היתרו של בית הלוי שבמקום מצוה מותר לומר לגוי להביא מרה”י לרה”י הגם שצריך לעבור דרך רה”ר
שאלה:
ידוע ההיתר בשו”ת שערי ציון סי’ ח (להרה”ג ר’ ב”צ מבילסק מגדולי הדור בערך לפני מאה שנה, ומהמסכימים על המשנה ברורה) שהביא בשם הבית הלוי שבמקום מצוה מותר לומר לגוי להביא מרה”י לרה”י הגם שצריך לעבור דרך רה”ר, ובדרך כלל עומד לפוש ברה”ר, מ”מ הרי הישראל לא עשאו שליח לזה, ומצידו א”צ לעמוד לפוש, ועצם הוצאה מרה”י לרה”י דרך רה”ר אין בו רק איסור דרבנן וא”כ הרי יש כאן שבות דשבות עיי”ש.
האם נכון הדבר?
מענה:
למעשה, ההיתר לא נתקבל.
מקורות:
בסברת בית הלוי שהביא הגאון מבילסק, הנה הובאה גם בשו״ת צי״א יא, עז, והסכים עמו. ועוד הובא בכמה אחרוני הזמן. ויש שהרחיקו לכת והתירו בכמה אופנים רחוקים על יסוד הנ״ל.
אבל כמה ראיות הפכו מדיני אמירה לנכרי דרך רה״ר שלא עלה ע״ד הפוסקים להתיר מטעמי’ – ראה תו״י שבת יט, א בשם או״ז, ונמצא באו״ז שבת נג, ובטושו״ע שכה, ב, שמדבריהם מוכח שברה״ר דאורייתא אסור לשלוח חפצים ע״י גוי דרך רה״ר. ורק בשכר ושאר דברים שהם צורך גמור לסעודת שבת הותר ורק דרך כרמלית – רמ״א שכה, י.
וכמדומה הוכיחו מדיני מכשירי מילה אף שהוא במקום מצוה – ראה אדה״ז שלא, ז, שאסור לומר לגוי להביא סכין דרך רשות הרבים. וסתימת השו״ע שלא, ו ורמב״ם מילה ב, ט דלא כבית הלוי. וכן מוכח בשו״ע יו״ד רסו, ט. ולהעיר גם משו״ת אבקת רוכל כט. ובאמת כבר עמד בזה בעל שערי ציון עצמו בתשובותיו ג, ג. אלא שהעמיד דברי הרי״ף והרמב״ם דס״ל שהוא איסור תורה להעביר דרך רה״ר. ודוחק להעמיד כל הנ״ל דקאי כהדעות שבמעביר מרה”י לרה”י דרך רה”ר עובר על איסור דאורייתא. ויותר נראה, שלא קיבלו עיקר סברת בית הלוי, וס״ל דהו״ל כאמר לו לעשות איסור דאורייתא.
ולהעיר שפשטות הרמ״א שכה, י משמע שאם הוא דרך רה״ר הוא דאורייתא. ויש לדחוק בכוונתו דרך כרמלית – מכרמלית לרה״י.
וראיתי למי שהקשה מזה על שו״ע אדה״ז שסותר עצמו, שפסק כנ״ל, ואילו שם שמז, ט מבואר שהוא רק איסור דרבנן להוציא מרה״י לרה״י דרך רה״ר. אבל אין שום הכרח לתלות הדברים זב״ז. ונראה שרוה״פ לא ס״ל שהוא איסור תורה.
ויותר נראה שכל שכך הדרך בסתמא ה״ז כאילו ציווה עליו. וראה מג״א תמד, ז וח״י שם ז. וכ״כ הגרשז״א ברגילים לפוש.
ועוד, וכפי שהעיר לנו בעל בירורי סוגיות שליט״א, שכתב אדה״ז, שז, טז, שלומר לנכרי לעשות בשבת אסור אף אם יוכל להמצא צד היתר לישראל לעשותו כיון שעכשיו אין שם אותו צד היתר, אבל אם יש שם צד היתר באמת שיוכל הישראל לעשות בהיתר אותו דבר עצמו שהנכרי עושה באיסור יש מתירין לומר לנכרי סתם בלשון שאין מוזכר בו בפירוש שיעשה באיסור והנכרי עושה מעצמו באיסור כמ”ש בסי’ רע”ו.
ומבואר שגם באופן שהישראל יכול לעשות המלאכה בהיתר מ”מ אין היתר לומר לגוי לעשות המלאכה רק באופן שאינו אומר לו בפירוש לעשות בדרך איסור (דהיינו שאינו אומר לו בפירוש לטלטל המוקצה כדרכה), שאם אומר לגוי לעשות המלאכה בדרך איסור הרי לא שייך להתיר משום שהישראל יכול לעשותו בדרך היתר. ומפורש בדבריו שמה שמתירים לגוי לטלטל נר הוא כשאינו מפרש לו שיטלטלנו בדרך איסור ויכול הגוי לטלטלו כלאחר יד, באופן שגם לישראל מותר לטלטל כן, ואעפ”כ אין היתר לומר לגוי לעשות כן רק מצד שהישראל עצמו יכול לעשות כן בדרך היתר. אמנם, לו יצוייר שהישראל עצמו אינו יכול לעשות כן אין היתר לומר לגוי לעשות פעולה זו גם אם אינו מצווהו לעשות כן באופן האסור. ולפ”ז נפל בבירא עיקר ההיתר של בעל שערי ציון שהרי באופן שאומר לגוי לטלטל מרה”י לרה”י דרך רה”ר הרי אי אפשר להתיר מצד מה שהישראל יכול לעשות כן בדרך היתר, שהרי לישראל אסור לעבור גם על שבות במקום מצוה.
וראיתי בשם הגרח״ק שענה לשאלה (ע״פ דעת החזו״א סב, יט, שהעיקר שהוא דרבנן) מ״ט אסר המחבר במילה – לפי שקרוב לבוא לידי תקלה. ודחוק קצת.
עוד אעירה, שאם נאמר בסברת הגאון מבילסק שהוא בהתאם לרמ״א שכה, י בהבנת שיטה דר״ת, אכתי נשמט יסוד ההיתר, שכיון שלתוס׳ העברה דרך רה״ר היא דאורייתא חזר הדין כבשו״ע אדה״ז רעו, י במוסגר ובארוכה בקו״א שם, שאסור לטלטל על ידי נכרי כדי כדי שלא יגנב לפי שטלטול זה הוא לצורך הנר שהוא מוקצה ואין היתר לישראל לטלטל מוקצה אפילו בטלטול מן הצד כשטלטולו הוא בשביל המוקצה עצמו, ואף שכל טלטול מן הצד שהוא על ידי גופו שלא בידיו יכול לטלטלו אפילו לצורך המוקצה אעפ”כ אין להתיר לומר לנכרי שיצניענו לפי שאותם המתירים טלטול כדרכו על ידי נכרי כשיש היתר לישראל מן הצד הם סוברים שאף על ידי גופו אין היתר לטלטל לצורך המוקצה עצמו אלא כדי להשתמש בגוף המוקצה או מפני שצריך למקומו ואין להקל יותר ממה שהם עצמם מקילים. והיינו, שגם אם נקבל סברא זו ע״פ דעת ר״ת, ונחדש שכ״ה ביכול לעשות באופן שהוא רק שבות, הרי דעת תוס׳ עצמן שבנדו״ז הוא דאורייתא. אלא שלא ברירא לי דעת ר״ת עצמו אם הוא דאורייתא. ועוד יצויין מקו״א שם, דשאני כשאומר לו לטלטל מוקצה לאומר לו לעשות מלאכה. [אלא שבאמת דברי שערי ציון אינם שייכים לדעת ר״ת בין לקולא ובין לחומרא, וגם החולקים יכולים לקבל סברא זו, אילו הי׳ בה מן האמת. והיטב אשר ביאר בעל בירורי סוגיות שליט״א באחד ממכתביו, שגם לפי מש”כ הרמ”א שכה, י, שע”פ שיטת ר”ת יש שהקילו גם לומר לגוי להביא דבר שהישראל יכול להגיע אליו בדרך היתר – הייינו דוקא אם הישראל בעצמו יכול להגיע להדבר בדרך היתר, אבל אם הישראל בעצמו אינו יכול להגיע לחפץ בדרך היתר כגון בעובדא של השערי ציון שהישראל אינו יכול לטלטל דרך רה”ר גם אם אינו נח באמצע, שהרי שבות לא הותר במקום מצוה לא התירו.
ולאידך, גם להחולקים על ר”ת הוא רק אם הגוי עשה בשביל ישראל דבר שאי אפשר לישראל לעשותו בדרך היתר כגון שהביא מים דרך רה”ר, שר”ת התיר הואיל והישראל עצמו היה יכול ללכת לבור ולהיכנס לתוכו ולשתות, וע”ז פליגי שאר ראשונים וס”ל דהגוי גרם הנאה לישראל במה שמנע ממנו טירחא ללכת לבור (שמהאי טעמא לא ס”ל להראשונים היתרו של ר”ת). אבל בשערי ציון כתב לחדש שאם פעולה זו עצמה שעשה הגוי היה יכול לעשותו באופן של היתר כגון הבאת החפץ דרך רה”ר שהגוי היה יכול להביאו בלי לעמוד לפוש באמצע וזה הותר במקום מצוה, מותר גם לצוותו לעשות כן].
ובכלל צל״ע שביודע שיעמוד נמצא שעקירתו השני׳ על דעת הישראל. ומאי איכפת לן שבשעת האמירה אין הכרח שיעשה, שהרי כשעוקר פעם ב׳ אינו אדעתא דנפשי׳ אלא מחמת ציווי הישראל, ומאי שנא מאמירה בע״ש. ואכן בשו״ת בצה״ח ו, יב העיר כעי״ז, שבעיר גדולה שאא״פ לילך ללא הפסק, וכן בעיר קטנה בזקן או חלוש, כיון דאא״פ בלא״ה הו״ל כאמר לו, אלא שנסתפק בדבר.
וראה ארחות שבת כג, נג. ובהערה צב בדברי בעל שערי ציון, שרק כשרגיל שהגוי לא יעצור. אמנם, בשערי ציון לא התנה דבריו דקאי רק כשרגיל לעשות כן בלי לעמוד לפוש.
ויש שדנו באו״א, שכמו אם אפשר לעשות הפעולה בחול אין בזה איסור אמירה לגוי, הה״נ באפשר בהיתר. אמנם, בשכיר יום יש איסור גם אם אין נפק”מ לישראל מתי הגוי יעבוד, וכ”כ שו״ע אדה״ז רמג, ד ובקו״א. וא”כ ה”נ גם באופן שהגוי יכול לעשות המלאכה בדרך היתר מ”מ אם הישראל יודע שיעשה בדרך איסור י”ל דאסור דסו”ס כשהוא עושה המלאכה הרי הוא עסוק במלאכת הישראל.
אגב לצורך מצוה יש סברת החזו״א קג, יט, להתיר לישראל עצמו להעביר מרה״י לרה״י דרך כרמלית מחמת שבד״ש. והוא מחודש. וגם לפלא שלא נמצא עצה זו בכ״מ שנתחבטו בהיתר הטלטול.
#39386
