If the Chazzen said a Kaddish Shalem instead of Chatzi Kaddish

 

בענין ש”צ שטעה ואמר תתקבל מיד אחרי תחנון

 

Question:

When a Chazzan said full Kaddish by mistake either right after tachnun by shacharis, or Motzaei Shabbos before Vihi Noam, what should be done when reaching the correct time to say full Kaddish?

 

Answer:

Kadish Teskabel is only said once in every Davening, therefore if after Tachanun Kadish Teskabel was recited, then after Uva Letzion full Kaddish omitting the paragraph of Tiskabel should be recited.

The same is true if Kadish Teskabel was recited after shmoneh esrei on Motzaei Shabbos.

 

ע״פ מה שנוהגין בליל פורים (ות”ב). וכ”ה בשו”ת בית שלמה או”ח סי’ נב. ובשו”ת שבה”ל ח”ד סי’ נא. וראה גם בשו”ת אבני ישפה ח”א סי’ נז – נח.

 

ושוב כתב לי ח״א והרבה לשאול ובהיות והאריך טובא, אעתיק רק תו״ד הנוגע בעיקר לעניננו בקצרה, ושמחה לאיש במענה פיו בצדו: 

להעיר שהט”ז (נ”ה סק”א) מביא ראיה נגד הלבוש מזה שאומרים ק”ש אחרי סליחות, אך אוי”ל שסליחות הוא סדר תפילה שלם לעצמו, וכפי שמבאר כ”ק אד״ש בהערותיו לסדר סליחות, שכל קטע נגד חלק מסויים בתפילה, כולל שמו”ע, ואכמ”ל.

אך לא זכיתי להבין מה הראיה לנדו”ד מהמנהג לגבי ליל פורים (ות”ב), דנהי דלכתחילה נהגינן לומר תתקבל רק פ”א, ע”פ דברי הלבוש שאין אומרים תתקבל צלותהון אלא אחר שמו”ע שהוא נקרא תפילה, אך מהיכי תיתי שבמקום שכן נהגינן לומר תתקבל אחרי קדושה דסידרא (שיש בה כמה בקשות) אלא שטעה הש”ץ, לא יאמר תתקבל שוב כסדר התפילה, דקאי אחורה אשמו”ע, ובפרט ע”פ סוד שע”י ק”ש לאחרי אשר ובל”צ, נכלל יצירה בבריאה שבתוך אצילות, וממשיך למטה ליצירה (פרע”ח שער הקדישים), והוא דווקא אחרי הלידה שהוא בקדושה דסידרא (שער הכוונות), משא”כ בקדיש אחרי תחנון הוא עניין התכללות בריאה באצי’ (שבתחנון אוחזים עדיין באצי’ בזיווג העליון), ואינו שייך להמשכה למטה, ועפ”ז לכאורה נצרך לאמרו שוב אחרי אשרי ובל”צ.

מה גם, שלכאורה אינו דומה נדו”ד לליל פורים, שיש הפסק ארוך בין שמו”ע לק”ש השני אחרי ואתה קדוש, שקוראים את המגילה וכו’, וגם אין שייך הטעם ע”פ סוד, שהרי שם מקומו במעריב בכ”י מיד אחרי שמו”ע, ועוד והוא העיקר, נהי דאין ראוי (לשיטות הלבוש ומג”א) לכתחילה להנהיג אמירת תתקבל שלא לאחרי שמו”ע, אך מה ענינו לכאן, שטעה הש”ץ וכבר אמר תתקבל שלא במקומו, וכי איזה חיסרון יהיה באם יחזור לומר תתקבל עוד פעם במקומו הנכון ע”פ סדר התפילה? הרי אין בזה חשש ברכה לבטלה, ואין בה אפי’ הזכרת השם!

וראה באג”מ ח”ד חלק או”ח אות י”ג שדן בש”ץ שאמר תתקבל מיד אחרי שמו”ע בליל שבת, ומסיק שצריך לומר תתקבל עוה”פ אחרי מעין ז’, מכיוון שאין בה הזכרת השם, והיא סברא איתנה, שסוכ”ס, מה נפסיד באם יאמר הש”ץ שוב פעם תתקבל אם אומר קדיש בין כה, ובכך יתקן את המעוות?

ובפרט שתתקבל הוי כמו יהיו לרצון, וכידוע מחלוקת הרמ”א (קכ”ג ס”ו) והשל”ה הק’ (תמיד, פ’ נר מצוה, ד”ה כתב בכתבי) באם הש”ץ אומר יהיו לרצון, ובמלבושי יו”ט ביאר את דעת הרמ”א שאינו אומר יהיו לרצון מפני שעדיין לא גמר תפילת רבים עד אחרי אשובל”צ, ובמג”א סקי”ד ביאר דעת הרמ”א שסומך על תתקבל, וכן הוא בשוע”ר ס”ח. עכ”פ, יוצא מדברי כל הני רברבי דיהיו לרצון ותתקבל ממלאים אותו תפקיד בתפילה, ומחליפים זא”ז. והרי לפועל נהגינן לחוש לב’ השיטות ולומר יהיו לרצון ב”פ (שוע”ר קכ”ב ס”א בשם לחם חמודות מ”א וט”ז)! א”כ, מאי שנא לנדו”ד, שהקדים תתקבל לפני אשובל”צ—כמו שאנו מקדימים יהיו לרצון לאלקי נצור—למה לא יחזור לומר תתקבל שוב בסיום התפילה—בדיוק כמו שאנו חוזרים על יהיו לרצון?! עכת״ד בקצרה.

ויען יוסף במענה לשון כדברים האלה:

עם כל הכבוד הראוי, בכל האריכות לא ראיתי שום  דבר הזקוק למענה. הנקודה היא שא״א תתקבל ב״פ. ועיין היטב בל׳ הלבוש תרצג, א. וראה ערוה״ש שם ובסי׳ תקנט. ומה שאומרים אחרי קדושה דסידרא – לפי שהולך על שמו״ע, משא״כ כשכבר אמרו לפנ״ז.

ובל׳ הרמ״א נה, ג: דשייך לתפלה שהרי אומר תתקבל צלותהון. וכ״כ אדה״ז שם ד: ואותו קדיש שלם חוזר על תפלת י”ח שהרי אומר תתקבל צלותהון. ובמקורו בשו״ת תרוה״ד טו: שעל פסוקים וד״ת א״א תתקבל. (ומדבריו מוכח, שאף שמחד גיסא קדושה דסידרא היא גמר התפלה, גוף הקדיש הוא רק על שמו״ע, יעוש״ה).  ומינה, שאין מקום לאמירה על דבר אחר. (וסליחות שאני, ראה לבוש תקפא, א, שכ״כ להדיא. וסרה השגת הט״ז על הלבוש). ואין מקום שיאמר על שמו״ע עוד פעם כשכבר אמרו.

ומה שהביא לנו מהאג״מ – רבותא למיחשב גברי? הרי הבית שלמה (והב״ד בלקט הקמח החדש קלד, ו מהדו״ת, ואאזמו״ר בשערים מצויינים בהלכה כב, ז. ועוד) ושבה״ל ועוד – ראה שו״ת משיב הלכה א, שצו. נחלת אבי כ. חלק לוי מח. משנ״ה  ו, טז. רבבות אפרים א, קי. ושם ער. עלינו לשבח ג ע׳ תרפו. תשובות אביגדר הלוי ע׳ תמג. וכ״ה בשם הגרשז״א, והגריש״א, ובעל אז״נ, והגר״מ אליהו, והגרח״ק, ועוד ועוד – לא ס״ל כוותי׳.

וגם באג״מ שהביא, הרי עיקר טעמו מחמת שמעין שבע בגדר תפלה, אלא שמחמת הספק בדבר כתב להכריע שכיון שאין הזכרת שם יש לאומרו שוב. ומינה, שלולא זאת לא הי׳ מורה לאומרו ב״פ. וכעי״ז מצינו בשו״ת מהרש״ם א, א בחובת תתקבל דוקא אחרי הלל, דס״ל שהוא מגוף התפלה ומעכבת התפלה. אבל זולת זאת אין מקום לאומרו ב״פ.

ומה שכתב דשאני ליל פורים מחמת ההפסק, וכ״כ במלבושי יו״ט תרצג – הרי לדעתו שיש מקום לומר קדושה דסידרא מזקיק תתקבל, מה איכפת בההפסק. ולאידך, בפורים ביום מצינו שאומרים תתקבל אחרי קדושה דסידרא למרות ההפסק (אלא שיישבו שביום דרך להפסיק. וצ״ב). ובכל אופן, ההפסק הוא טעם שלא ימתינו עד קדושה דסידרא. אבל עדיין נשאר היסוד שלא לומר ב״פ.

ומש״כ לדמות ליהיו לרצון – הדמיון רק אם לאומרו אחרי שמו״ע מיד, או להמתין עד אחרי קדושה דסידרא, שאז אומרים תתקבל. ותו לא. אבל אינם ״ממלאים אותו תפקיד״, שאם כן א. מדוע יאמרו יהיו לרצון גם אחרי שמו״ע, ובסגנון אחר מהו הצורך לומר תתקבל אם כבר אמר יהיו לרצון לשיטה זו. ב. לדבריו  מדוע אכן לדידן למעשה אין הש״צ  אומר תתקבל אחרי שמו״ע, שהרי אין חשש באמירה ב״פ.  ג. ועוד להעיר שגם בת״ב אומרים יהיו לרצון אחרי התפלה, אף שא״א תתקבל. (וראה שו״ת מהר״ם שיק יו״ד שע ודברי מלכיאל דלקמן מה שחילקו. ולכאו׳ י״ל בפשיטות שיהיו לרצון נאמר לפני שאומרים קינות, וע״ד תתקבל שבערבית אחרי תפלת העמידה). ובאמת, מודינא שאין איסור באמירה ב״פ (אלא שנראה כשקר –  ראה שו״ת עפר יעקב נט, והב״ד בפחד יצחק ק ד״ה קדיש על מתים. ושם לגבי אמירתו כשלא התפלל. ומסיק דלא מיחזי כשיקרא דקאי על תפלת כלל ישראל). אלא שאין מקום לאומרו כשכבר אמר, משא״כ ביהיו לרצון שפלוגתא איפוא לאומרו, יש לאומרו פעם שני׳.

ומה שהביא מספרי קבלה – אין לי עסק בנסתרות. ואיך שיהי׳, לא זו הדרך לדעתי להכריע בהלכה ע״י כוונות הסוד. ובעל כה״ח ודעמי׳ סללו דרך לעצמם, כידוע, לחדש בהלכה ע״פ דרך הסוד. וכל הפוסקים לא נקטו כך. ולהעיר שבמקו״ח להר״ח הכהן – שהובא ריבוי פעמים בדרושי דא״ח, ויקרת ערכו אצל אדמו״ר הצ״צ רבה היא עד למאוד – דרכו דרך הקודש יקרא לה, להתאים ההלכה תמיד עם הסוד, ולא לחדש ע״פ הסוד. אלא שבעל כה״ח לא שמיע לי׳ מן הדא, וד׳ מקו״ח לא ספין ולא חשיב בעיניו, כיון שאינו ממהרח״ו בעצמו, ונקיט נפשי׳ לילך רק אחר פשט דברי מהרח״ו בטהרתם. אמנם, כללא כיילו לן בכ״מ, שהתורה על הרוב תדבר, ודיבר הכתוב בהווה. וכש״כ בכוונות שע״פ הסוד, דקאי באופן הרגיל, ובמילתא דלא שכיחא לא איירי. ומהיכי תיתי, שבטעה ואמר תתקבל, שסדר העליות  אצלו אינו באופן שונה. ואולי פגם לגמרי וכדומה. ובטוח וסמוך הנני, שאילו הי׳ ד״ז מפורש בשו״ע, הי׳ מפרש במקו״ח ע״פ הסוד. וכמו שהכוונה משתנית בליל פורים (אף שלא מצינו בזה בכתבים), הה״נ בנדו״ד. ועוד וג״ז עיקר, שלא ראיתי בכוונות האריז״ל שהכוונה שייכת דוקא לאמירת תתקבל כ״א לאמירת קדיש. ואולי בסידור תפלה למשה יש רמז קלוש לד״ז. שו״מ שכ״מ קצת בפע״ח שער קריאת ס״ת ו. אלא שהוא מהחברים ולא נמצא בסלת נקי׳ של מהרח״ו. וגם בזה אין הדבר מוכרח. ובכל אופן, העיקר כנ״ל שאין לבנות עפ״ז להלכה למעשה.

ולהעיר, שמצינו סברא שקדיש אינו מועיל אחרי העמידה אם לא אמרו נפ״א לפנ״ז, שרק ע״י הזיווג בנפ״א יורד השפע מאצילות לבריאה. ולכן יאמרו עוה״פ קדיש אם אמרו בטעות מיד אחרי העמידה. ולדעתי ג״ז הבל ורעות רוח (זולת ע״ד הנגלה. ואכ״מ בהשקו״ט בזה). ומאן יימר שאינו מועיל על להבא. וראה גם דברי שלום עפגין קלא, ב – ע׳ שנא.

ולכאו׳ י״ל שכיון שמטרת הקדיש להפסיק בין העולמות, וקדיש תתקבל נאמר בכדי לכלול עולם היצירה בעולם הבריאה, לקבל ממנו השפע, והיינו תפלה לדוד ושש״י שביצירה באשרי שהוא בבריאה, ולפ״ז מוכרח לומר תתקבל דוקא כאן. אלא שכנ״ל אין הכרח שד״ז נגרם ע״י תתקבל כ״א מחמת גוף הקדיש. ואת״ל כן, אפשר להרחיק לכת ולומר שלדעת האריז״ל אין ענין הקדיש שאחרי ובלצ״ג חוזר על תפלת העמידה כלל, שהרי הקדיש חוזר עבור תפלה לדוד שאחריו (ודלא כקדישים שלפני שמו״ע שכל קדיש מעלה תפלות שכבר התפללו. ואילו קדישים שלאחר שמו״ע מעלה תפלות שלאחמ״כ – ראה שעה״כ סדר הקדיש, ונעתק בכה״ח מח, א). ונמצאת אומר, שיש לנהוג שהש״ץ יפסע אחרי תפלת העמידה דוקא ולא אחרי קדיש תתקבל, ושביצאו מקצתן אינו אומר קדיש תתקבל. ועוד כמה הלכתא גבירתא דנפקו מינה. ונחדש שהאריז״ל חולק על כ״ז. וכ״ז רחוק מן הדעת ושכל הישר.

(ועד היכן הדברים מגיעים, שבכה״ח נו, לו, כתב לפי דרכו שע״פ הקבלה אין לפסוע אלא אחר קדיש תתקבל בהמשך לתפלת העמידה ולא אחר שאר הקדישים. והנה, המנהג הפשוט אינו כדבריו. ועכצ״ל שאין הדברים סותרים לתורת הסוד. ואחז צדיק כאן דרכו בקודש, שכיון שמצאנו בקבלה כוונה לפסיעות רק לגבי תפלת העמידה, עכצ״ל שאין מקום לפסוע אחר קדיש. ולא עלה על דעתו שמא יש טעם אחר ע״פ סוד שלא עלה זכרו בכתב. ועוד, שמדוע יוגרע דעת הפשטנים, ואפשר לפסוע אחרי קדיש מחמת הטעם הפשוט. ותו, שלפי הנ״ל אדרבה כיון שלדעת האריז״ל קדיש תתקבל אינו חוזר על תפלת העמידה אין טעם ויסוד לחלק בין קדיש זה לשאר הקדישים. וכה״ק בס׳ ויוסף עוד דוד פ׳ ויחי ג. אלא שכ״ז אינו מניח את הדעת, כנ״ל).

ואם דעתו אכן כמלבושי יו״ט שאמירת קדושה דסידרא מזקיקה גם אמירת תתקבל, וטעמו ונימוקו דלאו אורח ארעא לשנות ולדלג  – וקרוב הדבר לביאור המחודש שמצינו ברשימות שיעורים ברכות כא, ב בטעם דחיית תתקבל עד אחרי קדושה דסידרא, לפי שהוא בגדר תפלת י״ח מחמת הקדושה (ובפוסקים לא נקטו כן. וס״ל שהולך על תפלת י״ח (אא״כ לדעת הראשונים שביצאו מקצתן אינו אומר קדיש תתקבל – ראה ב״י רסי׳ נה).  ומה שדחוהו עד לאחמ״כ – ראה כלבו יא ומט״מ עמוד העבודה כח, טעם פשוט שלא יזלזלו בקדושה דסידרא. וכ״מ כעי״ז ברבינו מנוח תפלה ט, א, או לפי שסדר קדושה בתר תפלה גרירא שג״ז תפלה ושבח כבלבוש נה, א. ולמנהגנו בליל פורים מוכח ג״כ שאינו מחמת הקדושה שבקדושה דסידרא. וכן מוכח גם מתפלת מנחה בש״ק שא״א אחרי קדושה דסידרא. ומה שהביא בפחד יצחק שם מהאגור צד ״קדיש אחר קדושה והוא דבר שבקדושה״ – אין הכרח שנותן טעם על אמירת תתקבל, כ״א על גוף אמירת קדיש שם. ובכלל, י״ל דאיהו ס״ל כשאר הראשונים שביצאו מקצתן אינו אומר ק״ת. וקצת סמך לביאור הנזכר, אכן נמצא באבודרהם שיש ח״י ההזכרות בקדושה דסידרא י״ח, ומדמה לה לברכת מעין שבע עבור המאחרים. וראה גם שו״ת בית שערים או״ח מא. ולהעיר גם מסדה״י סדר אשרי ובל״צ, דמשמע מדבריו ג״כ שאמירת תתקבל היא על קדושה דסידרא מצ״ע. אבל, כנ״ל מליל פורים ראי׳ שאינו) – הרי בליל פורים לא נתקבלה דעתו.

ונראה מדברי כת״ר, שעיקר יסודו לחלק בין ליל פורים שלא לקבוע אמירתו לכתחילה ב״פ משא״כ כשקרה מקרה בטעות. וכדבריו כ״כ לחלק כבר בשו״ת שאלי ציון תנינא יב. ומה אעשה וסברתו אינה מתקבלת לקוצר דעתי. וגם הבית שלמה ודעמי׳ לא קיבלו סברא זו. ובעל שאלי ציון כ״כ גם (ובעיקר?) מחמת שי׳ הא״ר בליל פורים, יעו״ש, אבל אנן נהיגינן כמג״א. ועוד, שגם לא״ר יש לחלק, דשאני התם שכך תיקנו בליל פורים.

ובפרט שמדינא צ״ל אחר תפלת העמידה ודחוהו רק שלא יזלזלו בקדושה דסידרא, אבל כשטעה אוקמוהו אדינא. ומה גם שכל עיקר דין קדיש תתקבל הוא ממנהגא, כל׳ הרמב״ם תפלה נהגו העם, ואין לנו להוסיף בזה. וע״ד הרמז, י״ל שג״ז בכלל שלא להרבות בקדישים.

ואל יהא אמירת תתקבל קל בעיניך אף שאי״ב הזכרת שם, (שנוסף לזה שהמנהג שלא לאומרו עוה״פ אחר קדושה דסידרא בליל פורים מוכיח שיש דברים בגו, עוד זאת) שפסק המג״א רלד, א שאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה אין לומר תתקבל, דל״ש לומר תתקבל בלילה על תפלה שביום (ופשוט שהכוונה דוקא לתתקבל לחוד, אבל קדיש אומר. וראה גם מחה״ש. ובמשנה הלכה שם לא דק בזה). ואף שכמה חלקו על המג״א – הרי הועתק בכמה אחרונים לדינא, שלחן תמיד ושלחן שלמה, וחיי״א לג, ג, ועוד. ולא ס״ל למה שהיקל בא״א מבוטשאטש שם לומר תתקבל על וידוי ותחנונים, וחילק בין פסוקי נפ״א לוידוי ושומר ישראל. וכ״ז דחוק. והרי גם במג״א מיירי כשאמרו אבינו מלכנו ותחנון וכו׳. ובמשנ״ב רלד, ז, החמיר גם ביו״כ אם נסתיימה נעילה ביום (דלא כמט״א תרכג, ח, דס״ל דיו״כ שאני). ומינה, שאין לנו להוסיף ולומר תתקבל כשאינו מוסב על שמו״ע. ויל״ע לדעת המג״א כשנמשכה תפלת שחרית עד חצות, אם יש ליזהר לומר תתקבל לפני חצות, דשאני התם שנתחדש יום אחר. אמנם ראה שו״ת דברי מלכיאל ו, ט, שתתקבל שבמנחת ט״ב קאי גם שאר התפלות של היום. ויל״ד בקל.

 

 

#17252