Is one allowed to take out the garbage on Yom Tov to the street to be picked up by the city?

 

One may not carry on Yom Tov if it’s not for the sake of Yom Tov.

Therefore, practically, one may only take out the garbage to the street if it is causing discomfort in the house because of its smell or the like, and only if it cannot be kept in the backyard, etc.

One may not take it out to where the garbage collectors pick up the garbage for them to pick it up the next day.

Likewise, this does not allow one to take out garbage from their backyard or any area where they are not spending time over Yom Tov.

 

Sources:

מועתק בזה מה שכתבנו במק”א:

להוציא האשפה מביתו ביו”ט – באופן שאין חשש משום מוקצה (ואכ”מ) – הנה, יש שכתבו להחמיר שאסור להוציא ביו”ט כשמטרת ההוצאה רק בכדי לסלק החפץ ממקומו. ולדינא יש להקל כשהריח מפריע, או כשצריך למקומו להכניס עוד זבל. אמנם, בנמצא כבר בחצירו ורוצה להוציאו לרחוב בכדי שיאספוהו עובדי העיריה אסור.

וה”ט, שכיון שאינה נהנה בזה גופא רק מסילוקה, דינו כמכשירין, ואינן אוכל נפש כ”א הנאת הגוף. וראה חי’ הרא”ה ביצה יב, א.

וראה בב”י (סי’ תקכו ד”ה וכתב בכלבו) בשם שו”ת תה”ד (ח”א ספ”ב) לענין הוצאת המת משום עגמ”נ או לצורך כהנים.

[ויתר על כן, בר”ן (ביצה ג, ב – בדפי הרי”ף) בשם הרמב”ן (שבת קלט, א ד”ה ואמר) בהוצאת המת לקבורה בו ביום. וראה מאורי אש פ”א ענף ב שר”ל שלרמב”ן הנאה שלילית אינה צורך. אמנם, אנן קייל”ן (סתקכ”ו ס”א. אדה”ז שפ ס”ג) כהרא”ש להתיר. ועוד, שבקו”א לשו”ע אדה”ז סתמ”ו סק”ג בי’ טעם הפלוגתא באו”א אי צורך מצוה נק’ צורך. וראה ברמב”ן שבת קכד, ב, באיסור כיבוי נר לצורך ד”א, שאינה נהנה בגופה של מלאכה אלא שהוא נעשה מכשירין לדבר הצריך לו. וגם לסברת מאורי אש, ראה בספרו שו”ת מנחת שלמה תנינא סי’ ס סקכ”ח שגם לסברא זו מקום להתיר הריגת יתושים, ורק במקום שהעיקר כילוי, שייך סברא זו. וראה שם  סמ”ד סק”ג ד”ה ועוד בהיתר הוצאת גש”ר שהוא צורך הגוף. ועצ”ב].

ומה שמותר להוציא קטן כשאא”פ להניחו יחידי בבית –  הוא רק כשרוצה האב לטייל, וגם הוא צורך לקטן עצמו.

ועד”ז מצינו שאסור להוציא חפץ כשחושש שמא יגנבו במקומו (ורק שהתירו סופן משום תחילתו. ואכ”מ).

ועצ”ב במה שמותר להוליך סכין אצל בהמה. וראה שו”ת אבנ”ז סת”ו סקי”ב.

ולכאו’ אנן קייל”ן שמותר לכבות בקעת שלא תתעשן קדירתו וכן לכבות דליקה בביתו. ועכצ”ל שאינו בגדר מכשירין.

אמנם, לאדה”ז סתצ”ה קו”א סק”ד בכיבוי שלא תתעשן קדרתו ה”ז או”נ ממש, אבל שלא תתעשן הבית ה”ז מכשירין, ומותר רק לצורך או”נ כשלא יהי’ לו מקום לאכול. ולפ”ז בהוצאת זבל אא”פ להתיר, רק כשאין לו מקום לאכול אפי’ ע”י הדחק, מחמת הזבל או ריחה. ולדעת אדה”ז שם, ל”א מתוך להתיר מכשירין (כדעת כמה אחרונים).

אמנם, כבר כתב בשו”ת חת”ס או”ח סי’ קמז דהוצאה מלאכה גרועה היא ואמרינן מתוך להתיר מכשירין בהוצאה. אלא שבשו”ת אבנ”ז דלעיל חלק עליו. ועוד, שיתכן שגם לדבריו היינו רק במכשירי או”נ ולא בהנאת הגוף.

אלא, שבגוף הענין מצינו שהפוסקים לא העתיקו פרט זה מד’ תה”ד (זולת הלבוש שם ס”ב). ועוד זאת, שבשו”ת נוב”י מהדו”ק יו”ד סי’ צ לא ס”ל הכי. וראה גם נחלת יעקב (ביצה יב, א), עייש”ה. (אבל ראה בספרו קהלת יעקב סוסי’ תקט, ואסר להוציא נר בשביל ד״א. וצ”ע דלדידי’ אמרינן מתוך להתיר מכשירין – ראה שם סתצ”ח סי”ג. שו”מ במאמ”ר סתקי”ד סק”ג שר”ל ג”כ עד”ז. וכתב שזהו דוחק. ואיהו ס״ל להתיר הוצאת נר בשביל ד״א. ועייש”ע סתצ”ח סק”ב. וראה גם קובץ שיעורים ביצה סנ”ו). וראה שו”ת שבה”ל ח”י סע”ט.

ועוד זאת, של’ התה”ד סובל שהאיסור הוא ההוצאה לביה”ק, והיינו שאכן מוציאו מביתו מחמת הכהנים, וד”ז אי”ב דררא דאיסורא, ולא נאסר רק מה שמביאו לביה”ק. גם אפשר, דהתם מיירי כשאינו מסריח. וכבר העירו ממשל״מ ביאמ״ק ג, כ שלהוציא שרץ במקדש ביו״ט ליכא איסור הוצאה. כן מסתבר, שהוצאה מחמת עגמ״נ ל״ד להוצאה מחמת סירחון, שאינה רק פעולת סילוק אלא גם לצורך הבית גופא.

[ולהעיר מדעת הגאונים שהוצאת המת מפני ריח רע הוא בגדר מלאכה הצל״ג – ראה פיר״ח שבת צד, ב (ובדפוסים הוא – שם צה, א), והוא ע״פ ירושלמי שבת י, ה, ושהמוציא ריח רע כל שהוא היינו בכדי לסלק הריח (ולא לרפואה כשאר המפרשים). ורק בהוצאה לקברו הוא בגדר משאצל״ג. וכ״כ בפי׳ רה״ג שבת צד, ב בס׳ הנר (נדפס בקובץ הדרום חו׳ מו). ר״נ גאון – שבת יב, ב].

באופן שאין משום מוקצה – כיון שהוא גרף של רעי וכו’. ואכ”מ. (ולהעיר שהרבה פעמים הפח או השקית בסיס לאיסור ולהיתר החשוב יותר (מאכל בהמה וכדומה)).

אמנם, במוציאו מחצרו שאינו קובע שם ישיבתו ל”ש להתיר משום גש”ר.

וכש”כ כשמטרת ההוצאה שיאספוהו למחרת – שי”ב גם משום הוצאה שאינו צורך היום. והנה בשעתו כתב ידידנו הרה״ג הרלוי״צ שליט״א ראסקין להתיר מטעם אחר, כשהפח גובה י״ט ורחב דע״ד טפחים. והיא לו נדפסה בקובץ העו״ב גל׳ א׳קלד ומועתק בזה מה שכתבנו לו:

איקלע לידן א׳ הגל׳ דקובץ העו״ב וראיתי לו שצידד להתיר הוצאת פחי אשפה ביו״ט מחמת דין כוורת, ור״ל שביו״ט לא גזרו. ונהניתי מההמצאה, אף שאין הכרח גמור לסברתו.

אלא שילה״ע מד׳ מחה״ש רסו שבמוציא ומעביר חייב ורק בזורק פטור. וכ״ה במאירי שבת ח, א ד״ה זה שחייבה בשם גאוני ספרד. פסקי הרי״ד בדעת רש״י. וראה מחה״ש רסו, ז. תוצאות חיים טו, א. ועוד. אבל בגבוה יותר מעשרה – יש מקום לסברתו, ראה  מאירי שם. הר צבי שבת שם. גם יש שכתבו לחייב בכוורת מלאה, חתם סופר ג, ב ד״ה מהו. ועוד יש שכתבו רק בזרקה בקומתה ולא ברחבה, רי מלוניל. שפ״א. וכן אסור להחזירה לביתו להמחייבים בזרק מרה״ר לרה״י – רשב״א שבת ח, אד״ה רבא. וכן יש מקום לחשוש באם יעביר ד״א ברה״ר – ראה פנ״י לתוד״ה רחבה.

ושוב ענה בקובץ העו״ב א׳ קפא ונדחק להחמיר דבריו הראשונים. אבל מתו״ד נראה שהכיר שצירף כמה צדדי קולא. וגם עיקר המצאתו היא מד״ע לחדש שביו״ט אין איסור דרבנן בזריקת כוורת, ולא מצינו לזה בית אב. וכבר העיר בזה בקובץ העו״ב גל׳ א׳קפב.

ושאלה בפ״ע מצד שגורם לפקידי העיירה להוציא בשבת. ודן בזה בקובץ העו״ב גל׳ א׳קפב. וציין לשו״ת שדנו בכיו״ב – מנח״י ה, קה. בצה״ח ד, קמח. תשוה״נ א, רעח. ושוב נדחק הרב הנ״ל בקובץ הבא גל׳ א׳קפג. וראה בקובץ הבא גל׳ א׳קפד.

 

 

#21569