נשאלתי במי שבטעות העביר הפרשה שמו״ת ושכח לומר ברכת התורה לפני׳, ונפשו בשאלתו אם צריך להעביר הסדרה עוד פעם?

 

תשובה: לא.

 

מקורות:

הנה, בכלל במי שלמד ללא ברכה״ת, חקרוה שרים אם קיים מצות ת״ת – ראה שו״ת דבר אברהם א, טז בשם הגרא״ו שהברכה מעכבת המצוה, וע״פ ברכות טו, א ובתוס׳ הרא״ש שם, ומה שדחאו שם. וראה אצלנו באריכות במקורות ועיונים להל׳ יומית אות תרב. וש״נ – ועוד אצלנו בכתובים בענין זה – גם לכמה שיחות קודש בענין זה. (ויש להוסיף ולציין לפתיחת לקוטי מהרי״ח שהאריך בזה. (ואולי לדבריו נתכוון בשיחת קודש שהובא שם אצלנו).

אבל בכ״מ מוכח דלא ס״ל כלל לד״ז שהברכה מעכבת גם אם הם מה״ת. וראה גם פנ״י ברכות שם. ובאגור א תפלה, וכן בלבוש או״ח מז, יב מפורש לגבי ברכה״ת שאינה מעכבת. (אלא שנראה משם דס״ל שברכה״ת מדרבנן. ואכ״מ). וראה אצלנו כאן בהע׳ 104.

והנה, אם נאמר שקריאת שמו״ת אינו משום ת״ת, מעיקרא אין סברא שתעכב המצוה.

ובכלל, איכא למימר דבברכות התם קאי רק לגבי הפרשת תרו״מ, שאילו הי׳ חייב מה״ת לברך נמצא שהברכה חלק מהמצוה. משא״כ בברכה״ת שהברכה מצוה באנפי נפשה היא.

אמנם, בפמ״ג סוסי׳ תרפה במ״ז ב, שאין יוצאים קריה״ת דפ׳ זכור ללא קריה״ת. והארכנו מזה בלוח יומי לפורים בדיני פ׳ זכור. והתם לאו מדיני ת״ת הוא אלא משום מצות זכירת עמלק, וכל עיקר הזכירה רק שלא נשכח השנאה אליו ונלחם בו, ומאי שיאטי׳ למצות ת״ת. ומשמע שמ״מ לא יצא.

ודוחק לומר דקאי עלה משום מהבב״ע, ומכמה טעמים, ובפרט בשוגג. [ואף גם בברכת הנהנין, כבאכילת מצה ללא המוציא (ודלא כשו״ת האלף לך שלמה או״ח שכא. וכבר הקשו עליו, שבשכח ואכל מותר לו לבלוע, ועל כרחך שאינו מאכל איסור, ועוד, דלדידי׳ נמצא שאין לו לברך ברכהמ״ז שה״ז כמאכל איסור – ראה שו״ת יד סופר נא) ההכרעה המקובלת שאי״ז בגדר מהבב״ע, וכשאינו יכול לברך כבאנוס אוכל בלא ברכה, וכפי שהדין הוא באונן (ולהעיר מכלבו קיד, שאונן מברך המוציא מפני שאסור לאכול בלא ברכה. ולא נקטינן הכי. וכבר העירו במשנ״ב סב בבה״ל ד ד״ה שלא יהא, וכן שם במשנ״ב פד, ז, לגבי שתי׳ במרחץ – דמ״ש מאונן ובע״ק, ומ״ש ממש״כ במשנ״ב סב, ח במי שידיו אינן נקיות כשאנוס. וראה שו״ת שבה״ל ו, כג. ואנחנו נברך ג. ואכ״מ). וכן באנדרוגינוס נושא אשה ללא ברכה, שכיון שאא״פ לברך אין ברכות מעכבות ואינה אסורה לבעלה ככלה בלא ברכה – שו״ת נוב״י מהדו״ת אה״ע א]. וראה עד״ז אצלנו בהל׳ יומית שם. ועוד, שמעיקרא אין כאן עבירה רק ביטול מצוה. ואף למה שכתבנו במק״א להוכיח שיש איסור לימוד ללא ברכה״ת – האיסור נובע רק מחמת המצוה. וראה בכ״ז אצלנו בלוח לחגה״ש (בענין אמירת תיקון ליל שבועות אחר שהאיר היום. וראה מה שדן בשו״ת מגדלות מרקחים ה, לגבי הקורא ק״ש ללא ברכה״ת משום מהבב״ע. וראה אצלנו שם. וכ״מ בשו״ת משיב דבר א, מז, ממה שנקט שאסור להרהר לפני ברכה״ת, אף שאין לברך ע״ז ברכה״ת).

אמנם, מצינו כעי״ז בחי׳ רעק״א ברכות שם, ש״המצוה נעשית שלא כדין״, ושם שאם הברכה צ״ל אחר המצוה שפיר מהני, שהמצוה נעשית מלכתחילה כדין. ומשמע שאינו מחמת הברכה אלא שהוא פגם בקיום המצוה. (אמנם נראה שגם לרעק״א ברכה״ת אינה מעכבת בת״ת, ואדרבה – נראה שמדברי רעק״א איכא לאוכוחי כסברא הנ״ל דל״ד לתרומה, דשאני ברכהמ״צ שהן עובר לעשייתן, שחסר בשלימות המצוה, שכיון שהברכה היא לפני המצוה, מוכח מינה שכך היא אופן עשיית המצוה, אילו נצטוינו מה״ת לברך עליו, וממילא חסר בקיום המצוה ללא ברכה שלפני׳. אבל בברכה״ת פשוט שאין קשר בין הברכה למצות ת״ת, שהברכה הרי היא ענין לעצמה, אף אם נאמר שהיא כברכת המצות או ברכת הנהנין. וכש״כ אם היא בגדר ברכת השבח. ושו״ר שכ״כ בשיח השדה להאר״צ בשער ברכת ה׳ א, שהברכה בברכה״ת אינה מחמת המצוה רק מחמת הלימוד, ולכן אינו מעכב. אלא שד״ז תלוי באשלי רברבי אם הוא מחמת המצוה או מחמת הלימוד. וגם בזה הארכנו במק״א בכמה אופנים. ואכ״מ. אבל בכל אופן, אינו חלק מהמצוה). וראה בשו״ת מהר״ם שיק או״ח כט שנקט נמי בטעם שהברכה מעכבת המצוה כשהברכה מה״ת שהוא ע״ד אעל״מ. (ושם גם לגבי ברכה״ת על מצות בכלל. ואכ״מ). וראה אצלנו שם הע׳ 96.

ובכל אופן, עד כאן לא שמענו אלא בחובת ברכה דאורייתא לגבי מצוה דאורייתא, דבהא קאי בברכות שם, אבל במצוה דרבנן אין לנו הכרח לומר כן. אבל להעיר מלקח טוב להגר״י ענגיל יא, שר״ל אדרבה שבמצוה דרבנן הברכה מעכבת המצוה לפי ששניהם דרבנן וכדבר אחד הם. והוא מחודש. אלא שגם לדבריו ל״ש ד״ז כשהמצוה דרבנן והברכה דאורייתא (אלא שי״א שברכה״ת היא דרבנן. והארכנו במק״א).

ועוד יש לחלק, שבמצות זכירת עמלק תיקנו לקרוא מתוך הספר, ובציבור, ומחוייב בברכה״ת מצ״ע. (ואף שמה״ת א״צ עשרה, וגם כבר בירך בבוקר – אה״נ שבפמ״ג נשאר בקושיא מה״ט על הט״ז. ובדעת הט״ז – אולי י״ל דקאי להדעות שהקריאה בעשרה מה״ת ושממילא חייב בברכה״ת מהתורה, ולהדעות שבקריה״ת ברבים חובת ברכה״ת דאורייתא – ראה באר שבע סוטה נא, א. שו״ת משכנות יעקב או״ח סג. דמשק אליעזר לביהגר״א תרצב, ח. תורת רפאל ב. ועוד. והארכנו במק״א). אבל בנדו״ז שחובתו בברכה היא מטעם אחר, ולא מחמת מצות ת״ת, אין לנו הוכחה שמעכבת המצוה. וכבר האריכו בכ״מ שכל עיקר מצות זכירה היא משום ת״ת ״שתהא שונה בפיך״ (תו״כ ר״פ בחוקותי, הובא בחינוך תרג), לקרוא מהספר פרשת עמלק, ובפי׳ הראב״ד לתו״כ שם שיהא שונה הלכות מגילה, הרי שמצותו גם משום ת״ת, שכך ציוותה תורה שיקיים מצות ת״ת ע״י קריאת פרשה זו. וברא״ש ברכות ז, כ נראה שהוא בגדר דבשב״ק שצריך עשרה, ועל כרחך טעמא מאי שהמצוה מעיקרא מה״ת בקריה״ת. אבל בשמו״ת – אין מצותו משום ת״ת.

ועוד אפ״ל שכיון שהמצוה כאן בשמו״ת היא התוצאה, אפילו נאמר שהברכה מעכבת המצוה, הרי אינה מעכבת התוצאה שיהא בקי בתורה. וי״ל בסגנון אחר, שמסתבר גם ללא ברכה״ת קיים מצות ידיעת התורה, וכן בנדו״ד שסו״ס השלים פרשיותיו עם הציבור. וכבר כתב להקשות כעי״ז בתורת זרעים תרומות א, ב, שאף אם נאמר שמעכבת במצות הפרשת תרומה, לא תעכב בחלות ההפרשה. וכש״כ בחובת קריאת שמו״ת שהיא ממצות דרבנן המוטלות על הגברא, שי״ל שידי חובתו יצא, שעשה המוטל עליו.

ונראה פשוט עפ״ז, שבקורא מגילה והלל או נושא כפיו (ולהעיר מהליכות שלמה תפלה י, ד) ללא ברכה״ת, שבודאי יצא שאין בהם משום ת״ת. וכ״ה גם בק״ש, אף למה שהארכנו במק״א – ראה אצלנו שם – שחייב בברכה״ת לפני ק״ש ושאסור לקרוא ללא ברכה״ת. וראה גם שיח השדה שם. ולכשתרצה י״ל שדומה לאומר תחנונים, שאין כוונתו לקיום המצוה. ויש לחלק.

ולהעיר מהדומה לזה, במי שקראוהו לעלות לתורה קודם ברכה״ת, שמברך אשר בחר בנו ומשלים שאר הברכות אח״כ – ראה מג״א קלט, יב. והארכנו שם בהע׳ 89. והנה, בשו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א ה, יד, כתב שהוא רק בדיעבד, שכבר קראוהו לעלות, אבל לכתחילה צ״ל כל הברכות קודם דאל״כ אסור בקריה״ת. ומינה, שאין הברכות מעכבות הקריאה, ויצא יד״ח קריה״ת. ולדעת האומרים דאיכא איסורא ללמוד קודם קריה״ת, ושהברכה מעכבת – אולי ס״ל שרק ברכת אשר בחר שהוא המעולה שבברכות מעכבת. והתם גרע טפי שהוא ממש בגדר ת״ת, משא״כ בכגון דא שהוא רק בכדי שיהא בקי בקריאה, כמפנ״ל.

ובעיקר הענין, בגדר קריאת שמו״ת – ראה לקו״ש יח ע׳ 438, שממנו עולה ששמו״ת אינו ענין דת״ת. (וי״ל יתר על כן, שכשמכוון למצות שמו״ת גם לא יצא מצות ת״ת, כד׳ הר״ן הידועים בר״ה לג, א, שגם למ״ד מצאצ״כ, בת מינה מחריב בה. אלא שבכ״מ שגם במקרא מגילה יוצא ת״ת. והדברים עתיקים. ובפסקי הסמ״ק סד, בנר לשמעי׳, לענין שמו״ת שהוא ת״ת לשמה. וראה שו״ת אג״מ או״ח ה, יז בטעם שגם תורתו אומנתו חייב בשמו״ת כיון שג״ז ת״ת. וראה לענין ת״ת דרבים, בהסכמה לס׳ פסקי תשובה מבעל צפע״נ (ג, ב), ונמצא הוא גם בשו״ת צפע״נ וורשא א, רעו, ג). וכן מוכרח מטעמי המצוה להיות בקי בתורה, וכדי שיתן דעתו לקריה״ת, כמבואר בראשונים בכ״מ. וראה גם שו״ת תרוה״ד כג.

וכש״כ להדעות שאבל מותר בשמו״ת, דהו״ל כקורא את שמע – רא״ש מו״ק ג, כח. ונפסק כן לדינא בשו״ע יו״ד ת, א. ולהעיר, שדיני שמו״ת נמצאים ברמב״ם בהל׳ תפלה יג, כה ולא בהל׳ ת״ת.

אמנם בריטב״א ע״ז יט, ב משמע קצת שקשורה למצות ת״ת, ממש״כ ד״ז בהדי חובת שילוש שנותיו בתורה. ויל״ד שעיקר כוונתו לומר שאחרי תחילת תלמודו, נותן רוב זמנו בתלמוד, ובהוגע לידיעת המקרא מסתפק בקריאת שמו״ת, ולא שהיא חלק מחובת ת״ת.

והנה, בכ״מ כתבו לפטור נשים משמו״ת, ויש שכתבו בטעמא דמילתא שבכלל מצות לימוד תורה היא – ראה  שו״ת משנ״ה ו, ס. ואיכא למידחי דבלאו ה״ט פטירי. וגם אם אינו ענין לת״ת – ה״ז כהכנה לקריה״ת שלכמה דעות פטורות הימנה. וראה חזו״ע שבת א ע׳ שו, שנקט מסברא דאיכא חובת חינוך לשמו״ת משום ת״ת, אבל ג״ז הוא רק כענף ממצות ת״ת ולא ת״ת עצמו.

וכשהוא אחרי שחרית וכבר אמר ברכת אהבת עולם, מעיקרא לא קיימא לשאלה.

ושו״ר שעמד בזה בשו״ת מעין חיים ב, ג. (ובנדון דידי׳ קיל טפי שהי׳ אחרי דינת קבע ביום שבלא״ה נהגו להקל). והנלפענ״ד כתבנו.

 

 

#25880


Add Comment

Your Email address will not be published