האם כל מי שנהרג בגלל שהוא יהודי זוכה לדרגת מי שמת על קידוש ה’

 

שאלה:

יש שאומרים שגם רשע שנהרג בגלל שהוא יהודי זוכה לדרגת מי שמת על קידוש ה’. אבל כמדומה שאין שום מקור למה שאומרים שזה נחשב כנהרג על קידוש השם. ומה שמציינים רמב”ם כמדומה שאין רמב”ם כזה. האם יש לזה מקור?

ומימי תמהתי על מה שמובא בספרים שהגר”א ווסערמאן אמר לאנשים שעמו לפני שנהרגו לומר את נוסח הברכה המובא בשל”ה למי שזוכה להיות נהרג על קידה”ש, דלכאורה ע”פ הלכה כל אלו שנהרגו ע”י הנאצים ימ”ש בלי שום אפשרות לכפור וכו’ אין זה נחשב מדינא כקיום מצוות קידוש השם, ובודאי שע”י קבלת היסורים בלי להרהר אחר מידותיו של הקב”ה נתעלו למעלות רמות וכו’, אבל אין זה קשור לקיום מצוות קידוש השם.

 

מענה:

דנו בזה בכ״מ. וכמובן, נפק״מ אם מדובר לענין ברכה או לומר שנקרא קדוש ושנהרג על קדושת שמו. ופשוט שקיום המצוה שייך רק כשהוא מרצונו ומדעתו וכו׳. (אף שיש שר״ל שבמצות קדה״ש העיקר הוא הנפעל, וגם קטן מקיים המצוה. ואכ״מ). אבל גוף הקידוש שנעשה לשמו של הקב״ה שייך גם בל״ז כמו במיתת שני בני אהרן וכדומה.

במה שאומרים בשם הרמב״ם – הוא ממשמעות באגרת השמד. וז״ל הרמב״ם: המין השלישי הנהרגים על קדושת השם וכו׳ ועשרה הרוגי מלכות, עיין שם היטב. וכן בכ״מ כיילו עשרה הרוגי מלכות עם קדה״ש – לדוגמא בשל״ה תמיד נר מצוה קכט. וראה שו״ת חת״ס יו״ד שלג.

ואף שבאגרת השמד קאי ברע״ק וחבריו, הרי כמה מהרוגי מלכות נהרגו שלא בשעת גזירת שמד כלל. ורק אצל ר״ע ורחב״ת מצינו שהיו מקהילין קהלות וכו׳, וכן ר״י בן בבא שמסר נפשו על הסמיכה, משא״כ באינך. וכ״ה בפירש״י ב״ב י, ב ד״ה הרוגי מלכות, לגבי רע״ק וחבריו: שנהרגו על קדה״ש. ועוד שבהמשך האגרת שם, נזכר להדיא שהכוונה להרוגי לוד.

וכנ״ל, אין המדובר אצלנו לענין ברכה וקיום מצוה, רק שנקרא בשם קדוש, כמנהג ישראל מדור דור. וממילא נכלל בכלל דברי החת״ס שם, וכן אה״ע ב, קלג, ושהוא בגדר עבדיך וחסידיך ״וקדוש יאמר לו״. ובתחילת דבריו ״איש קדוש הנהרג ביד רוצח״ ועד כדי כך שגם מומר שנהרג ע״י גוי אומרים עליו קדיש כיון שמתכפר לו בהריגתו. וראה גם שו״ת בית יצחק שבס׳ פרדס הארץ הורוויץ יו״ד יג – ע׳ קיד, ומה שכתב אליו בהמשך לזה בהפוסק יא ע׳ תשמא.

ובאמת, כ״ה גם ברמב״ם יסוה״ת ה, ד שנזכר שם גם הרוגי מלכות. ומפרש הפר״ח שם במים חיים, וכ״כ עוד ממפרשי הרמב״ם שם, דקאי אהרוגי לוד ולא אדלעיל מינה ברמב״ם שם, במאי דסליק מינה, דניאל חמו״ע ורע״ק וחבריו. אמנם, אינו בפשטות ל׳ הרמב״ם, שהרי הביא קרא דכורתי בריתי עלי זבח שדרשו בנהדרין קי, ב, אחמו״ע ורע״ק וחבריו. וראה בלקו״ש כז ע׳ 171 הערה 29 שהקשה כן אפר״ח.

ועוד, שלכמה דעות הרוגי לוד לפחות מסרו עצמן להצלת עם ישראל. אלא שגם בזה כתב להדיא בשל״ה (שער האותיות א) שאם כי קדוש יאמר לו והוא בבני עלי׳ אינו בכלל ונקדשתי ואין לו לברך. (ובס׳ עלי מרורות ע׳ 306 רצה לדייק מהשל״ה שבנהרג על יהדותו נקרא קדוש, ממה שלא הביא ענין זה. ולא ראיתי הכרח משם). ונמצא שלהסברא דקאי אהרוגי לוד, מצינו קצת מקור ברמב״ם ע״פ דרכו של השל״ה להבחנה זו, שמצד אחד ה״ז קידוש שמו ית׳, ולאידך אינו בכלל קיום המצוה.

גם אפ״ל שברמב״ם קאי כדעת הר״ן בחי׳ בפסחים נ, א ע״פ ירושלמי (שביעית ד, ב. סנהדרין ג, ה. וראה במפרשי הירושלמי בכמה אופנים – מחמת שנראה כסתם יינם, מחמת חוקות הגוים, ציור של ע״ז בכוס) שמסרו נפשן שלא לשתות בכלי זכוכית צבועה, ושעת השמד הי׳ ומסרו נפשו אערקתא דמסאני. אלא שבבלי אינו כן. ואולי כדרכו להכריע כירושלמי נגד בבלי. וצ״ע. ובכלל, נראה שהרמב״ם גרס באו״א בגמרא.

[ואגב, אעירה שגם ברש״י ב״ב שם מצינו בדק״ס לשם, שצ״ל ״על השמד״, והוא שינוי מחמת הצנזורה. לאידך, יש שכתבו (ראה שו״ת משנ״ה יב סוסי׳ תנ) בשם הרמב״ם באגרת השמד – וכנראה העתיקו מזכרונם – בל׳ דלהלן: אם נהרג ע״י גוים הרי הוא קדוש. ולא מצינו חבר לגירסא זו. ומה שהעמיס בשו״ת משנ״ה (טז, קכא. שם יט, קכב) בכוונת הרמב״ם כך, וכנראה פירש בדבריו שכיון שהמדובר במי שחטא כירבעם בן נבט מוכרח שאינו מחמת מסנ״פ על קדה״ש – תמוה, דאכתי שייך דקאי שמסר נפשו על קדה״ש].

אמנם, כנ״ל, עכ״פ החת״ס כבר כתב שקדוש יאמר לו, בנהרג ע״י גוים. (ואפילו לא נתפרש שם דקאי שהרגו מחמת יהדותו). וכן משתמש שם בר״ת הי״ד דקאי א״דם עבדיו השפוך״. וכן מורה פשטות לשון שו״ת מהרי״ל עב, שכתב שם ״דמיקרי קדוש וחסיד, וכל ישראל קדושים הם״, וקאי אהך דסנהדרין שם, ומיירי בהרוגי מלכות באיזה אופן שיהי׳. וראיתי למי שר״ל שהוא מליצה בעלמא. ודבריו דחויים לגמרי כנראה למעיין. [ואגב, ילה״ע מהגהות הגר״א לתקו״ז כא, איהו קדוש דאתקדש שמי׳ דהקב״ה על ידי׳, שפי׳ דהיינו שקוראין אותו קדוש מחמת שנהרג על קדוה״ש].

ובאמת הוא כבר לשון הירושלמי תענית ד, ה משל לבן מלך שנתקדש, והפי׳ שנהרג.

ויש שהעירו מלישנא דקרא – דניאל ח, כד- “והשחית עצומים ועם קדושים”, וקאי על הריגת הנבחרים, וגם ההמון (ראה פי’ רס”ג שם. ועוד), וקרי להו “קדושים”.

וכבר כתבו שעפ”ז מובן כפל הל’ בנוסח אבינו מלכנו ועוד, עשה למען הרוגים ע”ש קדשך ואח”כ למען טבוחים על יחודך, שהאחרון הוא באותם שמסנ”פ מחמת יחוד ה’, אבל גם באלו שנהרגו רק מחמת ששמו נקרא עליהם, מחמת היותם יהודים, הם בגדר “הרוגים על שם קדשך”.

וראה בעמק המלך שער עולם הבריאה יד, קעג, ד, (והוא ע״פ זח״ב רמו, ב. וראה מדרש תהלים שוח״ט ט), בגודל מעלת הנהרג ע״י גוים אפילו אינו צדיק. ונראה שאינו מחלק ביניהם למקדשי השם לענין העונש (כבפלא יועץ ערך הצלה).

גם להעיר שבשו״ת מהר״ח או״ז יד, הובא בשו״ת משנ״ה שם, משמע קצת שיש להשוותם, מדיליף לקדושים שנהרגו מתוך צדקם ע״י הגוים על קדה״ש ונתקדשו ע״ יחוד שמו מדין הנהרג בידי גוים מתוך רשעו. ואף גם זאת, שבשיטת מה״ר שמרי׳ שהביא שם (שמהר״ח או״ז חלק עליו בחריפות, ועכ״ז הפליא והגדיל בגדולתו), דס״ל שאין מתאבלין על הקדושים, מההכרח לומר בטעמו דסבר שנתקדש מאד, וליכא גדר אבלות בקרבן כליל לה׳ (ראה כעי״ז בשו״ת מהרי״ל צט דאיכא דסברי הכי מחמת שנמחלו עונותיו), וא״כ מהו הראי׳ שהביא משאר אדם שנהרג בידי גוים, ומשמע קצת דסבר מהר״ח או״ז להשוות ביניהם.

אבל אינו מוכרח, שיל״ד, ואדרבה, דהא מיירי התם בקדושים שנהרגו על קדה״ש כפשוטו בגזירות שמד, וכדומה (וכדמוכח גם בסו״ד, יעו״ש). ועיקר דבריו לשלול דעת מי שר״ל שאין להתאבל עליהם, ובמכ״ש ממי שנהרג ע״י גוים שלא על קדה״ש שיש לו כפרה, וכמפורש בסנהדרין, וק״ו בנהרג על קדה״ש שמתכפר לו, ומתאבלין עליו. ומשמע, שבנהרג סתם כך ע״י גוים מתכפר, ומ״מ אי״ז נחשב כנהרג על קדה״ש.

ואף שעצ״ע כנ״ל, שלפי דרך זה אין הק״ו מובן, שהרי צדיק שנהרג על קדה״ש הוא נעלה יותר מרשע שנהרג ע״י גוי. ומהי ההוכחה שהביא שכיון שמבואר בגמרא שמתאבלים על רשע ממילא יש להתאבל גם על צדיק שנהרג על קדה״ש – הרי  שאלה זו קיימת  בכל אופן, שגם להסברא שדינו כנהרג על קדה״ש, סו״ס ודאי עדיף במת מתוך צדקו ונהרג על קדה״ש כפשוטו, וכמדומה שאין מי שיחלוק. וא״כ סר הק״ו. ועוד, שאכתי אינו מובן חריפות דבריו שיש למי שהורה כן להתענות, שסו״ס המורה הפליג בשבחם, ולא זלזל. אלא פשוט שלא בא אלא לשלול עצם הסברא,  שגם ביש לו כפרה במיתתו מתאבל. ושאדרבה, מה שאינו מתאבל הוא רק במת ברשעו. וממילא כתב בדרך הפלגה שודאי שיש להתאבל על קדושים אלו, ושהסברא שלא להתאבל אדרבה מוריד אותם לדרגת מת מתוך רשעו.

ולמעשה, כן כתבו והעידו בשם כמה וכמה מגדולי ישראל בזמן השואה. וראה לקו״ש כא ע׳ 397. סה״ש תנש״א א ע׳ 234. ואין אחר דבריהם כלום.

ובהסיפור שמספר – מצינו גם כיו״ב אצל כו״כ. וראה מה שרצה ליישב בחשוקי חמד סנהדרין עד, ב. ודוחק.

רק זאת אומר שמקובל בכל תפוצות ישראל שדינו כקדוש, והוא ע״פ מהרי״ל וחת״ס. והשקו״ט כעת רק לענין ברכה, שבאמת צ״ע לברך בכגון דא.

והעירני ח״א, וז״ל:

מבואר מדברי הזוהר בראשית לח, ב, שישראל שנהרג ע”י גויים הרי הוא חקוק בבגד מיוחד של בורא עולם, ונמצא בהיכל מיוחד ביחד עם עשרה הרוגי מלכות של רבי עקיבא וחביריו. וראה דעת זקנים האזינו לב, מג. והנה ברש”י ב”ב מבואר שרע”ק וחביריו נהרגו על קידוש השם. ומשמע בזוהר שכל מי שנהרג ע”י גויים הוא קשור ביחד עם רבי עקיבא, שאיך יתכן לומר שיהודי שנהרג ע”י גויים יושב בגן עדן סמוך ונראה לרבי עקיבא, ולא קיים מצות ונקדשתי, ומה המחבר ביניהם. (ועיין מחזור ויטרי סימן תקלב:  שבע כיתות של צדיקים. כת ראשונה הרוגי מלכות. כגון ר’ עקיבא וחביריו. כת שנייה טבועי ים וכו׳). ואין לדחות שהזוהר מדבר דוקא על יהודי שניתן לו בחירה האם למות או לא, כיון שהזוהר לא הזכיר כזה חילוק. ועוד שהזוהר מביא את הפסוק ידין בגויים מלא גויות. ואין סיבה לחלק האם נתנו ליהודי בחירה או לא. עכ״ל הכותב שליט״א.

אלא שאינה ראי׳ גמורה, דהתם קאי לגבי מדרגת הנשמה, אבל לא לענין קיום המצוה, אף שמסתבר שבקיום המצוה גופא עלי׳ גדולה יותר, וממילא אכתי צע״ק מדוע יושבים ביחד.

אמנם, קצת ראי׳ מרע״ק עצמו, ולא רק מחבריו, שאף שהקהיל קהלות הרי לא ניתנה בידו בחירה בשעת הריגתו אם ליהרג או לא, ואמר כל ימיו הצטער מתי יבוא לידו ואקיימנו, והיינו שההריגה עצמה היתה קיום המצוה, אף שלא הי׳ מדעתו וברצונו. ואף שרע״ק  ידע שאסור ללמד תורה והחליט ללמד תורה אפילו שידע שיהרגו אותו –  הרי במצות לימוד התורה במקום סכנה אינו מקיים מצות ונקדשתי. וגם נראה פשוט שלא הי׳ מוכרח שיהרגו אותו רק שהעמיד עצמו במקום סכנה.

ובכלל מצינו שעצם ההסכמה בנפשו שאם יזדמן כך מתי שיהי׳ ימסור נפשו הוא  בכלל המצוה – ראה שו״ת הרשב״א ה, לה. אר״ח לרא״ש יום ראשון כה. ומ״מ הרצון אינו כקיום ממש, כדמוכח מרע״ק גופא שהצטער. [ונת׳ בכ״מ מחמת מעלת מסנ״פ בפועל – ראה סידור שער התפלה כו, א. אמ״ב פתח השער ו, ג. שערי אורה טו (ח, א). אוה״ת ראה ע׳ תרצה. סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ עב. וש״נ.  והוא מחמת מעלת מס״נ דהגוף על מס״נ דהנשמה]. ושקו״ט בכ״מ בנוגע להב״י שהבטיחו לו שיזכה  להישרף על קדה״ש ולא נתקיימה בפועל.

 

נ.ב. אגב, בכלל, צ״ב בגוף חובת ברכה על קדה״ש, שנזכר כמדומה לראשונה בפסקי ריקאנטי ע. ואח״כ ביוסף אומץ תפג. ובשל״ה שער האותיות סוף אות א ערך אמת ואמונה נז, הובא בפת״ש יו״ד קנז, ו, כ״כ מדנפשי׳, אלא שכתב שמצא אח״כ בריקאנטי. וכן במגד״ע ליעב״ץ פנה א אבן בוחן כו, כ״כ מד״ע. אלא שכתב שכמדומה לו שראה כן בספרים ואין בידו לחפש. ומה שהביא בדרכ״ת יו״ד קנז, כב, שבשו״ת בית דוד לר״י משלוניקי יו״ד עז הביא כן ממאירי – ליתא בבית דוד שם. וכן לא מצאנו זכרו במאירי.

ובכולם יש שינויי גירסאות ונוסחאות בהברכה באופן קיצוני, ולא רק אם לברך לקדש או על קידוש (וגם בזה שקו״ט. וראה ק״נ לרא״ש פסחים א, י אות כ. ונחלקו גם בכוונת ריקאנטי אם נוסח בא לאשמועינן או גוף הענין – ראה של״ה שם. שד״ח ד אס״ד מערכת ברכות אות כב).

אלא שלא בא זכרו לפנ״ז בראשונים. והרי שכיח הי׳ הענין אצלם. ובכה״ג לא ראינו ראי׳.

ומצינו באישהו מקומן עדויות שבירכו ברכת השחיטה ולא נת׳ הכוונה.

ואם לדין יש תשובה מכמה טעמים: למ״ד שב״נ מצויים עלי׳ ושאין מברכים על מצוה שב״נ מצווים (תועפות ראם ליראים תג, ז. ועוד), הטענה שתלוי׳ בידי אחרים (אא״כ להדעות שמקיים המצוה גם כשניצל, כבשל״ה שם. וראה לקו״ש כז ע׳ 171 הע׳ 23. ועוד הביא סברא בשל״ה שם, אלא שדחה, שאינו מברך במצוה שא״צ לחזר אחרי׳), שהיא מצוה תמידית (מעשה בצלאל לריקאנטי שם), שאי״ב מעשה שאינו בקו״ע (שפ״א יו״ד קנז. ויגד יעקב ויקרא מצותיך שעשועי רצז), והמצוה תלוי׳ רק בגוף הרצון (ראה ר״ד י״ב אייר תשד״מ), שמא אין כוונתו למצוה רק שקץ בחייו (שו״ת פרי השדה ב, ס). וראה גם בדרכ״ת שם בשם מהרם שיק מ׳ רצז, שלא לברך ע״ד מעשה ידי טובעים ואתם אומרים שירה. וכן מצינו בראשונים שלא לברך על מיתת בי״ד מטעם שאין מברכים על פורענות. אבל ראה שו״ת בית דוד שם מש״כ לחלק. וראה גם מענה אליהו ל. שם מז.

וראה סה״מ תש״ט ע׳ 121 שיש לחלק בסוגי המסנ״פ לענין ברכה.

ויש שכתב שמברכים בכ״י בברכת המקדש שמו ברבים – ראה מהרש״ל סד, הובא במג״א מו. וראה גם בשל״ה שם. ואולי לפ״ז אין לברך בשעת מעשה.

וכן העירו שרע״ק יצאה נשמתו באחד, ומשמע שלא בירך או שהפסיק. ואכן י״א לומר שמע ישראל אחר הברכה. וא״ש גם להדעה שבמסירה למות כבר קיים המצוה.

 

 

#31142