שמע קידוש וחשב לא לאכול

 

שאלה: עשו קידוש בבית הכנסת. ראובן שמע את הקידוש והחליט בדעתו שלא רוצה להשתתף לאכול בבית הכנסת אלא יקרא שתים מקרא ואחד תרגום. אחרי הקידוש הביאו עוגות גבינה טעימות מאוד. ראובן החליט שרוצה לאכול כזית עוגה בבית הכנסת. האם צריך לשמוע קידוש פעם שנית.

תשובה: נכון שיחזור וישמע קידוש.

 

מקורות: כתב הט”ז רעג, ב: ואם היה בדעתו שלא לאכול שם כו’. ב”י כתב זה מסברא דנפשי’ ולא הביאו בש”ע משמע שלא היה זה הוראה ברורה אצלו ול”נ שתלמוד ערוך הוא בר”פ ע”פ (פסחים קא, א) אמר אביי כי הוינא בי מר הוה מקדש אמר לן טעימו מידי דלמא אדאזליתו לאושפיזא איתעקרו לכו שרגא ובקידוש דהכא לא נפקיתו דאין קידוש אלא במקום סעודה הרי שלא הזהיר רבה לאביי קודם הקידוש שיטעמו אחר כך דליהוי משמע שבשעת הקידוש יהיה דעתם לאכול כאן אלא אדרבה בשעת קידוש היה דעת אביי לאכול בביתו ואמר ליה רבה אחר כך שיאכל שם ש”מ בהדיא דסגי בזה.

ומבואר מדברי הט”ז שהשומע קידוש מחבירו ובשעת  הקידוש השומע חשב לא לאכול סעודה מיד, ואח”כ שינה דעתו והחליט לאכול עכשיו אינו צריך לחזור ולשמוע קידוש. ותמוה מאוד הלא לכאורה לא התכוין לצאת. וראה תוספת שבת וחמד משה שחלקו על הט”ז. וראה לבושי שרד, ברכ״י נתיב חיים (ובספרו קרבן נתנאל בפסחים שם אות ע), חכמת שלמה, מאמ״ר ועוד שהקשו כנ״ל. וראה גם אור חדש ואברהם יגל לפסחים שם. (ובמאירי ומכתם פי׳ דאביי סבר דבעינן קבמ״ס רק אם כוונתו לאכול אח״כ. וראה שבה״ל הל׳ שבת ע – באו״א).

ובשו״ע אדה״ז רעג, ה הב״ד הט״ז, וז”ל: ואם מתחלה כשקידש היה בדעתו שלא לאכול עד לאחר זמן ואפילו היה בדעתו ג”כ שלא יאכל בבית זה אלא בבית אחר ואח”כ נמלך ואכל מיד במקום הקידוש אינו צריך לחזור ולקדש. וראה משנ”ב רעג, טו, שמביא מילה במילה משו״ע אדה״ז.

ומצינו ליישב דברי הט״ז בכמה אנפי, ועפ״ז מובן בעניננו, דשאני בנדון דהט״ז שרצה לצאת קידוש גרידא, אבל לא במקום סעודה.

ובפרט להסברא שקבמ״ס דין בסעודה ולא בקידוש, וי״א שיוצא יד״ח קידוש גם ללא סעודה, כשאין לו פת, ראה ב׳ הדעות במאירי פסחים ק, ב. ברכ״י ערב בשיו״ב א בשם ס׳ הבתים כת״י. וראה מג״א תקצז, ג. הגהות אמרי ברוך שם. שו״ת משכנות יעקב או״ח קו. עמק הלכה צא.

וגם להדעות שאינו בגדר קידוש כלל גם לא מה״ת כמשמעות הרא״ש פסחים י, א – היינו מחמת תקנת חז״ל שתיקנו שלא יקיים המצוה כיון שלא עשה כתקנת חכמים – פמ״ג רסט במ״ז א, משא״כ בשוגג או אונס (ראה פמ״ג פתיחה כוללת ג, ז. שם ד, יא). וכן עולה מפמ״ג רפח במ״ז א בפי׳ מג״א הנ״ל. והובא בקודש הלולים צב.

אבל גם להחולקים – וראה גם כה״ח רעג, ד מה שהביא מתשוה״ג. הגהות רעק״א רסי׳ רעא. שו״ת תורת מרדכי נט. מנח״י ח, ל, ה. ועוד – י״ל שאצ״כ לסעודה בכדי לקיים מצות קידוש.

ובכלל, במצוה דרבנן – קידוש על היין (ולהעיר מט״ז עצמו רעא, יט. ושם, משמע דלא ס״ל שיצא בתפלה. וראה ערך השולחן שם ז. דגו״מ שם) להרבה דעות א״צ כוונה. ואנן קייל״ן דקבמ״ס הוא דרבנן. (ואינו סותר לרא״ש פסחים שם. וביארו בכמה אנפי – שו״ת משכן בצלאל מ. שאלה עט, ג. שו״ת אמרי יושר א, רב.וראה פמ״ג רסט שם באו״א. ואכ״מ). וראה משנ״ב רעג בבה״ל ד״ה וכגון שנתכוון.

ואכן ראה פמ״ג במ״ז לט״ז שם שפי׳ בדבריו שהוא מדין מצאצ״כ. או שמ״מ נתכוון לצאת בקידוש. וראה גם מער״ק לט״ז שם.

וכן מפורש בשו״ע אדה״ז ריג, ד במוסגר שלדברי האומרים שמצוות דרבנן אצ״כ יצא גם כשלא נתכוון המברך להוציאו והוא לא נתכוון לצאת. (והיינו לא רק במצוות כבספה״ע – שם תפט, יב – אלא גם בברכות. ושקו״ט בכ״מ ליישב עם מש״כ אדה״ז ו, ט. וראה שם רצו, יז. קסז, יח. ואכ״מ).

ובקובץ בית אברהם דישיבת ווארשא תרצ״ד, חוברת א, תשרי תרצ״ד, ע׳ לב ביאר בדברי הט״ז, שגדר קבמ״ס שנגמר מצותו בשעת קידוש, ורק אם אינו סועד אח״כ נעקרה מצותו למפרע.

ועוי״ל שגם למ״ד מצות דרבנן צ״כ, שלהדעות שמקיים הדאורייתא ללא סעודה – אהני לי׳ כוונה דאורייתא, שיוכל לקיים קידוש דרבנן מחמת הסעודה שנמלך לאכול אח״כ.

[וראה מנ״ח לא, יא במי שקידש במק״ס ללא כוונה ויצא יד״ח קידוש דרבנן, ושוב קידש בכוונה שלא במק״ס ויצא קידוש דאורייתא. וראה שו״ת מהר״ש ענגיל ד, ב, יג].

ובאמת, גם בקידוש דאורייתא שבתפלה – משמע במג״א רעא, א שאצ״כ. וכ״כ מחה״ש רעא, ב. וראה גם שו״ת ר״י מסלוצק ז ד״ה ועתה נבוא. והיינו לפי שנתכוון עכ״פ להזכיר של שבת. וראה גם ישועו״י רעא, ב. מהרם שיק מצוה לא. קצוה״ש עט בבדה״ש א.

ולכאו׳ קידוש בשחרית עדיף טפי שהוא רק ברכת הנהנין. וראה מג״א ערב, ט.

ומ״מ, נראה מסברא שבנדו״ז גרע טפי, שאביי לא נתכוון לאכול, וממילא חסר רק בכוונה על דין במקום סעודה, אבל בפשטות שמע הקידוש בכוונה, וכ״ה בנידון דהט״ז. ולהעיר משו״ע אדה״ז רעג, ט, וכן רסט, ג, דמשמע שצריך להתכוון לצאת בקידוש (וברעג, ט שם איכא לפרושי שר״ל שדעתו לצאת בסעודה. אבל ברסט שם מפורש דקאי על הקידוש),  אא״כ נאמר דשאני התם דקאי בקידוש בביהכ״נ שרגילים שלא לצאת, והו״ל כהיפוך כוונה. ואף למש״כ בפמ״ג שם, שבשמע קידוש ולא נתכוון לצאת רק בסתמא שצ״ע אם רשאי לחזור ולקדש משום ברכה לבטלה – הרי כאן איירינן שלא רצה לצאת ואיכא למימר דהו״ל היפוך כוונה (ובשו״ע אדה״ז תפט, יב דלא מהני שמחשב אין אני מתכוון לצאת אא״כ מחשב אני מתכוון שלא לצאת. ונחתינן לשקו״ט בדיוק במהות הכוונה אצלו).

ותו וג״ז עיקר אצלנו, דהכא קיימינן בקידוש היום דקידושא רבה, שמחד גיסא אינה ברכה לבטלה (אם יחזור ויברך ברכה״נ על היין באופן שנמלך או עקירה גמורה ושינוי מקום וכו׳) ולאידך, הרי כל כולו רק ברכה על היין, וכיון שלא נתכוון למצות קידוש כלל, ובדעתו שלא יצא יד״ח הברכה כלל, ולא רצה בקידוש, חסר גם בכל מהות הקידוש, שממנ״פ צריך או שתי׳ או ברכה. ובפשטות, גם למאי דקייל״ן שגם בקידוש היום א״צ לשתות, צריך שירצה לצאת בהברכה. ובפמ״ג שכתב שבדרבנן מצאצ״כ, קאי בקידוש הלילה, שהיא ברכהמ״צ, אבל כאן אם שמע מאחורי ביהכ״נ ברכת בפה״ג דרך אגב בלא רצון לשם קידוש, קשה לומר שיש כאן היכר לסעודתו שקובע סעודתו על היין. וכדמוכח בכ״מ בדין קידוש, וקידוש במ״ס, שהוא מדרך סעודה שמברך על היין קודם הסעודה, והוא מתחילת הסעודה ומתקן אותה כדי שתבוא הסעודה בכבוד שבת – ראה חי׳ אנשי שם לר״ן שבת ד, א. אמרי דוד למג״א רעג, ה. וגרע מקידוש על הפת ביום שאין כאן שום שינוי, ובל׳ הרא״ש פסחים י, יז ש״בטלה קידוש של היום״ – דהא עכ״פ איכא אמירת ברכה, או כוונה לצאת בברכה והו״ל היכר מסויים, וכמ״ש בר״ן פסחים קו, א שביום הוא זכר לקידוש וכשמברך תחילה הוי כעין שבח ושירה לקדושתו של יום. וראה רשב״ם שם ד״ה אר״י. ובחי׳ רבינו דוד פסחים שם שהוא לקבוע סעודתו על היין. ונדו״ד גרע ממי שאינו שותה שנחלקו אם יכול להוציא אחרים, כיון שהיא רק ברכת הגפן לחוד, דאיכא היכרא עכ״פ. ומצאתי און לי בדברי הפמ״ג רעג במ״ז ג בסופו, שכשאין לו יין בשחרית ומברך המוציא ואוכל אינו מוציא אחרים, שאין קידוש בשחרית כשאינו ניכרשהוא לקידוש היום. והוא מילתא חדתא. וראה פמ״ג רפט במ״ז א בסופו.  וראה שו״ת משנת יוסף ט, פז בסופו ולא נחית לכהנ״ל.

אלא שדברינו נסתרים ממג״א ערב שם, שבמקדש ביום על השכר, גם למ״ד שאין לקדש על חמר מדינה, יצא יד״ח   במה שבירך על הפת המוציא אח״כ שהרי י״א שמקדש על הפת. ויל״ד שמעיקרא ידעו ונתכוונו בכך. ועוד, שעכ״פ איכא היכרא במה שקידש על השכר. ועכ״פ, רצו לקיים מצות קידוש באיזה אופן שיהי׳. אבל כאן אין כאן שום רצון וכוונה לקידוש. ומסתבר שבקידוש היום עיקר הקידוש הוא הכוונה. ולהעיר  ממשנ״ב רעא בשעה׳צ פז כשלא רצה לקיים קידוש על הפת. ושמחתי כשמצאתי כך בשלחן שלמה רפט, א, ד. (וראיתי למי שנסתפקו בקידוש היום כשנתכוון לשבת ולא ליו״ט וכן איפכא. וכן חקרוה לצאת בקידושא רבא דיוט״ש שחל בשבת (או בהבדלת מוצ״ש) מבן א״י. וראה שש״כ תיקונים ומילואים לפנ״א הע׳ נו. שלחן שלמה יו״ט דיני קידוש ו. אלא של״ד לנדו״ד).

ולאחרונה שאילנא קדמיכון במי שבטעות בירך בפה״ג על כוס יי״ש, וחקרוה אם העיקר הברכה או השתי׳. וי״א שעצם השתי׳ לכבוד שבת הוא בגדר קידוש. וראה מנחת שלמה תנינא יד. ויתר על כן מנחת שלמה פסחים צט. וראה שש״כ נב ובהע׳ צא* ותיקונים לשם. שלחן שלמה רפט, ג, ב. וראה שבה״ל י, נג. וביארו דבריו ע״פ שאלתות יתרו, הובא ברשב״ם פסחים קו, א ד״ה אמר ר״י. וראה העמק שאלה לשאילתות שם ד. והביאו ראיות מראשונים לכאן ולכאן אם העיקר הברכה או השתי׳. וראה מוע״ז ח לקוטי הערות לח״ג,רמג .

ויש לדון שגם אם העיקר הברכה, גם בברכה לבטלה שם ברכה עלה. אבל במג״א ריט, ה שאא״פ להוציא אחרים בברכה לבטלה. לאידך, ראה רמ״א רט, ב ומג״א שם ז שבשוגג מוציא אחרים בברכה לבטלה. וראה אדה״ז ריג,  ג. ולכאו׳ ברמ״א הנ״ל מוכרח כוותי׳ שהיסוד רק משום ברכה לבטלה, ולא משום ערבות, משא״כ כשהוא בשוגג.

אבל כאן גרע טובא, שאין כאן לא ברכה ולא שתי׳.

ומה״ט ל״ד נמי להסברא ‏לצאת קידוש היום בשתיית קפה ואכילת עוגה לפני התפילה להאוכלים אז – ראה אצלנו כאן בסופו – דעכ״פ איכא כוונת ברכה.

ובאמת, מטעם נוסף גם בקידוש הלילה נכון לשמוע קידוש עוד פעם, שהרי מה שיוצא בברכה ללא כוונה הוא רק לחד מ״ד. ובשו״ע אדה״ז תעה, כט שנכון לחוש לדברי האומרים שצריכה כוונה. וכ״כ בפמ״ג רעג, ב שם שראוי לחוש ולשמוע עוד פעם.

 

 

#27829