אדם שנכנס ל770 בתדירות, כל כמה זמן הוא מחויב לתת צדקה לאנשים שעומדים בכניסה?

 

אין צריך ליתן כל פעם לאותם עניים.

גם כשאין ביכולתו ליתן, יפייס בדברים ויאמר שאין ביכולתו ליתן, או לפחות ידבר רכות.

וכשאין מבקשים דוקא ממנו בפרטיות, אין חיוב בכלל לכל אחד לתת לעניים שעומדים בכניסה.

 

מקורות:

האריכו בכ״מ בדיני לא תאמץ ולא תקפוץ. וראה גם לקמן. ועיקר השאלה כאן מצד אל ישוב דך נכלם – ראה רמ”א יו”ד סי’ רמט ס”ד.

אמנם, בגוף הענין מקום לפרש דלא קאי במחזר על הפתחים, אלא בסתם עני, אבל ברגיל לחזר על הפתחים נותנים לו רק מהקופה, וג״ז רק מתנה מועטת. ואין חובת יחיד ליתן לו. אבל בש״ך רנ, ד מפורש דלא כנ״ל. וראה גם בב״י שם ד״ה ומ״ש ולשון. וראה בסמ״ג עשין קסב, פי׳ כן בב״ב ט, א, שמתנה מועטת היא משום אל ישוב. וכ״ה ברדב״ז לרמב״ם מתנ״ע ז, ז. וכ״מ בירושלמי פאה ח, ה, שבמסבב על הפתחים מ״מ מחוייב שלא לפחות לו מארגרון, וי״מ דהיינו שלא לפחות מגרוגרת. וראה צפע״נ לרמב״ם שם. וראה שו״ת קשת יונתן יו״ד ה שהאריך.

והנה, ברמ״א הביא דין דאל ישוב בסתם עני ולא במחזר על הפתחים. וגם בקרית ספר לרמב״ם שם מובן דקאי בסתם עני. וצ״ע, דהא בלא״ה עובר משום לא תאמץ ולא תקפוץ. ופשוט שדין דאל ישוב אינו מה״ת, דלא קיימינן הכא מצד גדרי מצות צדקה כלל. ומשו״ה צ״ל דמיירי בעני שמחזר על הפתחים שישלימו לו הרבים (וראה גם אמ״ב או״ח יג, ג בסופו, דליכא לא תקפוץ במחזר על הפתחים. אבל ראה העמק דבר ראה טו, ז איפכא). ובספרי ראה קטז, ובכ״מ – הי׳ מחזר על הפתחים אי אתה זקוק לו לכל דבר. והיינו מצד גוף המצוה. וכאן – הוא מצד אל ישוב. וראה בירושלמי פאה שם). ולרמ״א – צ״ל דקאי בשאר אנפי שפטור ממצות צדקה מצ״ע , כגון שנתן כבר כשיעור (ולהעיר מכעי״ז בפי׳ רבינו יונה משלי כא, יג). (גם י״ל שהעני קיבל כבר מהקופה,  וכבר נתמלא חסרונו והוא בגדר דלעשרו – ראה רשב״א שבועות כה, א. מאירי ב״ב י, ב. אלא שלא מסתבר לאוקמי בהכי, שהרי בכגון דא אינו  בגדר ״דך״). ובכגון דא, הוא רק מדרבנן (או אפי׳ מדברי קבלה. אבל מסתבר יותר דהרמב״ם אסמכה אקרא דדברי קבלה), והוא בכדי שלא יתבייש העני.

ומוכח הוא במקורו ברמב״ם, שהלאוין והעשין לא נזכרו כאן כלל בענין זה, כנ״ל. (וכבר תמהו בזה, דהא בלא״ה חייב מצד הלאוין. ולהנ״ל א״ש, דקאי באופן שמצד מצות צדקה פטור. ויש שפי׳ שיש עניים מרובים, וקמ״ל שחייב ליתן לכולם ולא רק לאחד. ודוחק קצת. וראה לקמן באופן שכבר נתן מעשר או חומש). וכן מוכח מזה שהשיעור כאן בגרוגרות שהוא פחות משו״פ (וראה דרך אמונה שם בביה״ל רפ״ז ע״פ ספרי ס״פ תצא, וראה כתובות עט, ב, שי״ב ומחצה גרוגרות נמכרים בפרוטה. וראה גם שו״ת שבה״ל ה, קלד, ג – לס״ד. והארכנו בהלכה יומית תקסג, וכאן בקיום מצות צדקה בפחות משו״פ).

ונראה, שכ”ז הוא רק אם שאל העני אצלו בפרטיות (כדברי המחבר שם). אבל אם עומד ליד פתח ביהכ”נ, אין לו בושה במה שאינו נותן לו. ובפרטיות, שגם לגבי לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ וכן בעשה דפתוח תפתח, חקרוה אם מיירי דוקא בתובעו,  או אפי׳ בראהו (כל׳ הרמב״ם מתנ״ע  ז, ב, ובר״י קורקוס שם. וראה צפע”נ שם. ובחינוך מ׳ תעט: בעת שנשאל או שראה שצריך הדבר.  וברשב״א שבועות שם: דוקא כשעני שואל ממנו. וראה ראשון לציון יו״ד רמז, א. מחנ״א צדקה א. שו״ת קול אליהו ב יו״ד יט. מחנה חיים א, צב ד״ה והרמב״ם, יהודה יעלה  א יו״ד קיח, ערוה״ב יו״ד ריט. אפרקסתא דעניא יו״ד ג, קפא. גבורת אליהו קט. דרך אמונה מתנ״ע ז, ז ובציון ההלכה שם טו. שו״ת שבה״ל ד, קכז. שם ה, קלא – לסרמ״ז ס״א. שם ט, קצט). אמנם, בלאו דאל ישוב פשוט שהוא רק במבקש ושואל, כל׳ הרמב״ם. וכ״ה באפרקסתא דעניא שם. וכ”ה בנדו״ד בשו”ת תשובות והנהגות ח”ה סי’ רפח. וראה גם עד״ז בס׳ אהבת צדקה אבידן, בפסקי הגרצ״פ פראנק, ע׳ טז, בשמו, ונדפס גם בהר צבי רשמי שאלה יו״ד הלכות צדקה ע׳ קנה, שבעני המסתובב בין הבחורים בביהמ״ד אין לחשוש לדך נכלם, כיון שהעני לא בא אליו במיוחד, אלא שרוצה לקבל בישיבה זאת סכום כסף. ועוד שם ע׳ קנו, שאפילו אין בחורים נוספים שם, אם העני אינו מכיר אותו, אי״ז בגדר דך נכלם. וכעי״ז בשלמי שמחה ח״א צדקה ומעשר כספים פ״א  סי״ט (ע’ נג) הע’ 23, בשם הגרשז״א, שכאשר העני יודע מראש שסיכוייו לקבל צדקה קלושים, כמו בעובר מדירה לדירה או בנכנס לישיבה או לביהכ״נ אינו דך נכלם. אבל ראה פלא יועץ ערך צדקה שבכלל זה הוא “עני שפושט מטפחת בפתח בית הכנסת שהוא כמי ששואל לכל אחד, וצריך כל אחד להטיל לו פרוטה”. וי”ל דהתם איירי באופן שהעני עומד שם, וכל אחד ואחד הי׳ עובר דרכו, ובצורה שהי׳ מתבייש אם לא היו נותנים לו, שהכל תלוי בהבושה שמרגיש העני.

ובכ״מ מצינו שהאיסור דאל ישוב דך נכלם הוא רק במבקש לעצמו, ולא לגבאי צדקה – דרך אמונה מתנ״ע ז, מח. שלמי שמחה ע׳ נד בשם הגרשז״א. והיינו גם למ״ד דשאר לאוין שייכי גם בגבאי צדקה. וראה הלכה יומית אות סד. ועוד איכא בגווה שהוא רק לצדקת עניים ולא בהחזקת ת״ת ושאר צרכי מצוה.

והנה, בעני המבקש כמ״פ, אף שנתן תתן הוא אפי׳ מאה פעמים, ספרי ויל״ש עה״פ ראה טו, יו״ד, והובא בפירש״י שם – מסתבר שאינו חייב בכך שוב, ומכמה טעמים: חדא שבש״ס ב״מ לא, ב דריש באו״א (אלא שי״ל שב׳ הדרשות ששקולין הם ויבואו כאחד, כמ״ש עד״ז בסמ״ג עשין יא, לגבי הוכח תוכיח. וראה שו״ת הרב״ז ג, טז). ועוד, שלכמה דעות קאי דר.ה זו במצות הלואה ולא במצות צדקה, ראה יראים קסז. סמ״ג עשין קסב. וברמב״ם ושו״ע לא הובא לדינא. וראה בעמק הנצי״ב לספרי, וכן במלבי״ם, דמפרשי לה לברכה ולא למצוה. והעיקר, שכ״ז בעני אחר ולא באותו עני, וכדמוכח באדר״נ ג, ז. וראה ביפ״ת השלם, לב״ר סא, ג, ד״ה בשחרית, שכתב דמיירי בשני עניים, אלא שמצוצמם במעותיו וקמ״ל שידחוק עצמו.  ועוד כתב באו״א, דמיירי בחד עניא, ומחזיר על הפתחים, ויתנו לו אחרים, שמ״מ טוב ליתן לו שנית. והזכיר במדרש שחרית וערבית לפי שהם זמני הסעודה, יעו״ש באורלך. וממוצא דבריו אתה למד, שאין חובה מן הדין ליתן לאותו עני.

אמנם, ראה נחלת יעקב לפירש״י ראה טו, יא, שגם באותו עני חייב מאה פעמים. וכ״ה בסה״ש תנש״א א ע׳ 195. שו״ת שבה״ל ה שם בתחילתו סק״ג. וראה בסו״ס שער התפלה לבעל באמ״ח ותולדותיו – מהדורת ירושלים תשכ״ט – ע׳ 298. ועד״ז מסופר בכ״מ. ומ״מ, פשוט דהיינו רק משום מצות צדקה ומשום די מחסורו. אבל במחזר על הפתחים שפטור משום די מחסורו, ואינו מצד מצות צדקה, רק מדינא דאל ישוב, יכול להסתפק בזה שאומר לו שכבר נתן בכדי שלא יתבייש. וגם משום מצות צדקה גופא – מסתבר שכל שלא נתחדש חיוב חדש אין חובה שוב.

אבל בכ״מ העירו מירושלמי פאה י, ה דמשמע שיתן לאותו עני עוד פעם אלא שהלוקח יחוש לעצמו. אמנם התם קאי במעשר עני שכבר הפריש. וגם אינו מוכרח שחייב בזה, ורק היתרא הוא. ועוד, שעד כאן לא שמענו אלא לגבי גוף מצות צדקה, אבל מסתבר דליכא משום דך נכלם (אף ששמעתי באומרים לי, דרווחא שמעתתא שהחידוש דאל ישוב שהוא באופן שכבר נפטר ממצות צדקה כיון שכבר נתן לעני פ״א. ולא מצאנו מקור לסברא זו). ובפרט, שאילו ידע שכבר נתן לא הי׳ מבקש מעיקרא. (וראה בכ״ז שו״ת שבט הקהתי א, רנה. רבבות אפרים ד, רז, ט. חיי הלוי ד, סז. באורח צדקה ו, לג ע’ צז. שם ע׳ שפז. תלד. חשוקי חמד ע״ז יז, ב.  דרך שיחה ע׳ תקס. שאלת רב א ע׳ נג. ב ע׳ פז. שערי ציון בשם הגרח״ק ב ע׳ רצה. מעשה איש ד, קלח).

ועוד דנו בה משום הרמאים, שבד״כ אינם מקבצים למזון רק לכסות. וגם למוין – היינו רק במבקש אוכל למו, ולא במעות לאוכל. אלא שמ״מ עליו לבדוק משום ספיקא דאורייתא. וראה גם במאירי כתובות סח, א שלא יהא פוטר עצמו במחשבה זו עד שידע הדבר בבירור. ובפנ״י כתובות שם שבגמ׳ קאי רק ע״ז שאין נותנים די מחסורו ולא לפוטרו לגמרי משום רמאין. אלא שאינו כפי פשטות הגמרא. ויש שכתבו לפרש בגמ׳, שמחזיקים טובה לרמאין רק מצד שלא יקרא עליך אל ה׳ והי׳ בך חטא, ולא קאי בחובת צדקה. ועכ״פ, לא מצינו שצריך ליתן לכל פושט יד רק בפורים. ויש לחלק. וראה שו״ת משנ״ה יג, קעג. שם טז, סט – שהחמיר. ונראה, שמ״מ אינו עובר מחמת הספק, ראה גם חמדת ישראל בקונטרס נר מצוה סד, דבספק ליכא לאו כלל, ואיהו קאי גם לגבי לא תאמץ ולא תקפוץ. (ויש חולקים. וראה בזה קובץ עץ חיים באבוב כז ע׳ קנב).

ומ״מ, לגבי אל ישוב, כיון שאינו דאורייתא, פשוט דליכא לחייבו מספק (ולא מסתבר לומר שדינו כספק דברי קבלה למחמירים בספיקו. ובפרט דלאידך איכא סברא שמכשילו בגזל – ראה צדקה ומשפט ב, נז בשם הגרשז״א, ואפילו אם נותן לו במתנה גמורה ולא מדין צדקה, מדין נתכוון לאכול בשר טלה ועלה בידו חזיר, שגם בזה איכא לפנ״ע (ראה תוס׳ קדושין לב, א ד״ה דמחיל). ועוד, שי״א שגם ספק צדקה לקולא, ראה ר״ן נדרים ז, א). ולדברינו שפיר מובן מש״א להחזיק טובה לרמאין, דקאי עלה רק מצד הא דאל ישוב. וכיון שכבר קיים חיובו, שנתן מעשר, או שהעני משלים מחסורו במק״א,  או שנותן מה שנתחייב לעני אחר, או בעני שאינו נצרך לאלתר דליכא משום צדקה והוא בכלל לעשרו, פטור מדין דאל ישוב במקום ספק רמאי. וכש״כ בדאיכא תרתי לריעותא, כגון שגם מחזר על הפתחים וגם אינו נצרך לאלתר שאין לחייבו במקום ספק רמאי. (ותו, שיש מקום לומר, דמעיקרא ליכא דין דאל ישוב בתרתי לריעותא).

ובימינו אלה הרבה פעמים אינם מבקשים אפי׳ עבור כסות. וראה נחלת יעקב להחוו״ד ראה טו, ז, לגבי לא תאמץ ולא תקפוץ דקאי רק ברואה רעב וערום. ואף שעיקר דבריו לחומרא, משמע מינה גם לקולא. וראה גם קובץ הנ״ל ע׳ קנא. ובכמה מהם יש לחוש עוד, שקונה דברים אסורים וסמים. וראה באורח צדקה ע׳ שנד אות לט, בשם בעל שבה״ל, שכשאוספים צדקה כל היום, מסתבר שאין עוברים בלא תאמץ ולא תקפוץ, לפי שבד״כ יש להם לאכול לזמן רב והרבה מוחזקים לעשירים.

והאידנא דשכיחי רמאין, וי״א דאיכא רוב רמאין, קיל טפי. וראה קובץ תשובות ד, צא.

ועוד זאת, שהרבה פעמים מתביישים כשמקבלים פרוטה או פחות, וכש״כ בגרוגרות. ולפי פשוטו, ליכא משום דך נכלם, דהרי מתבייש יותר כשנותנים. ואדרבה לכאורה אסור ליתן. ולא מסתבר לחייבו משו״ה שיתן עוד. וראה באורח צדקה ע׳ שס אות ע, בשם בעל שבה״ל. וראה כל משאלותיך ע׳ תקסט בשם הגרח״ק שבמתבייש ליקח פרוטה סימן שאינו עני.

גם לפעמים מקום להתיר משום עוסק במצוה – ראה הלכה יומית אות ב. ואולי כ״ה גם בממהר לתפלה. ואכ״מ. וראה הלכה יומית רסז.

ויש להסתפק, בנותן כבר מעשר אם עובר באל ישוב, ובהקדם, שבראשון לציון ריש סי׳ רמז נסתפק לגבי לא תאמץ. (וראה שו״ת אג״מ אה״ע ג, מג ד״ה אבל. חוט שני שבת ב ע׳ של). אבל בשבילי דוד רמט, ד לגבי אל ישוב, שחייב גם כשנותן מעשר. ומ״מ מי שנותן חומש, ולא רק מעשר, מסתבר שאינו חייב שהרי כבר נתן כל חובתו – ראה פיה״מ פאה א, א שהתשפותו בממונו יש לו גבול הוא חמישית ממונו, ואינו חייב לתת יותר, ואין עליו חטא בהמנעו מהשלים כל מה שהם צריכים כיון שהוא יותר מהחומש. וכן נפסק לדינא בשו״ע יו״ד רמט, א. (אלא שבקיימי עניים, או בידו משגת, י״א שחייב יותר. וראה לקו״ש כז ע׳ 218. לח ע׳ 112 ואילך). וילע״ע. וראה שו״ת חיי  הלוי ד, ז, לחייב משום אל ישוב גם בנותן בחומש. ואת״ל הכי, י״ל שמשו״ה לא הזכיר ברמב״ם בהשבת פניו ריקם רק משום אל ישוב, ולא שאר הלאוין, דקאי במי שכבר נתן חומש. ודוחק.

ולהעיר מהמסופר בתולדות יעקב קנייבסקי ע׳ ע בשם האחיעזר כשיש ריבוי עניים ואא״פ ליתן לכולם, ואין דנים אא״פ מאפשר. והובא גם באורח צדקה ע׳ שפח.

כן דנו אם חייב ללוות או לחזור לביתו להביא כסף או לפרוט כסף גדול.

לפייסו בדברים – ע״פ ויק״ר לד, טו. שו״ע רמט, ד. וראה בביהגר״א לשם. קיצור שו״ע לד, ח. וראה הלכה יומית רפא.

 

#25914


Add Comment

Your Email address will not be published