Are we ever נוהג to make the Bracha of מציב גבול אלמנה? If yes – when?

 

The common custom is not to make this Brocha nowadays. If one lives in the area where there are no Shules around and he hasn’t seen a Shule in 30 days, he should make this Brocha when seeing a beautiful active Shule, if the Jewish community there is living in relative tranquility.

 

Sources:

העיקר לדינא שנוהגת גם שלא בזה״ב, וגם בחו״ל, אלא שנהגו שלא לברך רק על בתי כנסיות כדעת הרי״ף (שכפה״נ גרס כך בגמ׳ ברכות נח, ב, וכמ״ש רבינו מנוח ברכות י, ב. וכן מצינו לכמה ראשונים דגרסי הכי). וגם בזה אין לברך כשכבר ראה תוך ל׳ יום כשאר ברכות הראי׳. ויתירה מזו, בזמננו שרגילים לראות בתי כנסיות אין מקום לברך רק באופן הנ״ל בפנים.

ואפרש שיחתי: הנה, בב״י או״ח רכד, פי׳ דבישובן היינו שמיושבים בלא שטן ובלא פגע רע, והוכיח כן מגמ׳ שרק בבתי עשירי ישראל בתוקפן ובגבורתן מברכים. ובמשנ״ב שם יד: על ביהכ״נ כשרואה אותה ביופי׳ ותיקונה. וראה בב״ח שם בשם רש״ל.

וכפה״נ, כ״ד המחבר גם בשו״ע רכד, יא, שמחד גיסא הביא ברכה זו לדינא, להורות שנוגע גם בזה״ז (ודוחק לומר שהביאו משום הלכתא למשיחא שמהרה יבנה המקדש, ראה עו״ת דלקמן, או אטו סיפא בנוגע לבתי גוים. וצ״ל שלמסקנא חזר בו מהסברא שכתב בדא״פ בב״י, שמברך רק אם היו בא״י ובזה״ב. וראה דברי חמודות ברכות ט סקל״א שהב״י נתלבט בזה. אבל בט״ז רכד, ב משמע דהב״י קאי הכי גם למסקנא. וכ״נ בד״מ הארוך שם י שלא הביא תחילת ד׳ הב״י, ובא״ר ז). ולאידך כתב המחבר כל׳ רש״י ״כגון בישוב בית שני״ (ובכמה דפוסים חסר מלת ״בישוב״. אבל כ״ה בדפו״ר). וכוונתו בזה, כפי שפי׳ בב״י בתחילת דבריו,  שרק אחרי שגלו בבל שייכת ברכה זו, שמאז היו כאלמנה, אבל לא שצ״ל דוקא בזה״ב. (וגם בדבריו בב״י בדא״פ – איכא לפרושי שר״ל שרק בבנין שהי׳ כבר אז ונחרב ונבנה מחדש. ודבריו ״אא״כ היו בא״י ובזה״ב״ – קאי אבתים שהיו בא״י ולא אישראל. וכ״ה לדינא בלבוש שם י, וי״ל בפשיטות שהוא מחמת משמעות הברכה, ״מציב גבול אלמנה״, אף שבא״ז שם הביא ממלבושי יו״ט שם דלאו דוקא הוא. והביאו שבסידור עבודת ישראל רעדעלהיים בכותרת לברכה זו נכתב: הרואה בתי כנסיות שנתיישבו מחורבנן. ולהעיר שבפרדס לר״א ב״ר חיים, שער ח, אזיל בתר איפכא שרק אם מעולם לא נחרב מברך. גם יל״פ כוונתו שזה״ב לאו דוקא, ור״ל שרק כשהוא בתוקף ובגבורה כמו בזה״ב. וראה קובץ ישמח ישראל ח ע׳ עב). וכ״ה במג״א רכד, ה שתפס כך בד׳ הב״י למסקנא. (אבל ראה מחה״ש שם. ותמוה שהרי המג״א השמיט דברי ב״י דבעי מקדש). וכן נראה שפי׳ בדעת המג״א בערוה״ש ז. אמנם בט״ז שם ובפמ״ג במ״ז ב, ובא״א שם ח וט, נראה שהבינו בדעת הב״י דס״ל למסקנא שמברך רק בזה״ב. וכ״כ בעו״ת שם ט. וראה גם כה״ח שם לה. וסמוכים לסברא זו, דהול״ל להשמיט תיבות אלו לגמרי ואנא ידענא דקאי אחר החורבן. ובברכת ראש ברכות נח, ב ר״ל שרק על בתי ישראל צ״ל זה״ב, משא״כ בבתי כנסיות.

ואיך שיהי׳, אנו אין לנו אלא דעת רוה״פ שסתמו שמברך גם בחו״ל, וכדעת אדה״ז בסדר ברה״נ יג, יא, שהשמיט הך ״כגון״, והביאו לדינא בזה״ז. (ולהעיר גם שברכה זו הובאה בכמה סידורים שנדפסו בחו״ל). ופשטות דבריו שמברך גם בחו״ל (שהרי הביאו הפוסקים, ואדה״ז בכללם, מה ש״העולם נהגו״, וה״עולם״ – היינו במדינתו. ולהעיר שברמב״ם ברכות י, י סתם וכתב בתי ישראל סתם. ועכ״ז בס׳ המספיק לעובדי ה׳ לבנו ר״א ט׳ 252 כתב  בדעתו דקאי רק בחו״ל. וכ״כ רבינו מנוח שם ועוד. ומ״מ, בדברי הפוסקים האחרונים אאפ״ל כך, דבתראי דרכם לפרש. ובפרט שבב״י כבר עלה בדעתו הסברא שהוא רק בא״י, ועכ״ז השמיטוה הפוסקים, ואדה״ז בכללם).

וראינו כן שמענו, שהרבה נהגו לברך רק על ישוב חדש, ועל ביהכ״נ שבתוך הישוב. ונימוקם עמם שעיקר הברכה על בתי ישראל ל׳ רבים, (אבל י״ג: הרואה בית ישראל. וממה ששקו״ט בעובדא דעולא ור״ח שלא בירכו דיין האמת כד מטו לביתא דרב חנא בברכות נח, ב – אין הכרח גמור לדחות סברא זו), רק שנהגו כרי״ף בביהכ״נ דוקא. ובסידור רע״ג ע׳ צב: ומושבי ישראל בישובן. ובס׳ המספיק לעובדי ה׳ ע׳ 251: ישובי ישראל מאוכלסים (ויל״ע אם כ״ה גם במקורו בל׳ ערבי). ועצ״ע מה שנהגו רק במקום חדש. ויש שר״ל שאם נמצא משך זמן כבר פקע שם אלמנותו. וזו סברא מחודשת ולא מצינו לה בית אב בפוסקים.

אמנם, כיון שדינו כברכת הראי׳, ל״ש לברך רק מל׳ יום לל׳ יום כמ״ש בהגמ״י ח, שכ״ה בכל ברכות הראי׳. וכ״ה משמעות כו״כ ראשונים דאכולהו קאי. וכן מורים פשטות ד׳ השו״ע רכד, יג ולבוש שם יג. אדה״ז בסדר שם יג. חיי״א סג, טז. ועוד. וכ״פ בשו״ת משנ״ה י, עה.

ולכאורה כיון שהעיקר לדינא לברך על כל בתי ישראל, ולא רק על בתי כנסיות – הרי בימינו רואים בתי ישראל תמיד. ואכן כ״כ ביד הקטנה ח״ג הל׳ ברכות י, ז במנחת עני לא, לגבי ביהכ״נ, שכיון שרואים בתי כנסיות תמיד אין ברכה זו נוהגת (כמ״ש בתוס׳ ברכות נז, ב ד״ה הרואה (הא׳) ״לפי שאנו רואים אותה בכל יום״. ועד״ז בטור רסי׳ רכד. ובס׳ הפרדס שם, ״שאנו דרכנו לעבור כל יום ויום דרך הטעות״. ובהגמי״י ברכות י אות ו ״לפי שאנו שרויים ביניהם ורואים בכל יום ע״ז שנעקרו״ (ובכמה דפוסים: שיתעקרו), ובד״מ הארוך שם, ״שאי״ז דבר חידוש למי שרואה אותה שהרי אנו מגודלים ביניהם״. וברמ״א רסי׳ רכד שאין מברכים על ע״ז ״שאנו מגודלים בימיהם ורואים אותה תמיד״. והיינו גם כשלא ראה ע״ז לפי שאינו חדש אצלו. וכ״כ בנה״ש שם ב. וכ״מ בל׳ ד״מ שם. אלא שבנה״ש הבין שהמג״א שם ג לא ס״ל הכי. ובא״ר שם א, חידש יתר על כן, שאפי׳ לא ראה כיון שרוב העולם רואים. וראה פמ״ג בא״א ג.  וצ״ל דמיירי במי שדר שם תדיר ורגיל בכך אף שבפועל אינו רואה. וראה גם מגן גבורים שם באלף המגן ג. גדולות אלישע ד. אפיקי מגינים א. כה״ח ט. ועוד. וכ״ה בשע״ת תקסא, ב בשם רדב״ז ובברכ״י לגבי קריעה על מקום המקדש כשגר בסמיכות. וראה הליכות שלמה תפלה כג, כח לגבי ברכה להדר סמוך לים הגדול), אא״כ כשרואים ביהכ״נ מבונה ומפואר ביופי והידור שאינו שכיח כ״כ. (ומאי שסיים עלה ביד הקטנה לברך ללא שו״מ – אולי קאי אבתי ישראל ביופי והידור דסמיך לה. ויותר נראה מדבריו, שחשש למ״ד שרק בא״י מברך, כפי שהביא בריש דבריו). ואנן נעני ונוסיף אבתרי׳, שלדברינו גם ברואה לפנ״ז בתי ישראל סתם אאפ״ל לו לברך, שהרי כ״ה העיקר לדינא אף שלא נהגו כך.

אלא שיש להנדז בה, דכה״ג אשכחן בברכת שהחיינו שנהגו לברך רק בשעת אכילה, וכשראה כבר אינו חוזר מברך בלא שו״מ, ועכ״ז אפשר לברך בשעת אכילה אף שכבר ראהו לפנ״ז ולכאו׳ הפסיד הברכה – שבהכרח לומר שכיון שכבר נהגו שלא לברך בשעת ראי׳ לא הפסיד הברכה אא״כ לא בירך בשעת אכילה ראשונה. (וכטענת מהרי״ל בשו״ת קמג. וכבר עמד בזה במשנ״ב רכה, יג ובשעה״צ טו. שם רכו בשעה״צ ג. ואיהו נקט שמדינא מברך על ראי׳ שני׳ ממנהגנו לברך בשעת אכילה. ומ״מ מחלק בין ראי׳ שני׳ לאכילה שני׳, שלמעשה יש לחוש ולא לברך על אכילה שני׳. וכבר תמהו בזה דמזכה שטרא לבי תרי. ואדה״ז בסדר ברה״נ יב, יג, כיילינהו לתרוויהו כחדא. וגם בשו״ת הרדב״ז א, שיט, הביאו במג״א רכה, ט, לא חילק ביניהם). והה״נ בנדו״ד, שכיון שלמעשה מברכים רק על ביהכ״נ, פשוט שלא הפסיד הברכה כשלא בירך על בתי ישראל שראה לפנ״ז.

אבל, טובא יש לחלק, שמה שמברכים על אכילה השני׳ אף שכבר ראה י״ל דה״ט שמחמת המנהג ג״ז בכלל ראי׳ ראשונה. (וע״ד מה שאפשר לברך כל שלא גמר אכילתו). וראה כעי״ז קצת בא״א מבוטשאטש תנינא רכג, א ד״ה עוד מצאתי. אבל ברואה ביהכ״נ אחר שראה בתי ישראל ל״ש לומר שהוא בכלל ראי׳ קמייתא. אמנם,  עוי״ל שכיון שנהגו לברך בשעת אכילה ממילא נתחדש עוד זמן חיוב לברכה, ולא הפסיד ברכתו, ואוי״ל גם שעי״ז יוצא גם חיוב ברכה שבשעת ראי׳, דלא פקע חיוב קמא מאחר שנתחדש עוד חובה. וראה באר יהודה על הרמב״ם ברכות י, ב. שו״ת אג״מ או״ח ג, לד. ובכל אופן, בשו״ת הרדב״ז שם מוכרח שגם למנהג שמברכים בשעת אכילה אף שכבר ראה אין לברך על ראי׳ או אכילה שני׳. וראה בדרך מחודש בשו״ת עין משפט הלוי א – א, ג. (אבל איהו ס״ל באו״א בכל עיקר ד״ז). ויל״ע בנדו״ד למאי מדמינן לה.

ונראה שאין לתמוה בגוף סברא זו ולומר ששתיקת הפוסקים שלא העירו בזה, שהרי דבר הרגיל הוא לראות ביהכ״נ תדיר, משמע דלא ס״ל הכי – שהרי כתבו להדיא שבכל ברכות הראי׳ אינו מברך כשכבר ראהו תוך ל״י. ומאליו מובן דקאי רק במי שמאיזה סיבה לא ראה בתי ישראל – או בתי כנסיות – בישובן. (ובברכת ראש ברכות שם כתב לחדש שמברך רק פ״א בעת שנתיישב ותו לא. אמנם ד״ז נסתר מחמתו, דכל כי האי הו״ל  להפוסקים לאשמועינן בהדיא).

ואכתי יל״ע, דשמא כשרואה ביהכ״נ אחר (או בית אחר, לפי עיקר הדין) יכול לברך. ורק כשרואה אותו ביהכ״נ אינו מברך. וכ״מ דעת אדה״ז בסדר שם יג שהוציא רק קברי ישראל מהכלל, שרק בזה אפי׳ ראה קבר אחר אינו מברך תוך ל׳. (ובמשנה הבריות וברכת שככה לו אינו מברך בכלל רק פ״א ותו לא. ולהעיר גם שדין ברכת האילנות הובאו שם רק אחרי שנזכר הכלל דכל ברכות הראי׳. ולכאו׳ הטעם, לפי שדינם חלוק לגמרי, שאינו מברך רק פ״א בשנה. ואכ״מ בהשקו״ט בדין ברכת האילנות ברואה פעם נוספת). ומשמע להדיא שבבתי ישראל מברכים גם בראה אחר. אלא שאין למדין מהכללות, שהרי בע״ז ודאי דינא הכי שאף בראה אחר אינו מברך כמפורש ברמ״א שם. וכ״כ במג״א שם ג שד״ז גופא אתא לאשמועינן. וטעמא דמילתא, שאין חילוק ביניהם, דליכא שום שינוי מע״ז אחד למשנהו. אבל במחה״ש שם נראה דמיירי רק בראה אותו מין ע״ז בעיר אחרת. וכ״ה במשנ״ב שם ג. וכ״מ בב״ח שם ד״ה האידנא. והכי איכא לפרושי גם בפתה״ד שם יב ד״ה אמר. ויל״ד.  וראה בשו״ת קרן לדוד או״ח נח, שבע״ז אין טעם לברך עוד פעם על ע״ז אחרת. וכ״ה בשו״ת עמודי אור ד. ועיי״ש מה שאין מברכים על כוכבים שלא יתראו רק אחר איזה חדשים לפי שרואים דוגמתם בכל לילה. וראה מאמ״ר רכז, ד. שו״ת צי״א יב, כב, ג.

אמנם, יש לשדות בה נרגא, שהרי אדה״ז לא הביא כלל  דין ברכת ארך אפים על ע״ז, וממילא סתמו כפירושו שבכל ברכת הראי׳ שהביא שם בלוח, מברך בראה אחר, זולת בברכת קברי ישראל ומשנה הבריות. (וכבר נתקשו האחרונים בסתירת המג״א בין ברכה על ראיית מלך אחר (מג״א רכד, יט) לברכה על בריות משונות אחרות (שם רכה, יט). ואכ״מ. ועכ״פ דעת אדה״ז להדיא לחלק ביניהם, וגם בקברים. וראה בלוח יב, יט. ולהטעם שהביא שם שבקברי ישראל דין אחד לכולם ואינו שייך בזה רבוי כבכבוד וחכמה, מקום לומר שבברכת הצבת גבול אלמנה נמי ל״ש ריבוי. אבל י״ל איפכא שעל כל ביהכ״נ שבח בפ״ע הוא. וצ״ע שבסדר ברה״נ השמיט אדה״ז לטעם זה. וכן שינה טעמו בדין משנה הבריות ושככה לו  ודיין האמת (ראה לוח שם כא וכב שהביא ב׳ דעות. ובסדר פסק כדעה קמייתא. והשמיט דין דיין האמת אחר ל׳)).

אלא, שאת״ל הכי, נמצא שלדעת הפוסקים שמברך על כל קבר, הה״נ שיצטרך לברך בכל פעם שרואה בית אחר, ועכ״פ ביהכ״נ אחר, ונמצאת אומר שמברך ברכה זו כמעט בכל יום. והדבר דחוק ביותר. ומכיון שכן מסתברא לדמות לע״ז, שאינו מברך בכל פעם. או כלך לדרך זה, שאם נאמר שסידנא דארעא חד הוא, וכל שראה ביהכ״נ אחד כבר אינו מברך, נמצא שברכה זו ל״ש רק במי שלא ראה ביהכ״נ במשך ל׳ יום, כגון הולכי דרכים ומדבריות, וכפי שהי׳ בזמן בית שני כשעלו לא״י. וג״ז מן הדוחק קצת. או״י, שבביהכ״נ חדש שלא הי׳ בעולם תחילה שאני, וכדעת כמה ראשונים בנוגע לברכה על קברי ישראל, שמברך על התוספת שנתחדש, וכן הסכימו גם כמה פוסקים שאף למ״ד שאינו מברך על קבר אחר, מברך כשנתחדש קבר אחר שלא הי׳ בעולם כשבירך פעם ראשונה (ובנימוקי או״ח מונקאטש רכד, ד שכ״ה אליבא דכו״ע. אלא שהרבה כתבו שלא לברך רק אם ראה הקבר החדש, ולא סגי בידיעה שניתוספו קברים). ולפ״ז בכגון דא מברך גם תוך ל׳. ואי״ז סותר לההסברה בלוח ברה״נ שהברכה על הדין ומשפט ול״ש ריבוי בזה, שסו״ס הברכה רק בראיית הקבר, וכל שנתחדש דבר שפיר מברך עליו, וכפי שביאר בשו״ת הרדב״ז ג, תקסט. אלא שג״ז אינו מוסכם. והמנהג שלא לברך גם בזה אם הוא תוך ל״י.

ולמעשה, בכל ספק בברכה זו יש להקל. וגם בברכת השבח נקטינן סב״ל בד״כ. וכבר כתב ערוה״ש שם שלמנהגנו מקילים בברכה זו מפני שינוי הפירושים וסב״ל. ומשו״ה, כיון שלא יצא מכלל ספק אין לנו להורות בספק ברכה לברך כשכבר ראה כיו״ב, ורק בביהכ״נ מיוחד במינו, או בביהכ״נ חדש לגמרי מקום לברך. וראה שו״ת מהר״י אסאד א יו״ד רעז, לברך בחינוך ביהכ״נ חדש. (אבל בסו״ד עלה ספק בלבו מחמת ד׳ הפמ״ג דהאידנא מברכים בלא שו״מ).  וכ״ה בברכת ראש שם. ואכן שמענו שגדולי ישראל בירכו לעת מהעתים בבניית ישוב חדש, ובביהכ״נ שחרב וחזר ונבנה.

ושקו״ט בכ״ז בס׳ מציב גבול אלמנה. וראה גם הנסמן בשו״ת השואל א, כג.

 

#321
#20989