האם נוהגים להקפיד ליטול מים אחרונים לתוך כלי?

 

דמשו”ע אדה”ז נראה שאין צורך כשהקרקע מרוצפת, אך ע”פ קבלה נראה שצריך להקפיד בזה (משום כבוד לסט”א וכו’) וכמ”ש בפיוט אזמר בשבחין בקטע שלא הביא אדה”ז בסידורו.

 

תשובה:

אפילו על גבי קרקע אם הוא מרוצף.

 

מקורות:

כמ״ש בחינוך מצוה תל דמהני ליטול על דבר החוצץ בינו וקרקע. וכ״כ במג״א קפא, ב, וכפס״ד אדה״ז בשלחנו ב. ולא מצאנו כלל אצל חכמי הקבלה שיכתבו הפכו. וכדלקמן. וגם הפוסקים שדברי חכמת הקבלה שגורים תמיד על לשונם לא כתבו כלל להדר בעניננו. ואדרבה במג״א שם ב הבייא מהחייט, מגדולי המקובלים, בפי׳ מערכת האלקות ג (לג, א. וראה שם ו סד״ה מים העליונים – פ, ב) שאפשר לשפוך גם ע״ג קרקע כשאין בנ״א עוברים.

ומה שהביא מפיוט האריז״ל ״לגבי חד מנא״  – אין להכריע שצ״ל דוקא כלי, ור״ל רק לשלול קרקע.

וגם להחולקים דלא מהני רצפה (דס״ל בהיתר דקינסא שבחולין קה, א שלפי שהעצים דקים יתפזרו המים, וממילא אינו משום חציצה – ראה לבוש קפא, ב. ובפמ״ג בא״א ב דמשמע דלדידי׳ רצפה אסור. וי״א בהיתר קינסא לפי שאין דרך לילך ע״ג עצים – מהר״ן שפירא לטור שם) – ה״ט דלדבריהם לא מהני חציצה גרידא, אבל לא משום חכמת הסוד. [ויש שכתבו לפקפק דרצפה לא הוו חציצה. לפי שמחוברת לקרקע – משנ״ב בשעה״צ יז. וראה גם שלחן הטהור קאמארנא ב ובזר זהב שם שהרצפה בטילה לקרקע. וכ״כ להחמיר ביד אליהו ראגולר פסקים יז, ו דכארעא סמיכתא דמיא. ויש שפקפקו שרק ברצפת עץ מותר – כ״מ בלב ארי׳ חולין קה, ב. אבל בתו יהושע בהנהגות אדם הל׳ שמירת הגוף והנפש כו, דמהני הן בשל עץ והן בשל אבנים].

ומצינו להדיא שגם גדולי המקובלים הביאו שאפשר ליטול על הרצפה – ראה אור צדיקים למהר״ם פאפירש בדרך סעודה, בהתחלת תיקון הסעודה. וכ״ה בקיצור של״ה ענין ברהמ״ז ד״ה אין מברכין. וכ״כ בכה״ח יג-ד. ועוד.

אמנם, מצאנו ראינו בס׳ הקנה שזהו חלקה לקבלה בכלי שלא תזיק בדינה כי האדם צריך לחלוק כבוד למדה״ד. וכן בקב הישר יג בסופו הביא בשם ר״י סג״ל (כנראה השל״ה) ליטול לתוך כלי ליתן לס״א דרך כבוד. (וראה 17357 שהארכנו בנטילה מתוך כלי ע״פ חכמי הקבלה. והכא איירינן מנטילה לתוך כלי). אמנם גם לדבריהם שפיר י״ל שאין כאן כוונה יותר מדברי הגמרא, וכל שאינו בגדר קרקע ש״ד. והכי אפשר לפרושי בריקאנטי עקב, ומט״מ שו, עיי״ש. ובפשטות שהכבוד הוא שלא יעברו בנ״א, וכ״מ להדיא בפי׳ הראב״ד לס׳ יצירה א, ג שכתב שבידים מלוכלכות צריך לכלי תחתון לקבלם שלא יעברו עליהן בנ״א. ותו לא. וכן בשבט מוסר לא, הביא תחילה ליטול לתוך כלי מחמת חלק הס״א. ומיד לאח״ז כתב שאפשר ליטול ע״ג רצפה. וגם בחייט שם  אחרי שהביא שצריך כלי מחמת הטעם ליתן לה חלקה, כתב שאם יש לו מקום מיוחד לכך יכול ליטל שם שיזהר לא לילך שם, ״שהוא כמו כלי ממש״. והוא כדברינו.

וראה גם בפלא יועץ ערך נט״י. וגם שם אין הכוונה לשלול רצפה, אלא כתב ליטול עמו כלי בלכתו בדרך, מחמת המציאות שיתאפשר לשפוך גם בלכתו במקום בנ״א, יעו״ש.

אבל בשלחן הטהור קאמארנא שם, אחרי שכתב שצריך ליתן חלקו בכלי, קאתי עלה גם מחמת דעת הרמב״ם, כדלקמן. אבל ראה בליקוטי מהרי״ח א הל׳ דברים הבאים בתוך הסעודה, שכתב להקשות על קב הישר, דמ״ש מנט״י שחרית שהוא בכלי מאוס. ושאנשי מעשה וגדולי תורה אין נזהרים ונוטלים ע״ג קרקע. וראה גם דרכי חו״ש שג. ולמעשה המנהג להקפיד גם בנוטל לתוך כלי שלא תהא בדרך כבוד, בכלי של כסף – ראה אצלנו כאן ובאול״צ ב, יג, א הביא שכ״ה בזהר ליטול לתוך כלי. ולא דק שבזהר מיירי מנט״י שחרית.

אמנם ל׳ השו״ע שכשאין לו כלי  נוטל ע״ג עצים, משמע דלאו לכתחילה היא. ונראה, דהיינו לחוש לישנא קמא בגמ׳ דלאו מהני קינסא, וכוותי׳ דל״ק פסק הרמב״ם ברכות ו, טז, עיי״ש בכס״מ בטעמו. וכפי׳ בתרא שבכס״מ כתב בדרישה שם ד שמחמירים לכתחילה גם בדרבנן דחמיר סכנתא. (אבל ראה בהערת המהדיר לתשובות ופסקים לראב״ד כג, שלרמב״ם גי׳ אחרת בגמרא). וראה ביש״ש חולין ח, י שהכריע מה״ט כרמב״ם. וכ״כ במאמ״ר שם ב בדעת השו״ע, שרק כשאין לו כלי נוטל ע״ג קינסא שבכה״ג סומך על שאר הדעות. וכ״כ בפמ״ג בא״א י, שחשש לרמב״ם ולכן כשיש כלי צריך כלי דוקא. וכ״ה בביהגר״א שרק באין לו כלי סמך המחבר על הטור ורשב״א. וכ״ה במע״ר פד שהקפיד בכך. וכ״כ במשנ״ב שם ה, שיש לחוש למ״ד שצריך כלי. וראה גם מגן גבורים ד. ובבא״ח ש״א שלח י כתב שבדאא״פ למצוא כלי יטול על עצים או רצפה דאין רו״ר שורה כ״כ כמו ע״ג קרקע. ומשמע שגם בקינסא יש קצת רו״ר.

אבל ל׳ השו״ע ״אם אין לו כלי נוטל עצים דקים״ מתפרש גם בפשיטות, שכיון שאין ליטול על הקרקע, לוקח כלי. ועצה אחרת באין לו כלי, שמביא עצים דקים. ולא מחמת הסברא להדר לכתחילה בכלי. וכ״מ מהמג״א ואדה״ז שגם לכתחילה אפשר ליטול במקום שאין עוברים. ומשמע דלא חשו למ״ד שצריך כלי. וראה בתורת חיים סופר קפא, ב דהאידנא שאין מלח סדומית מצוי גם ביש לו כלי  יכול ליטול ע״ג קינסא.

אמנם באמת נראה שגם לרמב״ם מהני רצפה, ורק בעצים ואבנים אסור כיון שהמים נוגעים בקרקע. ומוכח כן מרמב״ם ברכות ז, יא טעם שמסלקים השולחן ומכבדים לפני נט״י שלא ירחוץ ע״ג פירורים. והרי הנטילה היא לתוך הכלי, ועכצ״ל שגם לדידי׳ מותר ליטול על השולחן. וראה במגיד תעלומה ברכות נא, ב שמשמע שאין נוטלים ע״ג קרקע אפי׳ תחת השולחן, שהרי האכילה על השולחן. ויש שהביאו מדבריו כאילו צריך ליטול בכלי. ולא היא. (ובבני ציון ליכטמאן קפא, ב, פי׳ בדעת הרמב״ם שהחשש שמא ינתזו). ועוד שרבינו מנוח כתב שגם לרמב״ם מותר ע״ג קינסא. ולא זו אף זו, אלא שבכת״י מדוייקים של הרמב״ם הל׳ ״ואין ניטלין ע״ג קרקע״.

וכן ראינו מעשה רב ברבים ליטול ע״ג רצפה, אלא שהי׳ על השטיח, ולא ע״ג רצפה המחובר לקרקע. ויש לברר ההנהגה כשלא הי׳ שטיח.

ויש שהביאו ממש״כ בס׳ עבודת הגפן יא, ג ע״פ חכמי האמת שלא לשפוך שיירי הבדלה על הרצפה כבמים אחרונים. וליתא, וכתב רק שלא לשפוך לארץ. ואדרבה הביא מנהג אביו לשפוך על רגליים של השולחן דהוה כמו כלי במ״א (ואולי הוא ר״ת ״במים אחרונים״). וג״ז מסיייע לסברא שאמרנו שא״צ כלי דוקא. וכ״ה גם בכנה״ג רצט בהגה״ט, הובא במג״א רצו, ב, שלא לשפוך לארץ. ולא נחית לדין רצפה.

 

 

#23072