הנאה ממעשה שבת בבגד שניקה ממנו כתם
שאלה:
מעשה שהיה בראובן שאכל סעודת שבת. החולצה שלו הלבנה התלכלכה בכתם גדול של קטשופ. ראובן ניקה את הכתם בשבת עם מים במזיד. נראה שראובן חייב להוריד את החולצה כמו מבשל בשבת במזיד שאסור לעולם. האם מותר לראובן ללבוש את החולצה ביום ראשון או שחייב לכבס אותה שוב או שאסור לעולם?
תשובה:
אם יטנפם בחול ויחזור ויכבסם מותר.
מקורות:
נחלקו בזה רבוותא, ואקדים שרש הענין, שלכמה דעות היכא שהחזירו לקדמותו הותר. ובפרט כשתוצאה מזה לא אהנו מעשיו – ראה רמב״ן עירובין מא, ב לענין הוצאה. (ולהעיר, שכן מצינו במחיצה שנעשית בשבת אם היתה שם תחילה והחזירה – שו״ע או״ח שסב, ג). וגם למחמירים בו ביום כשהחזיר לקדמותו, אין הכרח להחמיר גם אחרי שבת. וכן אין הכרח להחמיר בישראל דעדיף מאמירה לנכרי – ראה שו״ת צי״א יד, לג, ב. ועוד. ובפרט שבאמת ראוי ללבישה ע״י הדחק, ולכן מקום להתיר בכגון דא כשהחזיר לקדמותו. ואף שבכיבוס גרע שנעשה מעשה בגופו – הרי לא נשתנה גוף החפץ אלא שהפריד בין הלכלוך להבגד, ודמיא קצת לברירה שיש מתירים מעשה שבת (ראה בערך השולחן שיט, ג שכתב לדמות ברירה להוצאה) ובפרט כשהחזיר לקדמותו. ועדיף מינה, שכן כשחוזר ומערב לא ביטל פעולת הברירה, משא״כ בנדו״ז, שביטל לגמרי פעולת הכיבוס. ועוי״ל שבברירה נחשב תיקון בגוף הדבר, לפי שהאוכל א״ר לאכילה. אבל הבגד ראוי מצ״ע ללבישה אלא שמלוכלך. ובפרט שהמדובר בקנס, שיש להקל וחזי לאצטרופי דעת ר״מ במעשה שבת.
ואפרש שיחתי בפרטיות: הנה אף שלדינא ברור שכל דיני מעשה שבת בכיבוס הם כדיני בישול, ואינו דומה לבורר והוצאה, שבגוף החפץ לא נעשה בו כלום, וגם בבורר הפסולת רק מעורבת בו אבל לא מקלקלת גוף האוכל, ולכן נחשב שלא נעשה תיקון בגוף החפץ. אבל בכיבוס לא מצאנו כן, שבבגד שהתלכלך הלכלוך נכנס בתוך הבגד אפילו מעט (שאם זה רק מלמעלה כבר כתבו הפוסקים בריש סי’ שב שאין בזה כיבוס כמו קיסמים. וכך מבארים את מחלוקת השו”ע והרמ״א לגבי אבק) ומקלקלו וזו מלאכה גמורה לכל דבר – אבל ברמב״ן שהבאנו מבאר בטעם ההיתר בהוצאה כשהחזירם לביתו, לא מפני שלא נשתנה גוף החפץ אלא מפני ש״וכי באיסורי שבת בא לידו והלא בביתו היו עמו ואינו נהנה במעשה שבת כלל״, ועיי״ש, שלכן ברה״ר אסור לאוכלן. ואבאר: פשוט שיש מדרגות בדבר, ושיש לחלק בין הוצאה שלא נעשה שינוי בגוף החפץ, לברירה שנעשה שינוי אבל לא דבר חדש (והבאנו שבערך השולחן דימה ברירה להוצאה), ובישול – שהוא שינוי גמור. והנה כיבוס לא דמיא להוצאה, וגם לא לברירה אבל גם אינו דומה לבישול ממש. וראה שו״ת יבי״א י ע׳ קג שבמים שנצטננו גוף המים נאסרו אבל בבורר שהאיסור בהפרדתו לא חשיב איסור בגופו. והנה את״ל שנעשה שינוי בכיבוס, הרי במלכלכך חזר ונתבטל השינוי. וק״ל. וה״ט דהבא״ח דלקמן שבברירה ס״ל שאינו מועיל לחזור ולערב משא״כ בכיבוס שמועיל לחזור ולטנף.
גם י״ל בסגנון אחר שהוא רק מבריח ארי ומסלק המניעה.
ובנוגע לההיתר שהבגד שראוי ללבישה – מצינו כיו״ב בהשחרת מנעלים ע״י גוי – ראה שלחן שלמה רעו, ח דדמיא לתוספת אורה, והקשה על המשנ״ב שכז, טז, שהב״ד תפארת ישראל כלכלת שבת ממחק שאסור עד בכד״ש, וכ״כ בערוה״ש שכז, ד. ועיי״ש לחלק, שההשחרה בגוף הנעל.
אלא שבלא״ה משמע דמיירי התם רק בא״ר ללבישה – שאם ראוי ללבישה התיר במג״א רנב, יג בהחליק מנעלים. וכ״פ אדה״ז שם יא. משנ״ב ל. וכן בנתינת כלי פשתן תחת המכבש בשבת – ראה נתיב חיים שם, הובא במשנ״ב שם. פתה״ד שם א. ובהכי ניחא שלא יסתור למש״כ בהשחרת מנעלים לאיסור – ראה שו״ת בצה״ח ו, יג. ועיי״ש מש״כ לחלק. אמנם, לפמש״כ בפמ״ג רנב בא״א יג לענין החלקת מנעלים, שאם אין הולכים בלא החלקה דביוש הוא אסור, שפיר אפשר ליישב בקל. וכ״כ פתה״ד שם א ד״ה ברם. כה״ח שם מג. ובשו״ת תשורת שי ב, קנב היקל באופן שראוי ללבישה גם בציוה להדיא. אבל ראה שו״ת משנה שכיר א, סב. (ובאמת, יש לחלק באו״א שבהחלקה – המטרה בכדי שתהא המנעל גופא מתוקן ללבישה וגם לפנ״ז הי׳ מתוקן רק לא כ״כ. אבל בצחצוח שבלא״ה המנעל מתוקן רק שמטונף וא״כ ה״ז דבר חדש ממש, שלגבי ד״ז נקרא אינו ראוי. ולפ״ז סרה ראייתנו. אלא שאין הדברים ברורים, וכוונתנו רק כסניף להיתר).
ומדאתינן להכי, הה״נ במעשה שבת ע״י ישראל, דקיל טפי. ואף שבמג״א רמב שם הוכיח דבריו מדין חזרה במבושל כל צרכו שברמ״א רנג, א ובמג״א שם יג ושם נאסר בישראל – ראה לקמן מה שיש לחלק. ואף שההכרעה המקובלת דשאני מעשה שבת שהחפצא אסורה ול״ש להתיר מה״ט, משא״כ במעשה גוי שהוא משום הנאה וכל שלא נהנה מותר – אכתי יש מקום לצרף לסניף וכדלקמן. וראה גם שו״ת ארח משפט מט להתיר בצחצוח מנעלים ע״י ישראל, עיי״ש כמה טעמים, דלא גרע מאיסוה״נ שבלא אפשר ולא מכוון שרי, ומשום כבוד הבריות. ועוד. וראה חזו״ע שבת ה ע׳ ב שהקיל באופנים מסויימים. ושו״מ בחוט שני ב, כב, ע׳ מז, דמעשה שבת בליבון בגד הוא רק כשלא הי׳ ראוי ללבישה.
והנה, במנחת שלמה א, ה, ג, ר״ל שבמעשה שבת דישראל אסור אפילו בתוספת אורה. אמנם, אם אם הטעם בשניהם כדי שלא יהנה מהמלאכה אין סיבה לחלק. ולכאורה להסברא להתיר בתוספת אורה ע״י גוי גם בציוה להדיא, אף שהוא משום קנס, מוכח דליכא משום הנאה בכה״ג. ויש שה״ר מתוס׳ שבת קכב, א שדימו מעשה שבת דישראל לגוי, גבי מילא גוי מים לישראל ואפשר לירד בעצמו. אלא דל״ד, דהתם אפשר לעדות ההנאה גופא שלא על ידו, וכאן ההנאה היתה לפנ״ז ומוסיף עלי׳. ובמנחת שלמה דס״ל לחלק בין ישראל לגוי כתב לה״ר משהי׳ וחזרה במצטמק ויפה לו. אלא שאין לה״ר משם לגבי שוגג. אמנם כ״מ בשו״ת הרמ״א קב. וראה גם משנ״ב רנט, כו. ומצינו בכ״מ לאסור איסר גם בראוי לפנ״ז, ראה משנ״ב שיח בשעה״צ קח בגוש רותח לתוך צונן להיתר מכמה טעמים אף שראוי לאכילה בל״ז. ועוד צ״ב שבכ״מ מצינו – לאו דוקא גבי אמירה לנכרי – שתוספת אורה אינה בגדר הנאה כלל. וראה פמ״ג רסד במ״ז ד לגבי איסורי הנאה ממש. וראה אדה״ז שם ד. והאריך בזה בעין המים בישול ומעשה שבת (גוטפרב) ח.
והנה באמת יש לחלק בין אכילה לשאר מלאכות, שבאכילה דילפינן לה מהיא קודש, אסור גם בחזר ונצטנן, והכי מצינו שמצד מעשה שבת אסור גם במבשל דבר הראוי לאכילה חי – אדה״ז תה, ט – אבל בשאר מלאכות האיסור כבאמירה לנכרי שלא יבוא לעשות כן בשבת, ועדיפא מינה, ומה״ט הותר בתוספת אורה בגוי אף לרשב״א שגם באמירה לנכרי הוא מדין מעשה שבת, וא״כ גם בישראל. ולהנ״ל אינו דומה – ראה בכ״ז מילי דשמעתתא פישר שבת ח ע׳ רפז ואילך. וגם יש לחלק בין הנאת מאכל במצטמק ויפה לו דחשיבא טפי הנאה מתוספת אורה.
וראה עד״ז במנחת שלמה לענין בורר באיסור, דשמא רק באכו״ש אסור כשיכול לעשות בדרך היתר. ובמנחת שלמה למרות שכתב להחמיר בתוספת אורה, צידד להקל כיון שהוא רק משום קנס, וגם משום זוז״ג. והביא כן להקל בשם ח״א. ומפי השמועה הכוונה למהרי״ץ דושינסקי. וראה גם שו״ת קנה בושם ד, כז, ב שיש לצדד להיתר בתוספת אורה ע״י ישראל.
ומצינו שהתירו אפי׳ בנר שהדליק ישראל אם יכול לראות בל״ז – שש״כ כללי מלאכות שבת א הע׳ קנד. אשרי האיש או״ח ב, כד, טז. ועוד.
אלא שכמובן נדו״ד אינו דומה ממש לתוספת אורה, שנהנה מנר אחר. אבל עדיין יש סמך להסברא להתיר אם הי׳ ראוי לפנ״ז כבהחלקת המנעלים. ומצינו בשו״ת שו״מ תנינא א, צג ד״ה ודרך אגב, שלריטב״א שבמעשה שבת אסור רק בנעשה מלאכה בגוף החפץ, במטביל ומעשר פירות שאין השינוי בגוף החפץ נאסר רק בדאית לי׳ פרי אחריני, עיי״ש.
וראה מג״א תה, יד. אבל ראה שו״ע אדה״ז שם ט בהגה שעה״ג. ובשו״ע אדה״ז שם בפנים מבאר דשאני מעשר בשבת שהפירות לא היו ראויין כלל לפנ״ז. אבל מוכח שם שבדאורייתא לא מהני סברא זו, עיי״ש לענין מבשל פירות שראוי לאכול חיים. אלא שמ״מ בפירות שיצאו חוץ לתחום שהיו אסורים חול״ת הותרו כשחזרו. ומההכרח לחלק בין זה לתבשיל שנצטנן, דתחומין הוא דרבנן. וראה שו״ת מהרש״ג ב, קמח ד״ה עכ״פ. תהל״ד א רסי׳ רנג ד״ה דעת.
ובקצוה״ש קכה בבדה״ש א, דן להתיר בבורר בשבת כיון שאינו נהנה כ״כ שהי׳ יכול לברור בהיתר. ולא שת לבו שאינו עולה בקנה אחד עם דעת אדה״ז דלא מהני הך סברא בדאורייתא. אבל התם בידו לעשות גם שלא בדרך מלאכה.
ולכאורה נראה דלא מהני לדעת רבינו גם כשעבר ועירב שוב בדאורייתא. וראה טעמי השולחן רנג, כד הע׳ 475 אות ה. אמנם הדבר תלוי בהבנת דעת רבינו בסי׳ תנד, יב, בהיתר מצה שהוציאוהו מרשות לרשות. ומקום לומר בדעת רבינו שבדבר שלא נשתנה גוף החפץ הותרה ההנאה גם בדאורייתא (ותחומין שאני). וראה אצלנו כאן, וראה גם כאן.
ועכ״פ אכתי יש מקום לצדד בכיבוס, עכ״פ אחרי שחזר לקדמותו, שכשלא נשתנה החפץ לגמרי כבבישול, וגם נתבטלה התועלת, קיל טפי. וראה בארוכה בשו״ע הרב המבואר שיח, א בתוספת ביאור לשם בבירור דעת אדה״ז כשנתבטלה תועלת המלאכה.
ועוד יש לדון בכל הנ״ל בסגנון אחר, מחמת שאינו נהנה מגוף המלאכה, כיון שהי׳ ראוי וגם החזירו לקדמותו.
ועפ״ז י״ל לחלק בין ראוי לאכול חי שנתבשל, שאסור כיון שהוא דאורייתא, שנהנה מגוף המלאכה, משא״כ בבגד שניקה הכתם, וראוי ללבישה גם בל״ז, שאינו נהנה מגוף המלאכה. ובכ״מ מצינו שיסוד האיסור במעשה שבת אינו משום הנאה, שהרי הנאת שבת מותרת, אלא שהמעשה עצמו אסור, ולכן כשלפנ״ז לא היתה ראוי׳ ועכשיו נעשית ראוי׳ אסרוה – ראה לדוגמא יד אליעזר גינצברג י, ד – ע׳ נט. והדברים מפורשים בטור רסי׳ שיח בסברת בעל התרומה דבישול קיל טפי שמעיקרא ראוי לכוס. ועכ״ז, בדליכא הנאה ונשאר רק הדין משום קנס דעביד איסורא (ראה פמ״ג שיח בא״א ב. שיט בא״א א. שסב מ״ז ה) אפשר להתיר כשמבטל בידים התועלת.
עוד יש לדון מהדעות שלא אסרו מעשה שבת רק באכילה ולא בהנאה. אלא שכבר האריכו שבשאר דברים האכילה היא ההנאה. וכן עיקר. אלא שאינו מוסכם לכו״ע, כדמוכח במגיני שלמה שבת לט, ב ד״ה אלא. ובפנ״י שם. וברחיצה כבר כתבו בכמה אנפי, שהוא כעין הנאה דשתי׳ או משום גזירת מרחצאות. ולמג״א שכו, ו שגם מים שהוחמו בהיתר אסור עכצ״ל שאינה מדין מעשה שבת.
עוי״ל שרק מקום הלכלוך נאסר ולא כל הבגד.
ועוד יש לצרף, שכיון שדרך הבגדים להתלכלך ל״ד לשאר מלאכות שנעשו בשבת, שמבשל כיון שהמאכל ראוי כעת לעולם אסור גם לעולם, וכן בשאר מלאכות, אבל בכיבוס מעיקרא אין מטרת המלאכה ע״מ שישאר כך לעולם. ואף שהוא מחודש, ראה שלחן שלמה שיח, א ד״ה ומ״מ שמבחמם מים בשבת במזיד מותר במוצ״ש. ומ״מ כל סברות הללו תלויות באשלי רברבי, ושורת הדין להחמיר בהרבה מהם, אלא שבצירוף כולם יחד, וכיון שהמדובר בקנס מדרבנן, וגם לא ביומו אלא אח״כ, מקום להתיר. וידוע בכללי ההוראה שדרך כל הפוסקים לכתוב כמה טעמים ולצרף לסניף גם מה שאינו ברור – ראה גילוי דעת מא, צח. שם מו, כו. ובכ״מ.
ולמעשה, ראה בשו״ת רב פעלים ג, טז שכתב שאסר לו לעולם. ולא מהני שיחזור ויטנפם בחול ויכבסם. אבל בספרו בא״ח ש״ב ויחי יט ציין לשם וכתב איפכא דמהני. והב״ד בכה״ח שב, צז. והעיר בסתירת הדברים. וכיון שספרו בא״ח נכתב אח״כ בזקנותו נמצא שהוא משנה אחרונה. אלא שבכה״ח כתב דאגב שיטפי׳ בבא״ח לא דק. ואינו מוכרח. ויותר נראה שברב פעלים לאו דוקא הוא, ובבא״ח שנכתב כהוראה לרבים דייק טפי. וראה שו״ת יבי״א י או״ח נה – ע׳ קס ובחזו״ע שבת ד ע׳ תמא שהיקל דמהני. וראה שיח תורה סטאלין ע׳ קטז בשם בעל שבה״ל להתיר. וראה אול״צ כתובות לד, ב, שדחה סברת הר״פ. וכן הובא בשם הגרח״ק. וראה בבירור הלכה זילבר ג, שב ע׳ קנז ר״ל שגם לדעתו בצעירותו בר״פ, מהני אם נתלכלך מעצמו, ושכן שמע מכמה גדולים.
ובאמת הי׳ מקום לומר דמהני גם מה שיכול לכלכלך וא״צ שיתלכלכך בפועל – ראה גם פמ״ג שיט שם. מנ״ש שם ד״ה וכמו. ומ״מ נראה משום קנס, שעליו לכלכלך בפועל.
ולהעיר שגם בר״פ כתב ״שדעתו להסיר ממנה אותו הלכלוך לעולם כדי להשתמש בה לעולם לכן אסרוהו עליו לעולם״, ומשמע קצת כסברא הנזכרת שבאם הדרך לכבס לפרקים אינו נאסר לעולם. אלא שמשמעות כל דבריו שם אינה כן. וראה קובץ התורה הזאת ע׳ קפו. ויש שצידדו להקל בכתם קטן שראוי ללבישה.
וראה בארוכה דודאי אשר אלגבי א, יא. ס׳ זכרון ואביו שמר ד. ועוד.
#25049
