מפתחות בבענדל בשבת

 

שאלה:

האם מותר לשים את המפתחות בבענדל אחרי כניסת השבת? ולהסירן באמצע השבת? ואם הסירן האם מותר להחזירן?

מענה:

הכל מותר.

 

מקורות:

אין שום סרך חשש, שאין מכה בפטיש שהרי החגורה כבר מתוקנת לפ״ז. וליכא משום קשירה כשאינו קש״ק. ובשו״ע אדה״ז שא, כג שכתב במוסגר ״מע״ש״ – דקאי בקש״ק. ואדרבה, שם שא, ח כתב במוסגר ״אע״פ שאינו קבוע שם אלא בשבת בלבד״. ומוכח שאצ״ל מע״ש. ויש שנדחק שכוונתו שהוא רק עבור שבת אבל עשאו מע״ש. וכ״ז דחוק. והנה שמעתי בשם ח״א שליט״א שכתב לאסור בקבעו בשבת. וחילא דילי׳ דאל״כ יוקשה מאי שנא ממחט התחובה בבגדו וצריכה לו ללבישתו. ומזה יצא לחלק, דבמחט מיירי שתחב בשבת דוקא. וכ״כ גם בקובץ העו״ב גל׳ תשמב ע׳ 44. ואין לדברים אלו שום יסוד. ופשוט שאין לנו לחלק חילוק מחודש על יסוד קושיא. וכללא כיילו לן שבדבר הרגיל הו״ל להפוסקים להשמיענו.

ופשוט דהתם במחט מיירי שאינו דרך מלבוש אלא שצריך לו ללבישתו, אבל במפתח נעשה כגוף החגורה והו״ל דרך מלבוש. ויש שכתב דשאני מחט שכן דרך הוצאה. ולכאורה במחט הדרך רק בשביל להוציאו, דאל״כ משתמש במחט שאינה נקובה, אבל במפתח יכול באמת לעזור לחגורה, שחוגר בו גופא והו״ל כגוף החגורה, וכאילו האריך החגורה, וכמו במטפחת הקשורה לחגורה – ראה אדה״ז שא, כג. ובסגנון פשוט, שבחגורה לולא המפתח אין ביכולתו לחגור.

וגם במהדו״ב שכתב אדה״ז באו״א בכ״ז, והאריך בכמה אופנים בהחילוק בין מחט לשאר דברים – מפורש שלכל האופנים א״צ להזהר שלא לכרוך בתי שוקיים במטפחת, אף שאין הדרך לייחד המטפחת לכך, מאחר שהוא מלבוש גמור, ול״ד כלל למחט בירית ומטבע. וראה בארוכה בהיתר מטפחת ובכוונת אדה״ז במהדו״ב, במכון לשבתך שא בהלכתא גבירתא כה, ב.

וכבר השיגו בגל׳ הנ״ל באו״א, שבמפתח קבוע הוא, אבל במחט הוא רק בתחיבה. ונגענו בזה במקצת כאן

Can one put their reading glasses on a bendel and walk with them to shul?

ובאופן זה דרכו בכמה ספרים – ראה שו״ת שאילת שאול א או״ח מד, ג. מכון לשבתך שא בביאורים יא. שיעורים וכתבים מועד שבת א, יז, יב. בשבילי הלכה שווארץ ב דיני הוצאה ה, ג. (ועוד הביא למי שכתב שצ״ל דרכו כך כל שבת. וג״ז מחודש שלא מצינו כן בשום מקום). וכעי״ז, ולא ממש, במגילת ספר מא, ו, הובא שם. ובאמת מצינו בפסקי הרי״ד שבת עה, א והובא בב״י שמ, שבמחט המחובר ממש לבגדו שפיר דמי.

והוא עצמו חזר בו מזה בקובץ העו״ב תתל ע׳ 53, וכן בספרו דובר שלום (לוין) ס״ע קז. אבל ראה בספרו דברי שלום על שו״ע אדה״ז שם.

שו״מ לכמה מחברים שהאריכו בחילוק בין מחט למפתח – ראה באליבא דהלכתא עד ע׳ לח אות כז. וראה שם נה ע׳ עז. וראה ארחות שבת גלבר ג בבירורי הלכה, ג – ע׳ תלה.

ועד״ז הקשו בהחילוק בין מה שאסור לפרוף אגוז להוציא לרה״ר, שנראה כמערמת. וגם בכרמלית אסור לפרוף לכתחילה בשבת. אלא שבשבת סה, ב העמידו שמה שאסור לפרוף לכתחילה בשבת דקאי במטבע. והוא משום מוקצה.

איברא שבסה״ת רמ וסמ״ג לאוין נט פירשו בטעם שאסור בשבת משום הערמה, שבמטבע אינו דרך לעשות כן. אמנם, בשו״ע שא, כג לא נפסק כדעתם. ואדרבה, מזה שלענין מפתח בחגורה לא נזכר בפוסקים שום תנאי בדבר, מוכח דשרי בכל גווני.

ובעיקר החילוק, כבר כתבו ליישב בכמה אנפי. ובפי׳ רבינו פרחי׳ שבת סה, ב, דהתם יוציא האגוז אח״כ ויפרוף בדבר אחר. ובמאירי שהפריפה אינה מלבוש ממש, אלא מכשיר מלבוש. וי״ל כנ״ל שבאגוז אין הטלית זקוק להאגוז, וכנ״ל, שבנדון דהחגורה נעשה המפתח מגוף החגורה. גם י״ל שבחגורה קבוע טפי ואינו רק בפריפה. וראה מכון לשבתך שם. ארחות שבת שם ע׳ תלז. קובץ אור תורה תשע (תקיד) ע׳ תתמג.

ומש״כ בשש״כ יח בהע׳ רא, שההיתר מחמת שעושה החגורה עם המפתח כדי שיהי׳ עמו כל השבת – הנה ג״ז רק בדא״פ. והוא רק ליישב הקושיא מהוצאת אגוז. וכנ״ל, הרי ישנם כמה ישובים אחרים, וכפי שהביא בשש״כ שם בהמשך, כעין הנ״ל. ועוד ועיקר, שעיקר חילוקו שם הוא בין מי שעושה רק להעביר ממקום למקום. או שקובעו שם למשך זמן. ואינו מוכרח שצ״ל מע״ש. ואפשר דסגי בייחדו לשבת באמצע השבת. ולאידך, אם כבר יחדו לשבת, ודאי אין איסור להסירו. אלא שכנ״ל לא זו הדרך עיקר.

וכל ההגבלות שמצינו באיזהו מקומן בדבר – הרי הן רק לדעת כת האוסרים בעיקר הענין, והרבו בקושיות בההיתר שאינו דרך לבישה, שאין דרכו כך בחול וכדומה. אבל למנהג מדינות אלו מישרא שרי גם בכה״ג.

והעירני ח״א מתפא״י שבת י, ז שכתב בדין מפתח שהוא מע״ש. ופשוט דקאי אמעות שלפניו, או מחמת הקשירה.

וכ״ה בפשיטות במפתח של שבת בציורים שבסוף קיצור שו״ע מהדורת הר״ד פעלדמאן. וכ״כ בשש״כ גופא שם בפנים מט. וכ״כ בשו״ת חיי הלוי ג, לג. ולא נחית לכ״ז, ודן מענין תיקון מנא וכדומה. וראה גם פסקי תשובות שא, יד במוסגר.

ולהעיר מאג״ק מכ״ט סיון תשכ״ג, נדפס מכתי״ק בתשורה כהן קלמנסון ח׳ אד״ר תשע״ו ע׳ 50, שנראה מהדברים דקאי שקשרו בש״ק. ומ״מ מעורר על ענין אחר, שבנדון הנ״ל הקשירה היתה בקצה המטפחת, שבאופן זה אסור. ומשמע קצת שבגוף הקשירה בש״ק לית לן בה.

 

 

#39066