״. ועד״ז שם ע׳ 30. ומשמע, שהטעם מחמת שבנדו״ז חוזר רק לרצה, משא״כ בשאר טעות. ויל״ד.  ובכלל, כל שיודע דליכא טורח צבור מסתבר שיחזור, ראה שיח מרדכי וייסמאן  א, ה, ז – ע׳ קיז.

ואף גם זאת, שבלא״ה איכא למיסבר סברא, דיעו״י שאני, דג׳ אחרונות דמיין לג׳ ראשונות – ראה בלח״מ לרמב״ם שם, שהקשה בדברי הרמב״ם, שלפ״ז הה״נ בג׳ אחרונות חוזר. וראה גם דברי חמודות שם, והביאו במחה״ש.

וגם אפשר בדעת ר״נ, דאיהו ס״ל שגם היחיד אינו סומך על חזרת הש״צ, וכדעת מקצת הראשונים (ראה במרדכי ר״ה תשכא בדעת הרי״ף וראבי״ה. וכן מוכח בראבי״ה ב סוסי׳ תקמו. ושם כ״כ גם בדעת בה״ג (וכבר תמהו שמפורש הוא בה״ג ברכות ספ״ד). או״ז ב, רסב. ובבני  ציון ליכטמאן קכד, ג בדעת הרמב״ם. וראה ס׳ הבתים תפלה ט, כח, שביעו״י לא מהני). ומשו״ה גם בש״צ ס״ל הכי.

ועוד זאת, דאינהו מפרשי מש״א בברכות ל, ב ״בציבור שנו״, דלא קאי אש״צ שטעה בקו״ר וסומך על מוסף, אלא כשטעה בתפלת לחש. וראה גם מאירי ברכות שם. ולפ״ז כמו לדידן דקאי בטעה בחזרת השצ ה״ז תלוי אם השלים תפלתו, ס״ל לאר״ח וכלבו דהה״נ בש״צ שטעה בלחש, ואנן לא קייל״ן הכי, ראה שיח מרדכי ווייסמאן.

ולענין הלכה, פשט דברי שאר הראשונים מורה דקאי גם באמצע תפלתו. והכי הלכתא.

ואכתי איכא לעיוני, אם ימשיך תפלתו עד גמירא, או יפסיק באמצע. ונסתפק בדבר בליקוטי חב״ח א, קכו, ד. ומצינו חולקים כה״ג בדין יחיד שטעה שמעיקר הדין סומך על שמיעתו מהש״צ, אם מהני גם באמצע תפלתו, ולמ״ד דמהני – אם יפסיק תפלתו (ראה שו״ת בית יהודה עייאש או״ח לג. ברכ״י קכד,  יב. אפיקי מגינים בחידושים לב ובביאורים י. ועוד). וממנ״פ, אם יפסיק נשארו כל ברכותיו שלפנ״ז לבטלה. ואם ימשיך, יעשה ברכות לבטלה מעתה. וראה כה״ח קכד, נז. ברכת ה׳ לוי ב ע׳ שסט.

ובכ״מ כתבו לתלות בפלוגתא בשכח מעין המאורע, אי הוה כמאן דלא צלי, או שתפלתו תפלה ורק שצריך לחזור מחמת מעין המאורע. והדברים עתיקים.

אלא, שנוסף לזה שבכ״מ מוכח בדין יחד שטעה דקאי רק בהשלים תפלתו (כן מפורש בריטב״א ר״ה לד, ב: כשטעה וסיים תפלתו. ובאו״ז ר״ה רסב: שהתפלל כל התפלה בעצמו. ובמאירי ברכות כט, ב: אחר שהתפלל. ובתוס׳ ברכות כד, ב: היכא שהתפלל כבר. ובשו״ע קכד, י: דכיון שכבר התפלל אלא ששכח ולא הזכיר. אבל לאידך בכמה ראשונים משמע דקאי גם באמצע תפלתו. וראה שו״ת דברי דוד טהרני ה, ח, ג שאינו מוכרח. גם אפשר, שכיון שהדין נותן שממשיך תפלתו ה״ז בכלל שכבר התפלל. וראה בארוכה בשו״ת אבי הנחל, ה, א ואילך) – הרי גם את״ל דקאי גם בנזכר באמצע (וכדמוכח בכמה ראשונים, ומהם בריטב״א תענית שם), היינו כיון שממשיך תפלתו אח״כ. או שיוצא חציו בשמיעה וחציו באמירה. וגם את״ל דהתם מפסיק תפלתו ויוצא כל התפלה מהש״צ – יש לחלק טובא שהיחיד אינו יכול לסמוך על תפלת הש״צ, כשמתפלל שלא כהוגן. אבל הש״צ יכול.

ובמשים חפש״י שבתהל״ד שם ד, כתב שצריך להפסיק שלא יהא ברכותיו לבטלה, ורק בהשלים שרינן לי׳ שלא לחזור משום טורח הציבור. וכ״כ מד״ע בשו״ת שמש ומגן ב,נד, ד. ובשאלת רב ב, י, טו כתב שיכול להמשיך בטעה כיון שבאמת תפלתו תפלה. ולדבריו, בדילג על ברכה, באמת צריך לחזור  – ראה שם ה, כה.

אבל האמת תורה דרכה, שסתימת כל הפוסקים שאינו מפסיק. וכיון שהפוסקים סתמו הדבר, פשוטו כמשמעו שימשיך להתפלל.

ומוכח גם ברמב״ם שלשונו צחה וברורה, ולא כתב ולא רמז כלל, שפוסק. וראה שם ו שכתב לענין אחר שפוסק. וראה גם בב״י קכו.

ולא מיבעיא למ״ד דהוה כמאן דצלי אלא גם להחולקים. וכבר ביארו שאין הכוונה שאינה תפלה באופן שברכותיו לבטלה רק דדיינינן לי׳ כאילו אין תפלתו תפלה, והיינו שלא יצא מצות תפלה. ומצינו סברא כעי״ז, שאין להוכיח מנדו״ד לענין עיקר הפלוגתא אי הוה כמאן דצלי או לא, שהרי מה שאינה בגדר תפלה ג״ז הוא מתקנתם, ובדאיכא טורח ציבור לא תיקנו, ראה קה״י ברכות טז.  וכבר הוכיחו שלא רק בחסר מעין המאורע, אלא גם בשכח המלך הקדוש, שהוא שינוי מטבע, תפלתו תפלה, וכדמוכח ממש״כ בשו״ת הרשב״א א, לה שלרש״י בחזר בו תוכ״ד ואמר הקל הקדוש חוזר, אלא שהכריע דשוא״ת עדיף. ועכצ״ל, שאינה ברכה לבטלה ממש. וראה אצלנו 38404.

ואכן, בדרה״ח שם כתב, שאף בנזכר קודם שגמר תפלתו ודומין לברכות לבטלות מ״מ אינו חוזר.

ומסתבר שכן הדין גם בדילג ברכה, דדיינינן לי׳ כמי שאינו יודע כל הברכות. גם משמעות הרמב״ם דקאי בכל טעות גם בדילג ברכה, ראה יוסף לקח (פרץ מועדים) לח ע׳ תנה.

והדבר מתבאר יותר, לפמש״כ בביהגר״א קכו, ו ביסוד הדין שתפלת הלחש דהש״צ הוא רק להסדיר תפלתו. וראה דמשק אליעזר לביהגר״א שם. (וגם לרבנן דר״ג בר״ה לד, ב. והוא מבואר בשו״ת הרמב״ם בלאו רנו. תוד״ה מפני – ברכות כט, א. וראה מג״א קכד, ג. שו״ת חת״ס ח, ד.  ערוה״ש קכד, ד. חזו״א או״ח יט, ז. אג״מ או״ח ב, כט. מראה כהן תליתאה קנו. אג״ק י ע׳ רז. וראה קובץ העו״ב יו״ד שבט תש״פ. מנחת צבי וידר זימון ו, כא ואילך. ובכ״מ). וכ״כ בהלק״ט שם, בביאור ההלכה שסומך על חזרת הש״צ, שכיון שהוא רק להסדיר תפלתו למה יטריח הציבור על לא דבר. וכסברא זו כתב גם בדרה״ח הל׳ שמו״ע סו, דהא תפלת לחש לא נתקן לש״צ רק התפלה של קו״ר. וראה שערי זבולון ש״צ א, ג. שיח מרדכי ווייסמאן א, ה, ד – ע׳ קטו.

וי״ל גם באו״א, דהם אמרו והם אמרו שאצל הש״צ אינו מעכב – בית ברוך לחיי״א כט, טז. וכעין הסברא בקה״י שם.

ואין טעם לחלק בדבר, בין מי ששכח מעין המאורע, או שלא שאל מטר. ואף שמצינו חילוק כה״ג לענין מה שהש״צ סומך על תפלת מוסף, שבפמ״ג במ״ז סוסי׳ קכו כתב דלא קאי רק אהזכרת ר״ח וכה״ג, שסומך על מוסף וזכרון אחד עולה – טובא יש לחלק. ובכ״מ הביאו ראיות מוצקות שדין שאלת טו״מ כהזכרת יעו״י, ראה מג״א קח, טז. וכן הביאו שבכמה ראשונים כתבו בלא שאל הש״צ טו״מ מחזירין אותו מחמת שצורך העולם היא – השלמה ומאורות ומכתם ברכות ל, ב. ועדיפא הול״ל שטו״מ מגוף התפלה היא. וראה 39518.

ומפורש בריטב״א תענית שם, דקאי בענין טל ומטר. וראה אר״ח וכלבו שסתמו ולא חילקו, ומשמע דקאי בכל טעות. וכנ״ל, כ״ה פשטות משמעות הרמב״ם. וגם בפמ״ג במ״ז שם מוכח דבנדו״ד  קאי בכל גווני. וכן מפורש בדרה״ח שם לענין טו״מ.  ומסתבר, דהה״נ שאמר טל ומטר בקיץ, שאין טעם לחלק, שאף שהוא סימן קללה, מתקן הדבר בתפלתו שבקול.

ונראה שלכן הביא בביהגר״א ב׳ טעמים לדין זה, הן דלא שנא ממה שסומך על תפלת מוסף, והן מחמת שמתפלל בלחש רק להסדיר תפלתו, שהטעם הב׳ מוכיח דקאי גם בשאר הזכרות (נוסף לזה, שלטעם הראשון, אפשר שהוא רק אחרי שהשלים תפלתו).

ובהליכות שלמה תפלה ח, כט, ע׳ קיא, עשה פשר מדנפשי׳, שבמסופק הש״צ אם אמר טל ומטר, ימשיך תפלתו. אבל כשודאי שלא אמר כדין חוזר, ואילו ביעו״י יכול להמשיך גם בודאי. אלא שלא הביא הכרח לחילוקים אלו.

ומה שכתבנו שיאמר אחרי החזרה אלקי נצור ויפסע ג׳ פסיעות – כ״ה בדרה״ח שם, ובקיצור שו״ע יט, יג. ועוד. ואף שדבריהם א״ש טפי אם נאמר שמפסיק בתפלת לחש, אפשר להעמיד הדברים גם להסברא שממשיך בתפלתו, שמ״מ עיקר התפלה שיוצא יד״ח הוא בתפלת החזרה.

 והנה, בכה״ח קכו, כד, כדרכו בקודש כתב שע״ד הסוד תרווייהו צריכי, לחש וחזרה. אלא שכל הפוסקים גם אלו שדברי תורת הסוד על לשונם תדיר לא חילקו כדבר הזה. ובעל כה״ח כידוע סלל דרך לעצמו להכריע בהלכה ע״פ תורת הסוד, גם במקום שהמקובלים לא פירשו. ושפיר אפ״ל, שהכוונות הן באופן הרגיל ולכתחילה, משא״כ בדיעבד. ומצינו דוגמתו בשו״ת רב פעלים ג בסוד ישרים ז שאפשר להתפלל חזרת הש״צ ללא תפלת לחש, גם ע״ד הסוד. ודלא ככה״ח קכד, ח דשוא״ת עדיף. וראה כעי״ז אצלנו 17252 ובהערות לשם.

וראה בכל הנ״ל דבריך יאיר חדאד  ד, ה. אבי הנחל נחום א, ה. שמו ינון או״ח יג. קובץ שואל ומשיב  ב מה. קובץ קול התורה צב ע׳ ערד ואילך. והנלפענ״ד כתבנו.

ויל״ע, בש״צ שנזכר שטעה בתפלת לחש ולא נזכר מזה עד אמצע חזרת הש״צ, אם גם בזה אפשר לסמוך על חזרת הש״צ. ולהאמור, שעיקר הטעם מחמת שתפלת לחש היא רק כדי להסדיר תפלתו, ומפני טורח הציבור, הה״נ בזה. והוא דלא כאשי ישראל כד הע׳ קעט, ע׳ רנט, בשם הגרח״ק. ובדעת נוטה תפלה ערה, כתב בל׳ לכאורה, ומשמע דלא ברירא לי׳ כ״כ (אף שלכאורה הוא גם כשהוא למסקנא. ואכ״מ). ומצאתי כדברינו בשו״ת אבני האפוד י, יג בשם הגר״ד פיינשטיין. ול״ד למש״כ בשו״ת הרדב״ז א, שסא בש״צ שצריך להתפלל לתשלומין, שמכוון בחזרה גם לתשלומין וגם להוציא מי שאינו בקי, והובא בכנה״ג רסי׳ קח בהגה״ט, ובא״ר קח, ה, ובפר״ח שם ג, ובמחה״ש שם א, ובמשנ״ב  שם ד (ולפלא שבמשנ״ב בשעה״צ הציב ציין לא״ר ולדרה״ח הל׳ תשלומי תפלה, והרי ג״ז ברדב״ז שם), ומשמע שללא כוונה לא סגי (וראה כה״ח ה ע״ד הסוד) -שנוסף לזה דהתם קיימינן לכתחילה, ולא בדיעבד כשנזכר באמצע תפלתו, ומהיכא תיתי שמעכב בדיעבד, ועוד ששאר הפוסקים (מג״א שם א. אדה״ז ו. חיי״א כז, ג. ערוה״ש קח, טז. ועוד) השמיטו כל עיקר ד״ז שברדב״ז שצריך לכוון לזה (אמנם, בכמה אחרונים שמעכב – ראה אפיקי מגינים שם ד. אורח נאמן ג. וראה שו״ת שובה ישראל גרינברגר ב, י מד״ע. יד נתן אורטנר ג, ד), עוד זאת, דהתם שאני שכבר נתחייב בתפלת תשלומין לפנ״ז, אבל הכא מעיקרא פטרוהו לחזור בתפלת לחש. ועוד חילוק, דהתם שאני שכשמכוון לשם חובה אינו עולה לתשלומין. ומ״מ במכוון לזה מהני, כיון שאינה חובה ממש. ועוד שכיון שכוונתו למנחה, אינה עולה לו לשחרית ללא כוונה (והרי נחלקו אם תפלה אחת עולה בשביל תפלה אחרת ללא כוונה. ושקו״ט בתפלת תשלומין איזה שם תפלה יש לה. ואכ״מ). אבל כאן איפכא הוא שכיון דמוציא הציבור ממילא מוציא עצמו, ובכלל מאתים מנה. וראה ב״י קכד בשם הכלבו, והובא בשו״ע אדה״ז שם ג, ועוד, שאם לאחרים מוציא לעצמו לא כש״כ.  ושו״ר שהקשה כעי״ז על הגרח״ק בברכת שי לבן אחותו או״ח ב, י, ב – ע׳ ז. וראה אבני האפוד בסוה״ס בבירורים טו.

 

 

#39445