צער נפשי או תפילה במנין
שאלה:
בחור תושב חו”ל היה במחנה של הישיבה שלו בדרום. היתה אמורה להיות לו טיסה באותו ערב לבית הוריו בחו”ל, ולכן יצא מהמחנה בנסיעה לירושלים ומשם לשדה התעופה. בהיותו באוטובוס התקשרו אליו שהטיסה התבטלה. צערו היה גדול ורצה לחזור למחנה להיות לכה”פ עם חבריו. השאלה שעמדה לפניו, כשיגיע לי-ם יכול לקחת מיד אוטובוס חזרה למחנה אך אז לא יספיק להתפלל במנין בי-ם ויצטרך להתפלל ביחידות כשיגיע למחנה, או שישאר בי-ם ללילה ויתפלל במנין ויחזור למחנה רק למחרת. אך יהיה לו צער גדול להישאר לבד בי-ם ללילה, אף שיש לו מקום לינה שם, בנוסף לזה שעתה מצטער טובא על ביטול הטיסה.
האם צער הנפש מתיר ביטול תפילה במנין?
מענה:
יש מקום לשקול להתיר. ותלוי לפי הענין.
מקורות:
נחלקו המורים אם תפלה בציבור מצוה גמורה היא, או מעלה בעלמא ומדת חסידות. ומ״מ לכו״ע אין לבטלה ללא היתר מוצדק. והנה כבר כתב בשו״ת אג״מ ב, כז, שאף שיש טירחות שאפשר שהם כטירחא דיותר ממיל אין לסמוך על כך אא״כ ברור לו שהוא בגדר זה. והנה, צער הנפש לכאו׳ קשה יותר מטריחת הגוף בהליכה יותר ממיל. וכן התירו לבטל תפלה בציבור משום הפסד ממון, וצער נפשי לא גרע מהפסד. ואדרבה, חמור טפי.
אמנם, יל״ע שהרי כמה דעות לא הותר לבטל תפלה בציבור בשביל מניעת הריוח, אף שבודאי י״ב צער הנפש.
וידועה הקושיא במה שמותר לבטל כיבוד או״א לישא אשה אשר חפץ בה, אף שהוא רק מניעת הריוח וממילא הוא משל בן. ול׳ מהרי״ק שרש קסו, בהמשך למש״כ שכיבוד או״א משל אב וא״צ להוציא הוצאות: כש״כ הכא שהוא דבר השייך בצערא דגופא להניח האשה אשר חפץ בה ויצטרך לישא אשה אחרת אשר לא תישר בעיניו כ״כ. (וראה בשו״ת אגודת אזוב מרגליות יו״ד סוסי׳ טז , בביאור שיטת מהרי״ק, דק״ו גמור הוא, וכדאיתא בש״ס בכמה דוכתין דצערא דגופא עדיף מצערא דממונו. וראה גם שו״ת אבני צדק יו״ד סוסי׳ צט). ובהכרח שצערא דגופא בנדון הנ״ל עדיף מכל שאר צער במניעת הריוח, וכנ״ל שבכל מניעת הריוח איכא צער הנפש. (וכבר נתקשה בכיו״ב במנחת פתים או״ח תקיח, בדברים שלא הותרו בשביל הפסד ממון, דהא בכל הפסד איכא נמי צער הגוף. וסיים בצ״ע. וראה סופרי שמעון דלקמן). וכמו שחייב להאכילו ולהשקותו ולטרוח בגופו אף שי״ב לפעמים צער הגוף וצער הנפש גדול.
או״י דשאני התם שאין הכבוד לאביו בעצם הדבר שנושא אותה רק במה ששומע לקול אביו, ובכגון דא אף להסברא שג״ז בכלל כיבוד (שהרי י״א שבדבר שאינו נוגע לאב אין חובת כיבוד, ורק בדבר דשייך האב בגווה כפרנסת האב שהוא צורך גוף האב וקיומו, וכאופן השני שכתב מהרי״ק שם), סגי בצער הגוף לפוטרו. אבל לגבי גוף כיבודו וכו׳ לא מהני הסברא דצער הגוף.
והרי מצינו בכ״מ שא״צ להוציא הוצאות, כגון בהשבת אבידה, ומ״מ מחוייב לטרוח, ובפשטות גם כשיש צער הגוף.
כן להעיר משש״כ כב הע׳ כא בשם הגרשז״א (וכ״ה במנח״ש דלקמן) שההיתר לזרוק פרעוש משום צער הגוף אינו מועיל בזבובים וכו׳ שאינם עוקצים אלא מהווים מיטרד, שההיתר רק משום צער הגוף ולא הנפש. (ויש חולקים עכ״פ במקום צער נפש גדול. וראה תורת הצד (חדד) יד, ט הדעות והסברות בזה). וכן מצינו לו בשו״ת מנח״ש א, ז, ה שאסור לכבות אש משום צער הנפש אע״פ שהותרה משאצל״ג במקום צער. והביא אסתפקתא שבעובר אורח שבסו״ס ארחות חיים ספינקא שלד, אם מותר לכבות להציל כת״י שאין זולתם או שעמל ויגע כל ימיו ויכול לבוא לידי חולי ועגמ״נ. ולדידי׳ פשיטא לאיסור.
ולאידך בשו״ת מהרשד״ם חו״מ רפד שבמקום שגורם צער הנפש נמי אין חזקה בנזקין. ואדרבה משמע דגרע מצערא דגופא.
ובשו״ת להורות נתן ו, י בהיתר טבילה במקוה בשבת, דמצטער צער הנפש ל״ג מצער הגוף. וכ״כ ויען יוסף א, קעה.
וידוע שנחלקו חכמי דור האחרון, בעקרות אם הוא בכלל חולה שאיב״ס, או כל הגוף, או אפי׳ סכנת אבר, שצער הנפש חמור מצער הגוף. כן נחלקו אם להתיר הפלה בעובר שוטה וידועה דעת הצי״א יג, קב, שגם בשביל יסורי הנפש טעם להתיר. ונחלקו עליו.
ולכאו׳ היינו השקו״ט בגמ׳ סוטה ח, ב אי בזיונא עדיף מצערא דגופא או איפכא. וכן בפלוגתא ב״ב ט, א אי בודקין לכסות ולא למזונות או איפכא. וראה אור שמח סנהדרין טו, א. קובץ שיעורים ב״ב מט.
ובתוס׳ שבת נ, ב ד״ה בשביל שכשמתבייש לילך בין בנ״א אין לך צער גדול מזה.
וראה בארוכה שו״ת בצה״ח ד, סה, ג שר״ל דהיינו הך – צער הגוף או הנפש.
וראה אצלנו 36220 בענין ההיתר לקשור בשבת ב׳ קשרים, שלתהל״ד שיז, ד הכוונה שצריך למלבוש ולא כשאר מצטער. אבל לשו״ת חו״י קצא, היינו שיצטרך ללון בהם בליל שבת שהוא צער גדול. והארכנו שם.
וכבר העירו ממרדכי ביצה ב, תרפג שיש שאמרו שלר״ש מותר לכבות מפני איבוד ממון כמו במפיס מורסא, ולאו מילתא היא, שרק בצערא דגופא הותר. והיא ראי׳ גדולה לדברי המנח״ש. (אלא שבמנח״ש כתב שאסור גם אם עלול לחלות וימות מהצער. והוא חידוש גדול. וראה שו״ת אג״מ יו״ד ב, קעד ענף א שלפעמים צער הנפש בכלל פקו״נ. וכבר הביאו מרמב״ן ויצא ל, א. העמק שאלה שאילתא קכ).
אמנם, בנדו״ד הרי הותר לבטל תפלה בציבור בשביל איבוד ממון, דלא כבכיבוי. ואפשר דלישתרי נמי לצער הנפש.
ומצינו שקו״ט בכ״מ הי מינייהו עדיף צערא דגופא או הפסד ממון – ראה הנסמן בכלי גולה ו, ע״ז יב, א – ע׳ רמח – ובסופרי שמעון לשם.
אלא שלפעמים אמרינן בצער הנפש דאיבעי לי׳ ליתובי דעתי׳. וצ״ע הכללים. והכל לפי הענין.
איברא, שבנדון השאלה כאן הרי אכתי לא מטי זמן חיובו. והרי בלא״ה לכמה דעות מותר קודם שהגיע זמן התפלה להפקיע חיובו. וכבר שקו״טבכ״מ בנוגע נסיעה לנופש. ואף למש״כ בשו״ע אדה״ז צ, יז במוסגר שלא להשכים לילך לדבר הרשות אפי׳ קודם שהגיע זמן התפלה, כבר כתבו לחלק דאפשר דמיירי באופן שיכול לנסוע גם אח״כ, משא״כ בנדוננו.
#37371
