האם אפשר לסמוך על אולטרסאונד לעניין וסת שאינו קבוע

 

שאלה:

נשאלתי מא׳ מחשובי הרבנים שליט״א, וזה לשונו: זוג נשוי ג’ שנים ללא ילדים ולאשה יש “תסמונת השחלות הפוליציסטיות” והיא רואה ווסת רק פעם בחודש וחצי עד פעם בשלושה חדשים. ובגלל שקשה לתפוס את הביוץ לכן קשה לה להיכנס להריון. הלילה הוא עונת הווסת [שאינו קבוע] ולפני כמה שעות עשו לה אולטרסאונד ובדיקת דם והתברר שהביוץ היה היום בבוקר, והרופאה אמרה להם לקיים את המצווה היום בלילה כדי לתפוס את הביוץ.

האם יש להתיר להם לשמש בעונת הווסת?

 

מענה:

אם אפשר לשמש ביום לפני הוסת, יש להם להקדים ולשמש ביום בבית אפל.

אבל כשצריך להיות דוקא בשעת הוסת, אם הוא עונה בינונית אפשר להתיר. אבל בשאר וסתות, אין להתיר. ונכון שיצא הבעל לדרך למחר למשך כמה ימים, ובאופן כזה מותר לכתחילה.

 

מקורות:

לגבי עו”ב – ע״פ שו״ע אדה”ז קפט קו”א א. ובפרט במקום חשש ביטול פו״ר. אמנם בשאר וסתות קשה להתיר. 

אמנם, לאידך אא״פ להתעלם מכך שהרבה פוסקים הקלו כשו״ת כנסת יחזקאל לג לגבי ליל טבילה – ראה בפתחי נדה להגר״ב רנשבורג נדה סו, שכך נהגו להקל מורי הוראה בפראג. וכ״כ להקל בשו״ת עולת שמואל לב. והובא בסתמא לדינא בבאה״ט קפד, יד. גליון מהרש״א שם י. מלבושי טהרה שם ב ובבאמ״ח שם יב. מסגרת השלחן קלד, ב. ועוד. וגם בתורת השלמים קפד, כט כ״כ עכ״פ בוסת שא״ק. ונשאר בצ״ע. וראה  טהרת הבית א, ב, טו דנקט הכי לדינא בושא״ק.

וכן מצינו לכמה שהקלו בכלה בבעילת מצוה – המקנה קדושין קו״א בסוסי׳ סא ד״ה עוד. שיבת ציון מא. שם ארי׳ יו״ד מג. מי טהרה קפד, ח. נטעי נעמנים יו״ד כב. ויעתר יצחק סוסי׳ ע. ועוד. ובשו״ת שבה״ל ג סוסי׳ קיב, דמאן דמיקל אין מזינחין אותו.

וכש״כ בנדו״ד שמצוה רבה דפו״ר תלוי בזה. ולכאו׳ מצות פו״ר עדיף טפי מיוצא לדרך, שהיא מה״ת, אבל משתוקקת היא רק דרבנן – ראה אדה״ז קפד שם. וחשוכי בנים עדיף מליל טבילה לגבי לשמש בשני רעבון – ראה מג״א תקעד, ח. וי״א שיוצא לדרך אסור לשמש בשני רעבון – ראה שו״ת משיבת נפש א, יד. דיני נדה א (יא, ב). שו״ת מהר״ם בריסק ג, לה. (אבל ראה תורת משה לחת״ס ס״פ ויגש).  וידוע שלכמה דעות ביטול פו״ר ה״ז כמעט בגדר חושבי״ס.

ומריש הו״א, שבוסת שא״ק שלכו״ע אינו אלא דרבנן מקום לחשוב לצדד למצוא דרך להקל במקום ביטול פו״ר. וגם הפוסקים שהחמירו גם במקום עיגון שתיאסר עולמית – ודלא כתפארת למשה הובא בפת״ש קפד, ד וסד״ט שם ח ועוד – ראה שו״ת חת״ס סוסי׳ קעט. לחו״ש קפד, א. חמדת שלמה כג. ועוד – אין הכרח שהיו מחמירים במקום ביטול פו״ר, דשמא מיירי כשכבר קיימו המצוה. ואדרבה, מדלא כתבו המתירים כסניף לסיבת ההיתר מחמת ביטול פו״ר משמע דמיירי כשכבר קיימו המצוה. (ודעת אחרוני זמננו שבימינו אין להקל במקום עיגון לפי שאפשר לשנות זמן הוסת ע״י זריקות – ל״ש בנדו״ד). 

ולהעיר ממש״כ בחי׳ מרן הגרח״ק פ׳ נשא ע׳ לג בהערה שכיון דמי דאין לו בנים חשוב כמת מותר לעשות איסור כדי להיפקד. ומה״ט אמרה חנה אלך ואסתתר. ואיהו כתב משום שחשוב כמת. וקדמו בכעי״ז מחמת עצם הענין דמצוה רבה דפו״ר בכ״מ – ראה קומץ המנחה נשא. שו״ת מנחת שי לה. עין אליהו סוטה כו, א. אמרי אמת לקוטים ברכות לא. ב. שו״ת שם משמעון אה״ע ה. בית שלמה שטנצל חולין קלט, ב. וכן מצינו בכ״מ בטעם שהורה אברהם לשרה להיסתר שתיפקד. וראה שו״ת רע״י יו״ד פח שר״ל בכל עיקר ההיתר דיוצא לדרך שהוא משום מצות פו״ר ודומר מצטה לא ידע דבר רע שצראה. אבל לדינא ודאי גם בלא קיים מותר. (ולהעיר מכעי״ז, אבל אינו דומה, שמותר לגנוב ע״מ לשלם לטהר בניו – תורי״ד קדושין סט, א). ומצאתי בחדרי דעה קפז, א ד״ה תתגרש, בטעם שלא גזרו באיש המוחזק לראות ג״פ מחמת תשמיש, שלא גזרו באיש משום מצות פו״ר. ובאשה אם יש חשש מנהג הפקר, לכאו׳ חשיב כביטול פו״ר להתיר וסתות דרבנן. ומסיים שם שהטעם כיון דלית בפנוי׳ איסור תורה. 

אלא שלמעשה ההכרעה המקובלת להחמיר בכל הנ״ל בכלה ובליל טבילה. ועוד והוא העיקר אצלנו, שאין הנידון דומה, דא״כ נימא להתיר לשמש בעונת וסת לכל מי שלא קיים פו״ר, ופשוט שד״ז מופרך מעיקרו. (וראי׳ פשוטה מדעת ר״מ שאשה שאין לה וסת אסור  לשמש לעולם אף שמתבטלת מפו״ר. אלא דהתם יכול לישא אחרת ולפרות ולרבות הימנה. ובסגנון אחר שכיון שאסורה לו ליכא ביטול פו״ר, ראה רש״ש ורד״ל נדה ג, ב. אבל לדידן דאיכא חדרגמ״ה מתבטל מפו״ר). והאריך בזה בשו״ת וישאל שאול א, כ.

ועכצ״ל ולחלק, דשאני מי שלא קיים פו״ר שיכול לקיים ליום מחר, או פעם אחרת. וכן בעניננו, שאין הכרח לקיים המצוה כעת, שהרי אפשר שישמשו פעם אחרת בזמן הביוץ. וראה עד”ז נוב״י תנינא יו״ד קיז, ושו״ת שיבת ציון שם לגבי לשמש בליל בעילת מצוה. ובהכרח שגם למתירים – שאני בעילת מצוה, דהאידנא זמנו ואא״פ לדחות.

והנה בכנסת יחזקאל קאתי עלה להתיר בליל טבילה גם מחמת שמתעברת סמוך לוסתה, ומשמע שהוא גם משום פו״ר. אלא שהביא ד״ז כסניף נוסף, ואי״ז עיקר טעמו. ואילו בחוו”ד קפד, יג דחאו לפי שיכולה גם להתעבר מחר, וסמוך לוסתה לאו דוקא. ואף שבנדו”ז לא יועיל מחר, ולישתרי גם לדידי׳ – אכתי אין לנו הכרח בדעתו להקל רק משום זה. ועוד חילוק, עפמש״כ ביד אברהם קפד, ב, בטעם שאין פו״ר דוחה איסור לשמש בשעת וסת, שהמצוה רק שלו, וכיון שהיא אינה מצווה בפו״ר שוב חל איסור גם עליו. וראה גם שו״ת נטעי נעמנים שם, דלהכי אסור גם בשעת עונתה, דלא חל עלי׳ המצוה כלל. (אלא שי״א שגם פרישה סמוך לוסת רק מצוה דידי׳). וראה יד אליעזר שם.  

ולהעיר שי״א שגם במקום עיגון שאינה יכולה ליטהר ותיאסר עולמית – יש להחמיר בשעת הוסת ממש. וי״א דבנשי דידן הכל בכלל שעת הוסת, לפי שאין להם זמן קבוע לראות. אלא שלפ״ז נפל בבירא היתר דיוצא לדרך למחמירים בשעת הוסת. ולא ראינו מחמירים בדבר (זולת מחמת גוף הענין לדעת הראשונים שהתירו רק דברי ריצוי). 

ושוב ראיתי דעת כמה גדולי הוראה בס’ דעת טהרה לאסור איסר בזה – ראה שם ע’ תפה. תצה. תצז. 

ואכתי יש לצדד מחמת טעם אחר, לפי שיודעת במציאות שהאורח לא יבוא מחמת דברי הרופאים והאולטראסאונד, שהנסיון כמאה עדים – שהרי איסור וסת רק מחשש שמא תראה, וכאן הנסיון והחוש מעידים כאלף עדים שאינה יכולה לראות, ודמי למס״ד והיתה במחבוא וכו׳. וכמו בתרופות אם הוחזקו ג״פ.  והרי סומכים על אולטרסאונד לעניין איסורי דאורייתא. וראה לקו״ש כב ע׳ 59 הערה 36. 

ואף אם אין חזקה על מספר ימים אחר הביוץ, שבמציאות לפעמים אפשר לראות כמה ימים אח״כ,  אבל ביום הביוץ ודאי ל״ש שתראה. ורוב נשים אינן רואות גם אח״כ עד אחד עשר יום בערך. 

וחזי לאצטרופי השיטות שמעוברת שבימינו מס״ד מהתחלת ההריון, למרות שחז״ל גזרו אומר רק מג״ח. ואף דל״ד כלל, דהתם נתמעט דם נדתה מחמת דבר אחר, מחמת העיבור, אבל כאן אין דבר המונע הראי׳ – הרי סו״ס ליכא לחשש שתראה. וי״ל בסגנון אחר דאיתרע לה חזקה דאורח בזמנו בא. ול״ש וכי לעולם לא תראה שהרי נאסרת אח״כ. וי״ל שאולטראסאונד עדיף מהיתה במחבוא שאין חשש שיסתלק המונע, (ראה בש״ך קפד, כא דהא חזינן כמה נשים שלא שינו תפקידם אע״ג דהוו במחבוא). וה״ז בירור גמור ממש.

וכיון שוסתות דרבנן, והיינו שאינה חזקה גמורה, ממילא כל שאין טעם לגזירה, ה״ז כשאר גזירות דרבנן שאינו איסור עצמי, וכשבטל החשש בטל היסוד ובטל הבנין. ובסגנון אחר, שמעיקרא אינו בכלל הגזירה, דמילתא דלא שכיחא לא גזרו, שלא הי׳ אז מצב שאפשר לוודא שאינה רואה. (ולהעיר מקנה בושם בירורי השיטות קפט, ה, ג שבזמן הביוץ ידוע קבעה לה וסת עפ״ז לחומרא. וראה גם שיעורי טהרה גרוס ע׳ תרכא). 

ויש לצרף גם ד״ז שאינו שעת הוסת ממש, שגם לדעות שהפרישה מה״ת ה״ז רק בשעת הוסת. אלא שבלא״ה קיימינן השתא בושא״ק שבלכו״ע הוא מדרבנן, ובכל אופן, גם בזה – שלא בשעת הוסת קיל טפי.

ואת״ל, חזי לאצטרופי גם הדעות שבכלל א״צ פרישה בוסת שא״ק – שאילתות, רא״ה, רש״י, ראבי״ה בשם רשב״ם, ס׳ התרומה, רוקח,  שבה״ל, ר״י בעל התוס׳ בעל המאור, רמב״ם ועוד. ובכ״מ נקטו לצרף לבית הספק דעות אלו. ואף לפמש״כ בס׳ מנחה טהרה סוסי׳ ב שדעת בעל שבה״ל לא היתה נוחה לעשות מזה צד קולא – הרי כתב עלה לצדד לקולא במקום עיגון.  

ועכ״ז, לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה. ועוד, שיש לחוש דנפיק מינה חורבה, ראה כעי״ז בשו״ת מראה יחזקאל נד לענין להמתין רק ד׳ ימים ביוצא לדרך. 

אולם, אפשר לייעץ לו שיצא לדרך – ובפרט אם יצא לדבר מצוה – שמעיקר הדין מותר בתשמיש, וכל כה״ג אין לנו להחמיר כלל. ושייך כאן גם דברי הלבוש בהיתר תשמיש ביוצא לדרך שלא דיברה תורה אלא כנגד יצה״ר. וכש״כ במקום חשש ביטול מצוה רבה. וגם למחמירים ביוצא לדרך היינו מחמת שהיא דבר הרשות, שלא לעקור והזרתם מחמת דבר הרשות, וידחה דבר הרשות ואל יצא. אבל בנדו״ד איכא גם משום מצוה בדבר.

ולא נהירא מה שראיתי למי שרצה להחמיר לעכבו מלצאת לדרך בכגון דא כיון שעושה כן בכוונה תחילה. ומה בכך – הרי היתר גמור הוא. ובכלל, אפשר להערים בדרבנן וכש״כ לדבר מצוה. ול״ד למש״כ החוו״ד שם לשלול סברת הכנסת יחזקאל דשאני יוצא לדרך שהוא דבר המוכרח, ויש שנסתפקו עפ״ז ביציאה לטיול – ראה שאילת משה קליין שיעור כט, ג, ט – ע׳ תטז – דיש לחלק, דהתם אמרינן ידחה דבר הרשות ולא ידחה פרישה סמוך לוסת, ולא תשמש ולא תטבול, אבל בנדו״ד היציאה מוכרחת מטעם אחר בכדי להתיר לו לשמש מחמת פו״ר, וג״ז בכלל הכרח, ולא גרע מדבר הרשות. ואף שיש מקום לפקפק – לדעתי סברא אלימתא הוא. בשגם שאעיקרא דמילתא לא מצינו להדיא בשום מקום שרק ביציאה מוכרחת ממש הדין כן. ודברי החוו״ד מתפרשים גם על יציאה לטיול, שג״ז ממנהגו של עולם. ומש״כ בב״ח או״מ רמ – ״בסתם יציאה לדרך למו״מ ולשאר צרכים״ – פשוט שאין להכריח מכאן ששולל יציאה לטיול. ואדרבה, י״א שביוצא לפרנסה ואפילו להרווחה נקרא דבר מצוה ופטור מלפוקדה – כ״מ בבית לחם יהודה קפד, י. וכ״כ שו״ת פרי השדה א, טו. משנ״ה ו, קנב. (וכשפטור לפקוד, ממילא איסורא איכא לפקוד בסמוך לוסתה – ראה בית לחם יהודה שם. שיעורי שבה״ל קפד, י, ב. שו״ת מנח״י ו, יז. משנ״ה שם. שאילת משה ע׳ תט). וראה טהרת הבית א, ב, יב, שנקט בפשיטות דלטיול מיקרי דבר הרשות וחייב לפקוד. 

והנה, נחלקו טובא אם השיעור תלוי באורך הדרך שי״א ששיעורו י״ב מיל (כ״מ בפת״ש יו״ד קפד, כד שהבין כן בדברי תשובה מאהבה א, לד. וכבר העירו – ראה שו״ת מנח״י ו, יז. שבה״ל ג, קטו. ועוד – שבמקורו מוכח דלא מיירי בהכי. אלא שהנ״ל פי׳ בפת״ש דיליף מעצמו משם. אבל בשיעורי שבה״ל קפד, י סק״ג כתב שגם בפת״ש מוכח שלא זו כוונתו. אבל כך הבינו גם טהרת ישראל קפד, י סקע״ח. סוגה בשושנים – יהודה – וסתות ב. סוגה בשושנים גרינברג קפד בשושנים לדוד מא. ועוד).

ורוה״פ שללו הבנה זו, וס״ל שהוא רק ביוצא ולא יחזור – או ספק אם יחזור – קודם עונתו – כ״כ בהגהות יעב״ץ יבמות סב, ב, הובא בפתחי עולם רמ, ז , בשו״ת מהרם בריסק ג, ל. (וביעב״ץ שם שבחמרים וספנים שאין עונתם בטוחה חייב אפי׳ כבר קיים עונתו. ובשיעורי שבה״ל שם כתב מד״ע שבנוסע למרחקים גם אם יחזור לעונתו חייב מחמת ההשתוקקות). וכ״כ בשו״ת עולת שמואל יו״ד צח. תורת חיים סופר רמ, ד. מנח״י ושבה״ל שם. טהרת הבית א, ב ע׳ צו. ועוד. ולמהרש״א יבמות שם במהדו״ב שאם ישוב ביום או יומיים א״צ לפוקדה. והובא בשיעורי שבה״ל שם, והסיק כיעב״ץ. אבל ראה נתן פריו יו״ד קפד, י, כה שהכריע כוותי׳. וכ״נ בשו״ת משנ״ה ז, קלא. שם ט, קעו. 

אמנם לדעת הקנה בושם קפד, י, יז הכל תלוי במציאות אם משתוקקת. ועד״ז בחוט שני קפד ע׳ נו. וכעי״ז באג״מ אה״ע ג, כח, דמשמע שגוף היציאה גורמת השתוקקות. וראה שאילת משה שיעור כט ע׳ תכח שהכל לפי הענין. וכעי״ז במשנ״ה ז שם ד״ה ולכאורה, שניתן לפי אומד דעתו של אדם. 

ולמעשה, הצענו שיצא לכמה ימים.

והנה על דברים אלו קיבלתי השגה ארוכה מא׳ מהרבנים בבני ברק, שהאריך לדחות הסברא להתיר מחמת מצות פו״ר ומחמת האולטראסאונד, והוסיף שאחר שיש לנו כבר העצה דיציאה לדרך, אין לנו להתיר בחנם איסור פרישה בעונת הוסת, שזהו דינא דגמ’, וס״ל לעיקר כהדעות שגם לזמן מועט ואפילו לילה אחד גורם השתוקקות, ושעכ”פ ג’ ימים או אפילו ב’ פשיטא שנחשב זמן ממשי שגורם השתוקקות, עכת״ד. ומצו״ב מה שהשבתי לו כדת של תורה, ותוכן השגתו ניכר מתוך התשובה. ואף שבנוגע למעשה אין כאן חילוק, ופלוגתא לא מפשינן, ועבדו רבנן שלמא בהדייהו, שגם אנחנו כתבנו שלא להתיר לכתחילה בלי יציאה לדרך, מ״מ המעיין יראה שמ״מ נפק״מ לידע היאך שורת הדין נוטה.

ואלו דברינו:

מה שכתב להכריע שבלילה אחד או יותר משתוקקת – נראה כסותר דעת היעב״ץ, שדרכו עפ״ז כו״כ פוסקים, שתלוי בזמן עונתה. ורוה״פ נקטו כיעב״ץ. 

ולפלא שבנוגע לאחרוני זמננו ניחא לי׳ טפי לסמוך על דעת יחיד מאשר על גדולי הפוסקים שנתקבלו בתפוצות ישראל. וגם במהרש״א מפורש שביום או יומיים לא סגי. ולעומתו, לא ניחא לי׳ בעדות הפתחי נדה (שלפלא שמוסד הרב קוק הרהיבו לשנות שמו אשר יקבנו המחבר ובשם חכמת בצלאל יכונה) דשמעתתי׳ מתבדרין בי מדרשא תדיר, במה שנהגו להורות מורי הוראה בפראג. (ועליו העידו שהי׳ ״מבעלי הוראה המיוחדים״ ו״שמו הולך בכל העולם״ – צאו וראו מה שהספיד עליו בעולת שמואל, וכ״כ עליו עוד גדולות ונפלאות, שהוא ״מרא דכולא תלמודא יודע מה בסתרי הפוסקים ראשונים ואחרונים אין דבר נעלם״ בשו״ת ר׳ בצלאל מו. ועוד.  ו״כמעט שלא לא הניח אחריו כמוהו״ – חת״ס בהספדו. וגם רבו הנוב״י והאור חדש העידו עליו גדולות ונפלאות. ותקצר היריעה מלהכיל אפס קצהו את יקר תפארת גדולתו). ולגופו של ענין, בבאה״ט הביא רק דעת כנסת יחזקאל. ובתורת השלמים – שכת״ר לא צריך לדידי ולדכוותי להעיד שנפסקה הלכה כמותו בכל מקום, ובודאי אין הוא מ״ספרי גאונים עלומים שלפני מאתיים ושלש מאות שנה״ – כ״כ בסת שא״ק, אלא שנראה שלא החליט הדבר. ובטהרת הבית לבעל יבי״א א, ב, טו אכן נקט כך לדינא. 

וכללא קייל״ן דבדרבנן סומכים להקל כיחיד במקום רבים בשעת הדחק או הפ״מ. ומה שהאריך בדברי תוכחת מוסר שעל כל דבר שנפסק בש״ך ובחיי״א ובמשנ״ב אפשר למצוא חולקים – אה״נ, והכל לפי הענין, וע״י שימוש חכמים כדת של תורה יודעים מה לקרב ומה לרחק, והכל לפי הענין. והדברים יגעים.  ובנדו״ד לא נפסק בדבריהם מאומה בנושא, זולת הבינת אדם בשער בית הנשים סוסי׳ ב, שכ״כ בדרך ״ונ״ל״. 

ומה שכצחוק בעיניו לסמוך על האולטראסאונד – לדידי בירור גמור הוא ועדיפא ממעוברת ומחבוא. ומה שהביא דוגמא מגלולות – אה״נ שכשהוחזקו שמועילות  הרי דעת גדולים וטובים ממני וממנו דמהני שתהא בגדר מס״ד . וגם לגבי ג״ח הראשונים ש״נתקבל בכלל ישראל כדעת רבותינו האחרונים״ – מצאנו כר נרחב להקל כדעות החולקות, דלאו קטלא קניא באגמא נינהו, אף שלא נתפשטה ההכרעה כך. ובכללם התשורת שי מהדו״ת קנז באם יודעת בבירור שמעוברת היא. וכן נמצא בשם החזו״א, והורה הגרח״ק לפרסמו כיון שכבר הורה זקן – ארח״ר ד נדה. (ובמהדו״ח – שם יד). וכבר כתב בשו״ת בא״מ א, מח, ג, שהסומך עצמו על פסקו של האג״מ בענין זה ״יש לו על מה לסמוך כי רב כוחו״. (אלא שלמעשה באג״מ גופא חזר בו – ראה שם יו״ד ד, יז, א). 

ומצאתי און לי, בתשובה מפיו של בעל שיעורי טהרה (גרוס) להקל – ונמצא תח״י – כשזמן הביוץ ידוע בוסת שא״ק בהפלגה ובוה״ח. (ותמוה אצלי מש״כ שם להחמיר בעו״ב, דלדידי איפכא הוא, שבעו״ב יש להקל שאין חיוב פרישה בכלל. וראה שו״ע אדה״ז קפט קו״א א), ובנמצאים זמן רב בטיפול פוריות, היקל גם בו״ק. וכבר נזכר לעיל דעתו להחמיר ג״כ לחוש לפי הביוץ.  (אבל ראה שו״ת חשב האפוד ג, לז. פסקי משנ״ה יג, ח).  וכן מצאתי שצידד כך בס׳ נעם אליעזר (בן פורת) שי״ל ז״ע נדה סי״א ע׳ צט. 

ועכ״ז, כאשר אמרנו לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה להקל בשופי. אבל כשגם יוצא לדרך אין כאן בית מיחוש.

 

 

#26379