Is it an issue to Daven Shmone Esrei by a window?

 

Is it the same like a picture or mirror?

 

Answer:

Permitted.

On the contrary a shul is supposed to have windows to face during davening.

In an area where the goings on outside may disturb the mispalelim, the windows should be higher up and not directly parallel to the mispalelim.

 

If the window is clearly reflecting one’s image (such as by night) there are those who argue that it would it be the same as davening opposite a regular mirror which is forbidden even with closed eyes. Others distingish between the two and argue that a glass window isn’t the same as a mirror. This is indeed the accepted practice. Nonetheless, one should at least look in the siddur or close his eyes.

 

Sources:

שו״ע אדה״ז סי׳ צ סעי׳ ד. שו״ת חת״ס או״ח סי׳ כז. זכרון יהודה סג. (אבל ראה רש״ש ברכות לא, א משה״ק על בניית חלונות בגובה), או עכ״פ שחלק התחתון יהא בזכוכית בלתי שקופה, והעליון שקוף, ראה כעי״ז בזכרון יהודה שם. וכ״כ במשנת יוסף ביהכ״נ ע׳ יט, דאל״כ חסר כל המעלה דפתחים וחלונות ״שגורמין לו לכון לבו, שהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע״.

אבל בנז״ש, הובא בהגהות רעק״א, ע״פ זהר ח״ב נט, ב (ברע״מ), שלא להתפלל נגד חלון פתוח ממש, רק שיהא סתום בזכוכית או יעמוד קצת רחוק מהחלון. אבל גם הוא ל״כ שתהא זכוכית אטומה, אלא שבזמנו בפשטות לא השתמשו בזכוכית שקופה. גם בערוה״ש שם ז כתב שמנהג העולם לא להתפלל מול החלון ממש, וה״ר ע״פ זהר שם רנא, א.

אבל י״א דלא סגי אפי׳ בשקופים וצ״ל פתוחים ממש – ראה בית מאיר לשו״ע או״ח צ, ד. וכתב לתמוה על הנז״ש, שמזהר משמע איפכא. ובבית מאיר ר״ל עוד שלהטעם משום הסתכלות כלפי שמים צ״ל פתוח דוקא. (אבל אפ״ל דדמיא לערוה בעששית, דהא מתחזיא – ראה בשו״ת שערי רחמים פראנקו ב, ו). ולכאו׳ כיון שבמציאות בזמנם כמעט ולא עשו חלונות זכוכית בכלל, עכ״פ גדולים, וכש״כ מזכוכית שקופה, נראה שהכוונה בזהר פתוח ממש, ודוחק גדול לפרש דקאי בחלון עם עור או בגד מגין. וכבר כ״כ במקו״ח צ, ד שנראה שיהא פתוח. וכ״כ בשולחן הטהור צ, ג. וראה גם שו״ת מאורות נתן קט. וראה מש״כ ליישב קושיית הבי״מ בשו״ת תירוש ויצהר ריז. כוכבי יצחק ב, לירושלמי ברכות ב, ד אות יח.

אמנם, פשטות השו״ע שם ״להתפלל כנגדן״ – מורה שמתפלל כנגד החלון ממש. וכ״ה בשו״ע אדה״ז שם. וכ״ה בשו״ת הרמב״ם פאר הדור קמא ״יהי׳ כנגד פניו חלון פתוח לאויר כדי שיצייר במחשבתו שהוא כנגד ירושלים ואין דבר חוצץ בינו ובינה . . לפי שהוא בחלונות [ובכמה נוסחאות: שהוא דיבר בחלונות] ימשך ראות הרואה מהם אל אויר מרווח״. ומשמע שעומד לנגד ממש. ומדכתבו גם ״פתחים״, ובשו״ע אדה״ז ש״כל הצדדים יהיו פתוחים״, והוא ע״פ עטרת זקנים שם (שכ״כ ע״פ הזהר) כמצויין עה״ג שם, מוכח שגם בפתוח ש״ד, ואדרבה, מוכח דעדיף שלא יהא סתום.

וכ״ה בפשטות להטעם שיהא כנגד ירושלים. וכלישנא דקרא וכיון פתיחין לי׳ בעילתי׳ נגד ירושלם. וכ״ה גם למש״כ בחדא״ג מהרש״א ברכות לד, ב, שבאין חלונות הו״ל כאילו מקום סתום לתפלתו לעלות. ואולי גם בסתום אמרינן שסוף טהרה לצאת ע״ד בדיני טומאה. והרי מהני גם לענין סתימת פתחים דצוואת ריה״ח. וראה שו״ת זכרון יהודה שם שצ״ל שכיון שראויין לפתוח הו״ל כפתוחין.

אבל למעשה, המנהג בכ״מ שלא להקפיד שיהא פתוח. ובכ״מ גם בכלל לא על חלונות. וכמה ישובים נאמרו בד״ז. ואבוהון דכולהו – ביטול כוונה, שאם משום שיהא אור או אויר, הרי אור החשמל ומיזוג אויר יש בלא״ה, ואם הכוונה לישא עיניו לשמים ולכוון, או לכוון נגד ירושלים, הרי בנינים גבוהים מסתירים, וארבה רואים מראות שברחוב וכו׳, ולכן לפעמים אדרבה תיקונו הוא קלקולו.

 

בנוגע למראה – ראה שו״ת הרדב״ז ד סוסי׳ א׳קעח. הובא בשכנה״ג צ בהגב״י י. א״ר שם כח. באה״ט ל. משנ״ב שם עא. ועוד.

אמנם במראה ה״ט שנראה כמשתחוה לבבואה שלו וגם יש חשש שתתבטל כוונתו. איברא, שבחלון שאינו בצורה בהירה ודאי ליכא חשש ביטול כוונתו. ועכ״פ מהני עצימת עניים או הסתכלות בסידור. וכן י״ל גם לענין שנראה כמשתחוה לבבואה, שכיון שאינו נראה בבירור ליכא למיחש משום הא מילתא. ועוד שבדע״ת למהרש״ם או״ח צ, כג, ושם יו״ד יא, טז, כתב לפקפק בעיקר הענין והתיר בשעהד״ח. ועוד ועיקר, שבימינו שנתפשט הדבר בביהכ״נ, ודאי ליכא חשדא, שכך כל הציבור מתפללים וכך סדר ישיבתן (ראה ס׳ המאורות הובא בב״י צ לענין אחורי רבו. וכ״ה במאירי  ברכות כז, א. ועוד. ואף דהתם יש להחמיר, הוא מטעם אחר – ראה ב״י שם. וראה בארוכה שו״ת עולת יצחק ב, מא).

ול״ד למשתחוה למעין, דאיבעיא להו (בע״ז מו, א) אי לבבואה קסגיד – דהתם ברירא לן שמשתחווה לע״ז, ונסתפקו אם משום כך נראה שהוא לבבואה שלו או למעין. וכן ל״ד לשוחט לתוך עוגה של מים דאמרי לבבואה קשחיט (בחולין מא, ב) והותר רק בעכורים (והיינו באופן שאא״פ לראות צורתו, כל׳ הרמב״ם שחיטה ב, ד. ובפי׳ רגמ״ה חולין שם: שאינו רואה שם שום דמות. ודלא כשו״ת פאת שדך ב, ל), וכן אסור לשחוט ע״ג כלי עם המים (וראה דרכ״ת יו״ד יא, לה. ומה שר״ל עפ״ז לענין נדו״ד בשו״ת שבט הקהתי ה, לב) – שהרי מותר לשחוט כנגד מראה. ועכצ״ל דהתם הא גופא שמשנה ושוחט שלא באופן הרגיל הוא טעם החשד. ובפרט, שאין הכל יודעים אם רואה צורתו בבירור או לא, ומשו״ה אסור לו לשחוט עד שיהיו עכורים לגמרי, אבל בנדו״ד שאינו בבירור כבמראה, ואפשר לראות שכך הוא, ודאי יתלו בהיתר, ובפרט שהוא רק חומרת הרדב״ז ואינו איסור מדינא דגמרא.

וראה שו״ת שבה״ל ט, כא. אול״צ ב, ז, יא. תשו׳ בעל יבי״א בקובץ או״ת טבת תשמ״ו. ועוד.

 

 

#31167