Can young children learn a Bracha, part at a time?
For example:
To say the first couple lines of asher yatzar (repeating after the teacher word by word). Once they’ve mastered this, to add on another line etc.
Answer:
Both from a halachic perspective, as well as a chinuch perspective, it would be better to teach the full Beracha, with the teacher saying word by word and the child repeating (even if they don’t say every word). This way they learn that there is only one Beracha and there is no shortcuts.
If the child is older and should be able to say the full Beracha and is not pronouncing it correctly, the teacher may ask them to say the line over and over again so they learn how to pronounce it properly. In this case, Hashem’s name should not be repeated.
Sources:
מחלוקת באם ברכה לבטלה דרבנן או מה”ת. ויל״ע בטעם ההיתר לברך משום חינוך, למ״ד שאיסור ברכה לבטלה דאורייתא (ראה ריטב״א ר״ה כט, ב בטעם שהותר לפרוס לבניו וב״ב לפי שברכה לבטלה דרבנן), אם הפי׳ הוא שהתירו ברכה לבטלה משום חינוך, או שאינו בגדר ברכה לבטלה כשנעשה לחינוך.
ובפרטיות יותר, מצינו בטעמא דמילתא שהוא כמו שמברכים על כל מצות דרבנן (ראה ערוך לנר ר”ה לג, א. וראה שו״ת חקרי לב יו״ד קמה, באו״א, שאינו לבטלה לפי שהוא לצורך מצות חינוך. ובאג״ק ג ע׳ קלז, לפי שהוא דרך לימוד ואדרבה מצוה עושה. ולכאו׳ חילוק בדבר, אם הוא משום חינוך דרבנן, או משום ושננתם דאורייתא). גם י״ל שבמקום חינוך מצוה אין איסור ספי׳ בידים (וכן י״ל במשמעות התוס׳ ר״ה עירובין צו, ב ד״ה דילמא. ובתוס׳ ר״ה לג, א ד״ה הא. וראה שו״ת חת״ס או״ח פג). ואולי משום עת לעשות לשם הפרו תורתך, דאל״כ לעולם לא ילמדו כהוגן. וראה משנ״ב רטו, יד, והוא מהלבוש שם ג (עיי״ש, דקאי בטעם ההיתר לתינוק ולא רק מחמת המלמד): שהרי על כרחך אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות, וכמ״ש ולמדתם אותם את בניכם (ונקט תרווייהו חינוך דרבנן ומצות ת״ת דאורייתא. אבל בלבוש נקט רק מצות ולמדתם. וראה הערות וביאורים כולל צ״צ ח״ג הל׳ שבת בסופו ע׳ רד). וראה שו״ת עטרת מרדכי זלבוביץ מערכה טו (קמג, ב). כתר אפרים טכורש כב.
ובפשטות, לא הותר רק בדאא״פ באו״א. ולהעיר גם מאג״ק שם, בטעם האיסור בגדולים לפי שאפשר ללמדם בזמן החיוב – ולהעיר משו״ע אדה״ז תפד, ד – משא״כ בקטן שבכל עת פטור הוא. ושם, שמדרבנן עכ״פ אסרו לגדול המתלמד. (ולכאו׳ צע״ק מס׳ המאורות פסחים ק, ב – הובא בשו״ת משנ״ה ד, כז). ואיכא למשמע מן הדא, כנ״ל, שלא הותר רק בדאא״פ באו״א. וראה גם בא״א מבוטשאטש קסז, יט, שמהיות טוב יש ללמדם שיאמרו השמות ע״י רמז, או התחלת אות אחד מן השמות. וכ״כ בכה״ח רטו, יח, להזהר בדאפשר. וכן המנהג. ונזכר גם בשיעורי הגריש״א ברכות נג, ב ד״ה הואיל (ע׳ תרל)). [ופשוט לכאורה, שהטעם שמותר גם לאחר, המלמד, הוא מצד חינוך המוטל על האב, שהאב מקיים מצות ולמדתם ע״י אחר. ולהעיר מב״י או״ח קסז בנוגע להוציא קטנים: אטו לאחרים אסור לחנכם במצות. וראה אג״ק שם. ובביאור הכוונה שם – ראה הערות וביאורים שם. הערות הת׳ ואנ״ש ירושלים העתיקה גל׳ ז. שם גל׳ ט. תורת אמת גל׳ כ].
[ולהעיר מהשקו״ט כעי״ז בטעם שמברכים ומתפללים של יו״ט ביוטש״ג, שמפורש הטעם בגמרא שבת כג, א: כי היכי דלא לזלזולי בה. והובא ברמב״ם בהל׳ חנוכה פ״ג ה״ה. ובהסברת הענין, או לפי שברכה לבטלה דרבנן – ראה שטמ״ק בשם ריטב״א ביצה ד, ב. וגם להאומרים שהוא דאורייתא – לפי שכך תיקנו חכמים ואינו לבטלה – ראבי״ה תשיז. (ושם בנדון דידי׳ לכאורה חייב מה״ת בלא״ה), וכדמוכח מזה שגם מי שיודע מתי שקידשו החודש חייב ביו״ט שני. וראה ביהגר״א או״ח סי׳ תקלט סי״א. חידושי חת״ס שבת שם].
וניהדר לנדו״ד, שנפק״מ בנדוננו, אם אפשר לברך כשאינו נוסח הברכה כהוגן, דלהסברא שהוא כברכה על שאר מצות דרבנן, מקום לומר – אף שאין הכרח גמור – שצריך להיות ברכה הראוי׳ לצאת יד״ח, במטבע שטבעו חכמים (אא״כ במקום שמברך בנוסח מיוחד כמו בריך רחמנא וכה”ג, דשם ברכה עלה).
ויש להוסיף בטעמא דמילתא, שעד כאן לא התירו רק לברך ברכה שאינה צריכה או לבטלה, משא״כ באופן כזה, שאינו מברך כהוגן, ה״ז ש״ש לבטלה, וחמור טפי (לתוס׳ שברכה לבטלה אסור רק מדרבנן והזכרת ש״ש לבטלה אסור מדאורייתא. אבל לרמב״ם י״א שברכה לבטלה מדאורייתא, והזכרת ש״ש רק באיסור עשה). ולהעיר משו״ת אג״מ או״ד ד, צג בסופו, שאמירת בא״י לחוד חמור משאר ברכה לבטלה שעכ״פ אומר השבח. אבל בקובץ תשובות חת״ס ס, שעכ״פ מקצת שבח בידו. והארכנו מזה בבירור הלכה שי״ל לפורים דאשתקד (תשע״ח), ונדפס כנספח בסוף לוח היומי לפורים, במילואים ג, בשוה״ג הא׳ להערה.
[ונוסף לזה, כמו שכתבנו בפנים, שבאופן כזה שמברך כהוגן דוקא יש בזה טעם לשבח גם מחמת חינוכו].
ולהעיר, דלא בכל גווני מיקרי להתלמד להתיר ברכה והוצאת ש״ש לבטלה. וראי׳ מהשקו״ט, אי מותר לקטן לברך על לולב השאול ביום הראשון (או ביוטש״ג), דלכאורה י״ב משום חינוך שמתלמד – ראה בכורי יעקב תרנז, ד. ובברכ״י תרנח, ו בסופו, הביא הטעם שכתבו בראשונים שאין אנו מצווין להפרישו. ומשמע שאסור לומר לו בהדיא לברך משום איסור ספי׳, ראה שד״ח כללים מערכת ל, כלל קמא, עה. וה״ט שאי״ז שעת הלימוד גופא. וראה שו״ת משיב דבר מא. והארכנו בזה במק״א. ראה כאן:
#2212
