קנס לאשה שאמרה לבנה הקטן להדליק עבורה נש”ק לאחר השקיעה

 

שאלה:

מעשה שהיה שבת שעברה. אשה התרחצה סמוך לשקיעה ולא הדליקה נרות. מיד אחרי שקיעת החמה ראתה שלא הדליקה נרות וביקשה מבנה הקטן בגיל שבע שידליק נרות. הילד הדליק נרות אחרי שקיעת החמה. שואלת האם יש לה קנס, או פטורה מקנס.

 

מענה:

צריכה להדליק נר נוסף כל ערב שבת. גם צריכה תיקון על שעברה לבקש מקטן להדליק.

 

מקורות:‫‬

עד שאתה שואל על קנס מחמת הדלקת נרות, מדוע שלא נקנוס על שעברה על ספי׳ או על שביתת בנה לדעות שגם אמו מוזהרת מדאורייתא (עכ״פ אחרי ביה״ש). אמנם, לדעת כמה פוסקים לא קייל״ן לדין שביתת בנו וגם באב מה״ת. וכ״ד אדה״ז. וראה בארוכה אצלנו בעיונים להלכה יומית 519. אבל גם בל״ז, הא איכא איסור ספי׳ להרגילו בחילול שבת אפילו בדבר שהוא משום שבות. וגם בטרוד ונחפז אסור לעבור על איסור ספי׳ ביה״ש.

אבל, בקנס דהדלקת נרות – לכאו׳ איכא למימר דלא גרע מביקשה מגוי שידליק שמקיימת המצוה. ואף מותר לכתחילה. איברא, שע״י גוי הותר ולכן קיימה המצוה, משא״כ בקטן שאסור לבקש.

והנה, קטן שעשה מלאכה עבור גדול, אסור ליהנות מהמלאכה, כמפורש במג״א שכה, כב. וראה משנ״ב שם בבה״ל י. [ולהעיר, שבשו״ת תשוה״נ ג, פג מחלק בין אם עשה עבור אביו ואמו (ולכאו׳ תליא באשלי רברבי אם אמו מוזהרת בשביתת בנה כדלעיל) לשאר בני הבית. אבל בתוס׳ שבת קכב, א ד״ה משקה ובמג״א הנ״ל מוכח לאסור בכל גווני. ומה שהביא במג״א מעו״ש – אפשר דאיהו נמי קאי רק בעושה לדעת עצמו. וראה  בעו״ש שלד, יז. וראה זה פלא בתהל״ד שכה, כח, שר״ל שכשגדול מצוה על קטן לעשות מלאכה נאסר עולמית למי שציווה, וכדין המחלל שבת במזיד. ומדבריו מבואר שאינו תלוי אם יש דין שביתת בנו, אלא הואיל ועבר על איסור דאורייתא של לא תאכילום נאסר עולמית. והעירוני שיש בזה חידוש, שהרי מה שקנסו חכמים במזיד עולמית לא מצאנו כוותי׳ בשאר איסורי תורה, שהרי תמיד קנסו רק שלא ישתכר ממה שנעשה בו עבירה, וכאן קנסו גם לאחר שעבר כדי שיעשה. אבל מאן יימר שקנסו גם במי שעבר רק על לאו דלא תאכילום. ואפילו גם באביו שעבר על שביתת בנו. ואנן קייל״ן שכשציוה לגוי לעשות מלאכה בשבת נאסר רק עד כדי שיעשה (כשיטת הרמב”ם ולא כשיטת הרי”ו שהביא הב”י שם דס”ל דנאסר עולמית). ואפשר לחלק, דהתם עבר רק על איסור דרבנן, וכ”כ בערוה”ש שז, ל. אבל אינו מוכרח שהרי בעושה מלאכה מיו״ט לחול במזיד לא קנסו, ולכמה דעות גם במעשה יו״ט בדאורייתא, ראה בשו״ע אדה״ז תקג, יג שלא קנסו באיסורי יו״ט הקלים. אמנם בפמ״ג שכה שם בא״א, שבעשו חרש ושוטה לצורך ישראל, והמצווה מזיד, אסור למי שנתבשל בשבילו לעולם. ובפמ״ג כתב טעמו שהוא כדין מבשל בשבת, והתם אסור עולמית רק למבשל, שאין לחוש שיאמר לישראל וגם  שהאחר לא ישמע לו, שאין אדם חוטא ולא לו. וכנראה, דעתו שבחרש ושוטה ל״ש הך סברא. ומחלק שם להדיא בין חרש ושוטה לקטן, שקטן בעצם אינו בן מצוה ומי שמכשילו אינו עובר על לפנ”ע רק על לאו דלא תאכילום, משא”כ חו”ש הם בני מצוה אלא שאינם בני עונשים. ומפורש בדבריו שמצדד כן רק בחו”ש אבל מי שמצווה לקטן לעשות מלאכה לא עלה על דעתו שיאסר עולמית, ודלא כמ״ש התהל״ד. וטה״ד יש בכמה דפוסים בפמ״ג שנכתב בתחילת הענין חש״ו, וצ״ל חרש ושוטה (אף שלפעמים מצינו נקטו גם קטן אגב שיטפא). וכמה מהאחרונים השיגוהו, שאין חילוק בין חו״ש לקטן. ובאמרי בינה שבת כ, ה״ר מתוספתא שבת יח, ט שבכולם, חש״ו, דומה ממש בכולם בחש״ו – לגוי.

ואדרבה ראי׳ ששוטה עדיף מדין מי שהחשיך בשו״ע רסו, ה, שבשוטה וקטן יתן לשוטה. וכ״כ לדחות בשו״ת חלקת יואב או״ח א. ושם, שהפמ״ג חזר בו באו״ח לט. כן ולהעיר מהסברא דאיכא לפנ״ע גם בקטן. והפליאני שבפוסקי זמננו ראיתי חילוקי דעות אם דין הקטן לענין הנאה ממעשה שבת כישראל או כשוגג דישראל והעלימו עיניהם מהפמ״ג. ואיני יודע אם נחתי לחלק בין ציווה ישראל לעשו לצורכו. איברא, שלהחולקים על הפמ״ג ואינם מחלקים בין חרש ושוטה לקטן – אפ״ל בב׳ אנפי: להתיר או לאסור בשניהם. והרי עיקר הסברא בפמ״ג שבחרש ושוטה הוא דאורייתא, משום לפנ״ע, והלא גם בקטן הוא דאורייתא משום לא תאכילום. וכנראה שסברת הפמ״ג דבעינן תרתי לא תאכילום ולפני עור (והרי יש סברא לומר שגם במאכיל לגדול איכא לא תאכילום, ראה פמ״ג שמג במ״ז א. אבל ראה שם בא״א ג. ויש שהכריעו אכן כך לדינא. ואכ״מ. ובחרש ושוטה מפורש בכ״מ בראשונים דאיכא משום לא תאכילום. וכ״כ הפמ״ג בעצמו שמג שם. שם רסו במ״ז ד. פתיחה כוללת ב, א. שם ט). ואפשר, שסובר הפמ״ג שאם יש איסור דאורייתא וגם בר חיובא הוא בעצם אלא דפומא כאיב לי׳ (ע״ד מי שנקטעה ידו, ראה מג״א לט, ה, כן נראה לבאר קצת סברת הפמ״ג. וכ״כ בפתיחה כוללת חלק ב, ג. וראה  בשו״ת שיבת ציון ד במה שחרש ושוטה בר זביחא ולא קטן, אף שאין גדולים מוזהרים עליהם לדידי׳, לפי שתלוי אם הוא פטור הגוף או מקרה הגוף. אמנם ד״ז תלוי אם תומ״צ ניתנו לקטנים ופטורים רק מאונס או שלא ניתנו להם כלל. והדברים עתיקים). וראה גם שו״ת נחלת צבי כהנא או״ח כו. כמו״כ העירני ח״א, שבשיעורי הגרמ”ד סולובייציק ערכין ג, א (ס״ע כט) הביא שהגר״ח מבריסק פסק שבעשה מלאכה ע”י קטן נאסר מדין מעשה שבת מחמת הפסוק של לא תעשה מלאכה אתה ובנך שלכן נחשב כאיסור שבת. ומשמע שם דפשיטא לי׳ שמצד איסור של לא תאכילום אינו נאסר בדיעבד, ושהוא רק באיסורי שבת. וגוף היסוד שספי׳ בשבת חמיר משאר איסורים נזכר בשמו גם באחיעזר ג, פא, כג, צויין שם. ומשמע שכוונתו כשציווה במזיד, ולאסור עולמית, ולא לענין לאסור בכדי״ש, שפשוט בכל הפוסקים איפכא,  דהכי דינא בכל קטן שעושה לדעת גדול. וראה בתהל״ד שיח, ו שנסתפק כשמי שנתבשל בשבילו ציווה למבשל לבשל אם אסור לעולם. ושם ז משמע שנוטה שאסור לעולם. וראה פמ״ג שכה שם וכה״ח שם צז, באמירה למומר. ובשו״ת מנח״י ג, עט, יד שנחלקו בזה לאסור עולמית, למי שנעשה בשבילו, אם הוא רק כשציוה למומר, או גם במומר העושה מעצמו, שאפשר דהתם אסור בכדי״ש. ופשטות ל׳ הפמ״ג שלא לחלק בזה. ואכ״מ.

והעיר לי הרה״ג בעל משנת הדעת ושא״ס שליט״א: לענ”ד אף שיש בזה ויכוח בין הפמ”ג להתהילה לדוד מ”מ דבריהם קרובים זה לזה. והיינו כי בשו”ע מצינו רק איסור לעולם במי שמחלל שבת, והפמ”ג חידש שהעובר בלפני עיור הרי זה כמחלל שבת ואסור לו לעולם [כן נראה כוונתו, דאי משום אין אדם חוטא ולא לו זהו רק כלפי בכדי שיעשה ואין בזה טעם לאסרו לעולם], אף שעבר רק בלאו, וצ”ל לשיטתו כי לפני עיור הוא לאו פרטי על כל איסור ואיסור, [וכבר דנו בזה האחרונים], ולכן בשבת הוי כחילול שבת. וכן הבין בדעת הפמ”ג בשו”ת מחזה אברהם (שטינברג, סימן מ”ח סוד”ה אמנם הראשון), אכן דעת הפמ”ג כי בחו”ש יש לפני עיור ובקטן אין לפני עיור, ולכן יש חילוק בין מצוה לזה למצוה לזה. ושאר האחרונים חולקים ולדעתם גם חו”ש אינם מצווים וממילא אין בהם לפני עיור רק ספייה.

ואולם התהילה לדוד הוסיף עוד נדבך שאם כנים הדברים אזי גם העובר בלא תאכילום הרי זה מחלל שבת, ומ”ל לפני עיור, ומ”ל לא תאכילום, ולדעת הפמ”ג ע”כ צריך לומר איזה חילוק בזה.

ובין כך ובין כך להלכה יתכן מאוד שכלפי דיעבד הוי ספק קנס כי יש לסמוך על הסוברים שאין אדם מצווה על שביתת בנו. עכ״ד].

ומכיון שאסור ליהנות מהנרות – אין לזה דין נרות שבת (כי אסור ליהנות מהם), וא”כ הדר איכא קנס.

ויש לדון שמא הקטן עצמו מותר ליהנות מהמלאכה, דלא שייך קנס גבי׳. וא״כ חזר הדין שהם בגדר נרות שבת.

וח״א ר״ל שמדין שביתת בנו על אביו לומר לו שאסור לו ליהנות. אבל אינו, חדא שכל זה תלוי במה שכתבנו אם יש איסור דאורייתא דשביתת בנו או לא. וגם למשנ״ב שלד בשעה״צ נד, ודעמי׳ – תלוי אם האיסור גם בשבותים. ולרוה״פ אינו מצווה בשבותים. ועוד זאת, אם הוא בקנס דרבנן, לא שייך לקטן עצמו, שלא קנסו קטן. ואין לנו הכרח לאסור לקטן ליהנות. ועוד שגם אם אביו מוזהר על שביתת בנו, הרי כשאין אביו שם אין לו איסור הנאה בעצם.

ועוד ועיקר, שההנאה אינה על דעת אביו, וגם למ״ד שיש איסור מיוחד של שביתת בנו בשבת, ה״ז דוקא אם הקטן עושה ע”ד אביו, אבל אם עושה ע”ד דנפשי׳ אינו מצווה להפרישו. (ורק משום חינוך יש לדון. וג״ז רק באביו. אלא שגם בזה י״ל כנ״ל. ופשוט שאין לומר שכשנהנה הקטן מיקרי הנאה לאב, שהרי קטן האוכל מאכלות אסורות גם באיסורי הנאה אינו מצווה להפרישו. וראה מג״א תנ, ט שאי״ז הנאה מה שבנו שותה חמץ. וראה מלא הרועים ערך קטן אוכל נבלות הב׳ אות יג. אמרי בינה דיני בב״ח ותערובות ד ד״ה וראיתי).

גם ליכא מעשה שבת לו עצמו – שכיון שאין לו דעת דינו כשוגג, ובדרבנן. וגם איכא נמי סברת ר״מ.

גם יש מקום לסברא שהוא כדין אמירה לגוי, ולישתרי בהנאה, דלא שנא ממלאכת גוי שיש מקום להתיר בתוספת הנאה. וה״נ איכא כבר נרות חשמל.

גם איכא למיסבר שבמראה, וכשהיא הנאה בעל כרחו, ליכא איסור הנאה. שהרי מואר בלא״ה.

כן חזי לאצטרופי דעת האומרים להתיר מלאכת קטן בהנאה, כדעת העו״ש שכה, כח, שהביא מג״א שם. וכ״פ במקו״ח שם י. אמנם, לכאו׳ אינו, שלדינא נקטינן שאסור, שוב ליכא נרות שבת ליהנות בהן.

כן יש לדון להתיר אם הוא גם צרכו של קטן משום דעת הרשב״א בדרבנן וגם משום ספק יום והו״ל ס״ס. ועוד שגם בגוי אמרינן בכה״ג דאדעתא דנפשי׳ עביד – רעו, ב.

עוד אחת אעירה שבפשטות אמירה לקטן כספי׳. וכן מפורש ברשב״א שבת קנג, ב. וראה גם שלה״ג שם. ובר״ן שם נמי כייל אמירה יחד עם איסור ספי׳. וראה תהל״ד שמג, ז, שהקשה על המשל״מ שכתב הפכו משם הרשב״א. אבל משמעות אדה״ז שמג, ה, ושם ו, שאמירה לקטן דרבנן. גם בסי׳ רסו, י כשהביא שיש ליתן לקטן כשהוא מהלך לא נקט משום אמירה אלא משום ספי׳. וכ״מ קצת ברשב״א נדה מו, ב שבאומר לו ״הו״ל כעין מאכיל בידים״. אבל ראה תהל״ד שםוראה שו״ת זכרון יוסף ו, שכן פי׳ ספי׳ שהוא רק בתוחב לתוך פיו. (וראה מזה בדו״ת להורות נתן ו, כא). וכ״כ במלא הרועים ערך קטן אוכל נבלות הב׳ אות ט דליכא איסור ספי׳ דאורייתא באמירה. וכ״כ בשו״ת האלף לך שלמה קמג שאיסור אמירה לקטן היא רק מדרבנן. וכן גם בספרו שו״ת קנאת סופרים בהשמטות לשנות לשנות חיים קלד. וכן בהגהות חכמת שלמה שלו לשו״ע שכח, יא. (ובשו״ת קנאת סופרים בהשמטות לשו״ת טוב טעם ודעת מז, כתב שחזר בו מדבריו, אבל בחכמת שלמה הדר לסברא קמייתא). וראה שו״ת בית אפרים יו״ד סב ד״ה שובו. חקרי לב או״ח סה. שאילת דוד יב בהגה ב. לשון הזהב שבת קכא, א.

ומצינו בראשונים להתיר אמירה לקטן לעשות שבות במקום מצוה – ראה בשיטת הקדמונים פסקי רבינו יוסף והוראות לרבו ר׳ שמואל הרואה ריט. וכ״מ בד״מ שכה, ח. וכ״ד הט״ז שמו, ו. וראה פמ״ג במ״ז שם. (וראה האלף לך שלמה שם דא״ש להנ״ל). וכ״פ בשו״ת ארץ צבי עה. מחזה אברהם א, נו. ועוד. וראה להורות נתן ו, כא. ועפ״ז מדוע לא נימא להתיר בטרוד ונחפז ביה״ש כמו ע״י גוי. ואיכא היתר ספי׳ בדרבנן באקראי. ויש צד היתר ביה״ש. אלא שפשוט שמופרך הוא ואיכא ספק דאורייתא דשביתת בנו, או דספי׳, אף אם סד״א לחומרא רק מדרבנן, לפי שעיקרו מה״ת.

אמנם, כיון שהי׳ מיד אחרי השקיעה הרי לדעת אדה״ז בסידורו אפשר שהוא קודם ביה״ש, שביה״ש מתחיל בשקיעה האמיתית המאחרת משקיעה הנראית, אף שמאד מאד צריך ליזהר לא לעשות מלאכה משקיעה הנראית. וגם אם הי׳ מאוחר יותר, הנה לדעת ר’ יוסי ביה”ש מאוחר יותר, ואפשר שיש להקל לענין מעשה שבת – ראה משנ״ב רסא בבה״ל. ואפשר דמעשה שבת חמירא ואין לצרף.

וכשיש כבר נר חשמל, איכא צד נוסף להיתר. ואף שבשו״ת נחלת שבעה ב, ח, מוכח שבדלקו נרות מבעו״י קנסינן לה – שאני כשהודלקו מפלה״מ ולכבוד שבת. והנה, בודאי לא עדיף מפיחתה ממספר הנרות דלא פלטינן מפלוגתא. וראה אצלנו כאן וש״נ.

ובמקו״ח להחו״י רסג, א החמיר גם בהדליקה ע״י גוי ביה״ש. אבל היינו רק לדבריו שאינה מברכת ע״ז. וס״ל שלא קיימה המצוה. (וקצ״ע דא״כ מ״ט התיר לה לומר לגוי), משא״כ לדידן דקייל״ן שמברכת. ומ״מ, הבו דלא לוסיף להקל בקנס בהדליקה ע״י קטן, בשגם שעברה על איסור.

 

 

#32597