Spending Shabbos with family who dosen’t keep Shabbos
Question:
My family, who I live with, doesn’t keep Shabbos. If someone buys something on Shabbos, am I able to use it? (tissues, food, appliances etc.)
And is it any different if it’s me using it or if it’s a friend using it?
If a family member turns a light on when I’m in a room (without me saying anything and I don’t necessarily want it), can I use the light? Whether it’s to read, find something etc.
Answer:
You can use what a family member buys with the following conditions:
- Only after Shabbos,
- Even after Shabbos, you may use it only after the amount of time that it takes to go to the store and back elapsed
Regarding friends – the same answer applies.
If a family member turns on a light, you may not use it. But you don’t need to leave the home.
Sources:
בנוגע מעשה שבת למי שנעשה בשבילו אם דינו כמו הוא עצמו – עיין מ״א סימן שיח סוף ס״ק ב, דמשמע שנקט להקל, שרק בביטול איסורים אסור למי שנתבטל בשבילו, משא״כ במעשה שבת, וכסברת הב״י ביו״ד סימן צט, וכן נפסק בשו״ע אדה״ז שם ס״א.
לאידך, עיין בפמ״ג במ״ז ב, שמפרש דעת המג״א שמסופק בנוגע למי שנעשה בשבילו. וכן הבית מאיר סימן תקלח סעיף ו כתב שלדעת המ״א אסור למי שנעשה בשבילו.
וצ״ע בדעת אדה״ז, שבסימן תקג בקו״א ב, כתב להדיא שאסור למי שנעשה בשבילו. ושם שה״ה לאנשי ביתו. וכ״פ אדה״ז בסרנ״ג סכ״ד בסופן לענין חזרה. וצ״ע. (ועד״ז גם במשנ״ב סתר משנתו – ראה שיח, ה. רנג, לא). וכבר נתעוררו בזה במנחת פתים רסי׳ שיח ובתהל״ד ח״ב הל׳ שבת סל״ו (ובמהדו״ח – רסי׳ רנג ד״ה וראיתי להרב). ועיי״ש מש״כ. [ולהעיר, שדעת אדה״ז משמע שם ושם, שבמקום שאסור לבני ביתו היינו לפי שנעשה בשבילם ולא דכדידי׳ דמו. וכ״מ בסתקט״ו סי״א. וראה פסקי אדה״ז סצ״ט סק״ד].
וראה שו״ת כת״ס או״ח ג, שגם את״ל לאסור למי שנעשה בשבילו, הוא רק כשהוא ברצונו ובידיעתו. וכדעת הט״ז יו״ד צט, י בשם מהרש״ל. אבל בפר״ח הובא במ״ז צט שם – החמיר.
הנאה ממעשה שבת – בדבר שלא נשתנה, וכשאין גוף הישראל נהנה – ראה בחי׳ הריטב״א עירובין מא, ב. שם סח, א. רשב״א שבת קל, ב. (אבל במק״א כתב להיפך. ואכ״מ). שו״ע אדה״ז סוסי׳ תה ועה״ג שם. שם סתנ״ד סי״ב. (ובח״י שם סק״ה כתב, שלהמוציא עצמו נאסר. ואדה״ז השמיט ד״ז). בה״ל סשי״ח ד״ה אחת בשם החיי״א כלל ט אות יא. ובקצוה״ש קכה בבדה״ש א, מצרף סברא זו לקולא. ויש שכתבו להתיר בשעהד״ח (או) בדרבנן. וכבר הביאו שמפורש בתוספתא שבת יד, יא, לאיסור. וראה עוד אצלנו 19063 בד׳ התוספתא. וכן מוכח גם משבת קמו, ב, שרב לא ישב על בי סדיא שהוציאו בשבת. אלא שי״ל שממדת חסידות החמיר ע״ע או שרצה למחות בהם. וראה מזה בשו״ת מהרש״ם ב, צה. שם ג, שלד. שם ה, נו. ולא זו הדרך להכריע במחלוקת ראשונים בראיות מהש״ס שבודאי לא אישתמיט להו.
והנה, בדעת אדה״ז – צ״ע לדינא, שבסימן תה ס״ט משמע שאסור, ובסימן תנד סי״ב משמע שמותר. וראה מנחת פתים תה, ט. ואין לומר דמיירי שההוצאה היתה בשבת שלפני פסח, וכשהגיע ליל ט״ו ליכא משום מעשה שבת, כפי שכתבו כמה, שהרי ד׳ אדה״ז ברור מללו, דמיירי בליל ט״ו שחל בשבת. ועיין בקצוה״ש קכד בבדה״ש ה, מה שמתרץ דמיירי במקום ביטול מצוה. וראה עד״ז בחזו״ע שבת ח״ד ע׳ תכז. [ואכן כ״מ קצת ברשב״א שבת שם בכיו״ב, לענין אמירה לנכרי כשלא נשתנה, שלא התיר רק במקום מצוה. ולהעיר מחי׳ הצ״צ תרומות ב, ג. (ובכ״מ כתבו לחלק ביו מעשה שבת דישראל לאמירה לנכרי. וילה״ע גם משו״ת הרשב״א הנדמ״ח מכת״י יח, לחלק בין עשה גוי על דעת ישראל דחמיר טפי לעשה ישראל בעצמו. וראה הלכות שבת בשבת ב ע׳ תרמה. וראה קובץ עץ חיים אלול תשע״ח)]. גם יתכן דמיירי בשוגג, ולהדעות שרק בשוגג הותר בכה״ג. וג״ז דחוק קצת. ודוחק לומר דלא נחית לדיני מעשה שבת, וכדעת הח״י, שלשונו ״מותר לו לצאת בה״ משמע דקאי לכתחילה, ולא שבדיעבד יצא בה. ואולי טעמו שמללה״נ, אף דאיכא בהדה הנאת הגוף. ובכ״מ להתיר מעשה שבת מקום מצוה מה״ט. (וידועה הקושיא במה שמברכים ברכת הנהנין על אכילת מצה אף שמללה״נ. ולהעיר מלוח ברה״נ יא, כא לגבי שהחיינו על ספרים חדשים. וראה לקו״ש יט ע׳ 372 הע׳ 21. וראה בשו״ת מנח״ש א, יח לענין ברכה״נ על כוסש״ב ששותה רק מחמת המצוה. וראה מה שהארכנו כאן בעיקר דבריו אכ״מ). ועוי״ל, שבסי׳ תנד שם מיירי להתיר המצה למי שהוציאה, לפי שלא הועילו מעשיו, שהרי יכול ליהנות ממנה במקומה, משא״כ כשהובאה אליו ע״י אחר.
וילה״ע ממש״כ במ״מ שבת כד, ו, שתחומין חמור טפי מהוצאה. ויש שכתבו לבאר באו״א, שתחומין הוא באמת בגדר נשתנה – ראה הליכות יצחק בורדיאנסקי עירובין ל, ד. רמב״ם השלם וולפא שבת שם הערה 3. משמיע שלום להנ״ל כ. מן המים אייכנשטיין עירובין לג. וראה אדני זהב פלדמן עירובין טז, ו. וראה מש״כ נתיבים בשדה השליחות ב, א. וראה גם בקובץ הערות אנ״ש כפר חב״ד י״א ניסן תשע״ה.
[ובס׳ משמיע שלום שם האריך בד״ז, ור״ל בדעת אדה״ז להיתר, ובנה יסודו מדין תחומין שמותרים הפירות כשיצאו ממקומן וחזרו, לפי שתחומין הוא רק איסור דרבנן (אדה״ז תה שם), אף שבשבת עבר נמי על איסור הוצאה דאורייתא. ועמד בזה בשו״ת אמ״ב אויערבאך או״ח כ, ומוקי לה באופן שלא עבר על איסור הוצאה, יעו״ש. וכ״כ במשנ״ב תה, בבה״ט ד״ה מ״ט אנוסים, בדעת המג״א דמיירי בכרמלית. וכ״ה בקצוה״ש קכד שם בשוה״ג. (וכ״כ אסוקי שמעתתא מערכת מעשה שבת ז בדעת אדה״ז). ובס׳ הנ״ל לא ניחא לי׳ בדבריהם, ומזה הכריח בדעת אדה״ז כסברת הריטב״א. ואין הכרח לדבריו, כמובן. ואדרבה מקום לומר בדעת אדה״ז איפכא, ושמה״ט ל״כ לחלק כן בין מבשל לתחומין. ועכ״פ קשה להתיר בדאורייתא בכה״ג – ראה גם שו״ת מהרש״ג ב סוסי׳ קמה בדעת אדה״ז. וראה גם בערך השלחן טייב שיט, ג שבדאורייתא אין לסמוך על דעת הריטב״א. וראה בארוכה בשו״ע הרב המבואר בתוספת ביאור לסי׳ שיח, א אות ב – ע׳ תתנה ואילך].
ובאיסור דרבנן – עיין משנ״ב שיח סק״ג. ועיין אדה״ז סימן שלט סעיף ז שבמזיד מותר מיד במוצ״ש. [ושם תה, ט שבדרבנן הותר אם הי׳ כבר ראוי לפנ״ז. ולפ״ז, יש לצדד בהוצאה כשאסור רק מדרבנן, כגון כשהוציא לכרמלית, שהרי הי׳ ראוי גם ללא ההוצאה. וכן גם ברה״ר כשהוא מרה״י לרה״י דרך רה״ר (אא״כ בעמד לפוש. אבל בגוי גם בעמד לפוש הרי לא ציווהו על כך (ראה שו״ת שער ציון א, ח. ואכ״מ) משא״כ במעשה שבת דישראל דלא מהני סברא זו).
[אבל אין לצרף צד היתר, כשמוציא לצורך אחר ולא לצורכו, שמה שעושה לטובת חבירו ה״ז משאצל״ג – שרק בדלא ניחא לי׳ בכך כגון באחר שאינו אוהבו (תוד״ה לא שבת קג, א. וביראים חורש ב, שבארעא דסתם אדם דניחא לי׳ חייב) אמרינן הכי, וכדמוכח גם ממוציא לצורך העני בריש מס׳ שבת. וכן בחילל שבת מאהבה ומיראה חייב (תוד״ה הניחא שבת עב, ב). ומש״כ בשו״ת מנח״י ב, קיד, יא לה״ר משו״ת חת״ס חו״מ קצה ד״ה ואחר שזכינו – שם מיירי דוקא במיילד כותית משום איבה, דלא ניחא לי׳ בהכי. ומה שכת״ש שאפ״ל כן בכוונת החכמת שלמה שח, מא, ובספרו שו״ת האלף לך שלמה קמו, במוציא קטן לצורך קדיש שהוא משאצל״ג – אינו מוכרח, והו״ע כתב שנ״ל לפרש שם משום שהוא לצורך מצוה כדעת ראשונים בזה. (וכבר העירו שלצורך מצוה מצינו רק שנחשב שאצל״ג במקלקל, שאינו נק׳ ע״מ לתקן). ויותר נראה בכוונתו, כמ״ש בשו״ת שבה״ל ה, לט, לפי שבא לו שלא ברצונו. ובמשאצל״ג ממש, ילה״ע ממרדכי שבת פ״ד, שכג, הביאו בב״י סוסי׳ רנט, לענין הנאה ממלאכת נכרי במשאצל״ג, ומשנ״ת בזה אצלנו 19064].
ובנדו״ד, שיש גם משום דררא דחילול השם ליהנות בקביעות מאיסורי שבת, יש להכריע כבפנים.
ומה שכתבנו בכדי שיעשה – עיין אדה״ז סימן שיח סעיף א, בטעם השני, במה שבכל מלאכה שישראל עושה בשביל אחר, שאינו צריך לחכות בכדי שיעשה, לפי שאין אדם חוטא ולא לו. ולכאורה בנדו״ד לא שייך האי טעמא. וראה פמ״ג רעו במ״ז ה. שם שכה בא״א כב – במומר שעבר במזיד לעצמו. וצ״ע אם כוונתו לאסור לאחרים רק בכדי שיעשו, או גם לעולם. וראה שו״ת מחזה אברהם א, מח סד״ה אמנם. אבני זכרון ב, ו, ב. תהל״ד שיח סק״ז בסופו. שו״ת הר צבי או״ח קפג. דבר יהושע ב, מו, טו. מנחת שלמה ב, טז, ד. מנח״י ג, עט, יד. שבה״ל ד, לא, ג.
וראה בשו״ת צי״א יג, מח, ב שבמשנ״ב לא הב״ד הפמ״ג ואולי לא ס״ל כוותי׳. וראה גם בקובץ תשובות ב, כא להקל שא״צ להמתין כלל. ובנדו״ד, יש לצרף שלא לאסור לעולם, גם ההיתר שלא נעשה מעשה בגופו, וכנ״ל.
בהדליק האור – ראה שו״ע אדה״ז רעו, ב. ולכאורה י״ל שבמעשה שבת חמור טפי,שגם באמירה לנכרי מה שהקלו שא״צ לצאת הוא רק בעשה הגוי מדעת עצמו – ראה שו״ע אדה״ז רעו, ב. פמ״ג שם בא״א ד ובמ״ז בסוף הסי׳. ולפ״ז, יתכן שבמעשה שבת דחמור טפי אסור גם כשעשה מעצמו. אבל ראה שו״ת הר צבי או״ח א קפה. אג״מ או״ח א קכג. אז״נ ו, עו. חלקת יעקב או״ח כז, ג. בא״מ ו, מב.
#2039
