« go back

Do I need to make a Bracha when inserting a Listerine “breath strip” into my mouth?

 

Question:

There are these Listerine “breath strips” that you put on your tongue and they melt, which are meant to give a fresh smell to your breath.

Do I need to make a bracha when inserting them into the mouth?

And would there be a difference if I’m eating it just for the taste (e.g. I already had one a few minutes ago so my mouth already has a good smell and I’m just eating another one for the taste)?

 

Answer:

Yes, you should make a shehakol on them as they have a taste.

 

P.S. It should be noted that they require a Hechsher. See also here:

Halacha2go.com article #589: Does toothpaste have to be Kosher? מ”מ

 

Sources:

בפשטות דומה ממש למסטיק, שהכריעו כל הפוסקים לברך עליו כל שיש בו הנאה.

ואפרש שיחתי: הנה אנן קייל״ן שגם הבולע ולא הרגיש טעמו בחיך מברך – ראה שו״ע אדה״ז תעה, כה.

ולאידך, בכל משקה שיש הנאה בשתייתו ובטעמו מברך אפילו בשותה מחמת אונס – סברה״נ ז, ז. וגם כשאינו מכווון להנאה כלל – משנ״ב רי בשעה״צ ל. ויתירה מזו, בשו״ע אדה״ז רב, י שאפילו במזיקים וקשים לגוף והחיך נהנה מברך.

ולכשתרצה, יש לצרף גם הדעה שגם במאכלים שאינם טובים אבל לא רעים לגמרי ואוכלם לרפואה מברך שהנ״ב – סברה״נ ז, ח במוסגר, אף שבד״כ ספיקו להקל – ראה תהל״ד רד, ז.

ודומה קצת לנדו״ד, קנמון יבש וכדומה שנאכל רק לריח הפה, ראה שבה״ל קס, ומברך עליו. וכן נפסק בשו״ע רב, יז, ואדה״ז שם כב, שנחשבת אכילה של הנאה, שרגילין לאכלו ביובש.

והנה, ראיתי בשו״ת מנחת שמואל פנחסי ג או״ח י, שסמך ידיו להקל שלא לברך בנדו״ד, מכמה טעמים, ולפענ״ד כולם דחוקים, ואינן מן הענין: 

א. לכל לראש כתב שכשאוכל לשם רפואה פטור. ואף שמפורש בגמרא ברכות לח, א שביש לו הנאה מברך – ר״ל דהיינו באוכל מאכל דוקא ולא בדבר שאין עליו שם מאכל. 

אמנם, ברמ״א רד, יא שמרקחת שאיו בריאים אוכלים אותו ורגילים בו רק לרפואה מברך שהכל. ועדיין י״ל, דהתם מיירי באכלו לכוונת אכילה וגם הוא מין אוכל אלא שרגיל רק אצל חולים.

ועכ״ז, פשטות הגמ׳ והפוסקים שגם במיני רפואה מברכים. ובס׳ הבתים ברכות ז, ד מפורש יותר: המרקחות שאינן נאכלין אלא לרפואה כ״ז שיש הנאה לחיך וכו׳. ול׳ המאירי ברכות לו, א: כל מה שנעשה לרפואה אם יש הנאת טעם קצת וכו׳. וברשב״ץ לח, א: נלמוד לכל דבר רפואה, דכל דאית לי׳ הנאה מיני׳ וכו׳. וראה גם שם לו, א.

ונמצא, שאין שלא רק שאין ראי׳ לחלק, גם גוף סברתו אין לה יסוד ובית אב. ועוד, שעיקר החילוק בין מיני מאכלים למיני רפואות, מוקשה ההבנה, שהרי מחד גיסא מברכים גם על מאכלים שאין גדולם מן הארץ. ולאידך, הרפואות הם ממיני עשבים וכו׳. ומכיון שהראשונים לא חילקו בדבר, וכתבו בסתמא שבאוכל לרפואה מברך כשהחיך נהנה, ובזמנם גם ייצרו תרופות מדברים המרים, הכי נקטינן.

ואף של׳ רש״י לח, א: שהרי מאכל הוא בעי ברוכי – יותר נ׳ שכוונתו כיון שאוכל הימנו, ולא שיש דין מחודש שצ״ל עליו שם מאכל. וי״ל גם, שההנאה גופא נותנת לו שם מאכל, ראה גם ל׳ רש״י לו, א: לבד הרפואה יש לו הנאת אכילה. וכנ״ל, שאר הראשונים לא חילקו בהכי. ושו״ר בקובץ מגדל אור א, שהאריך בכוונת רש״י כאן. ולדבריו אין ראי׳ משם כלל, ואדרבה. והאריך שם בראיות ברורות מכ״מ דליכא תנאי דשם אוכל בדיני ברכת הנהנין. ובכ״מ נראה ברור, שעיקר הענין דברכת הנהנין על ההנאה הנכנסת לגוף, ולא על מעשה האכילה, או גדר שם מאכל. וראה גם לקו״ש יד ע׳ 149 הע׳ 8*. לד ע׳ 107 ובהע׳ 25. ויש להוכיח כן ממש״כ בריטב״א ברכות שם שבשתיתא רכה יצאה מתורת אוכל ומברך עלי׳. ובמאירי שם, שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה. ועוד מצינו, שהקשה הריטב״א במה שאוכלים שתיתא בשבת לפי שהוא רק לחולים. ומוכח דס״ל שבעצם אינו בגדר מאכל, ועכ״ז מברך. וכ״מ בשאר הראשונים בסוגיא. (אבל בתירוצו כ׳ לפי שבעבה הוא מאכל בריאים. וא״כ י״ל שבעצם מזון היא כיון שבעבה אוכלים אותה ואין שינוי רק שמרבה בה מים, ראה גם חי׳ הרא״ה שם). ובתוד״ה כיון ברכות לו, א משמע  קצת, שגם במים רעים מברך אית אית לי׳ הנאה. ואיך שיהי׳ בכוונת רש״י, בודאי לא קייל״ן, וכדמצינו בב״י רד שתמה על רי״ו בשם הרמ״ה במש״כ שאין מברכים על רפואות לחולים – שהוא נגד הגמרא. וכן מצינו בשעורים, שיש שכתבו שלא יברך כיון שהוא מאכל בהמה. ובב״י רח הקשה עלה שאי״ז טעם, דכיון שנהנה מברך עליו. (אבל ראה פס״ד להצ״צ שם. וראה מגדל אור שם בכוונתו). וסתימת ההלכה – וכן המנהג – שגם בתרופות מברך כשיש להן טעם טוב. וראה לקמן בדעת הגרשז״א בנידון.

ב. עוד כתב לפטור לפי שי״א שבמטעמת גם הבולע פטור.

אבל המג״א רי, י פסק לחייב בבולע. וכ״ה בסברה״נ ח, יא שרק בחוזר ופולט. והכי נקטינן.

ולהעיר שברביעית משמע דעת אדה״ז שם כאהל מועד שמברך. (אבל י״ל דס״ל שאסור לכתחילה לטעום ללא ברכה מרביעית ומעלה אפי׳ בפולט. ולא שפסק כוותי׳ שמברך. איברא, שפשיטות לשונו משמע שברביעית מברך. והוא פלא, שנטה קו מסתימת הפוסקים. ואכ״מ). וסברת האהל מועד שברביעית מברך גם בפולט – לפי טעם אחד – לפי שאא״פ שלא יבלע משהו. וכ״כ בשבה״ל רעט. והרי לנו שגם בבליעה מועטת ביותר ושלא בכוונה מברך.

ומש״כ המג״א עצמו בזית רענן על ילקוט שמעוני ש״א יד, כד, שגם בבולע נקרא טעימה כשאינו מכוון לאכילה – שאני התם דמיירי בתענית, ראה מה שחילקו בדבר בבגדי ישע וברכת יונתן רי. אבל ראה שו״ת שו״מ חמישאה סא. ועוד תי׳ דשאני התם שאחזו בולמוס ולא סגי דלא אכיל – שו״מ שם. מגן בעדי א, קסז. וראה בארוכה שו״ת מעט דבש בן דוד ב, יז. ולמעשה כבר כתבנו דאנן קייל״ן בבולע שמברך.

ולהעיר שבאמת הקשו, מ״ש האוכל לרפואה שמברך, ממטעמת למ״ד שפטור גם בבולע. וכעי״ז הקשה בשו״ת מנחת שלמה יח, דמ״ש מטעמת מחנקתי׳ אומצא. ור״ל שלמ״ד מטעמת פטור בבולע הה״נ בחנקתי׳ אומצא. ורק כשמכוון גם לאכילה חייב. והעמיס כן בדעת הרמב״ם, עיי״ש. אבל דבריו מחודשים. וכבר הוכיחו שברא״ה ברכות יד, א פסק מחד גיסא שמטעמת פטור גם בבולע. ואילו בחנקתי׳ אומצא כתב שם מה, א דמיחייב. ועוד הוכיחו מכ״מ שאין הדברים תלויים זב״ז.

ועוד, שלדברי המנח״ש נמצא שבבולע לרפואה שמברך צ״ל כוונתו להנאת אכילה ג״כ. וה״ז נגד פשטות הגמ׳ דלרפואה קמכוון  וקמ״ל דכיון דאית לי׳ הנאה בעי ברוכי. וכן מצינו בתר״י ברכות ספ״ו, שאפילו בכוונתו לרפואה מברך כיון שנהנה, ומשמע דמיירי שאין רצונו ליהנות. וכ״ה פשטות ל׳ השו״ע שהחיך נהנה מהם ולא שמכוון להנאה. (וכבר כתבו בכ״מ, דל״ד לאונס, שבאנסוהו לאכול אין עלה שם אכילה כלל, משא״כ ברפואה. וה״ז כאוכל איסור מפני הסכנה, וחנקתי׳ אומצא וכו׳, שבכל אלו נק׳ בשם אכילה. וראה שו״ע אדה״ז רד, טו מה שחילק באו״א, שבלסטים אין לו חפץ במאכל זה, אבל בחולה כיון שכבר חולה וחפץ להתרפאות חייב להודות לה׳ שברא המאכל, משום האכילה שחפץ בה כדי להתרפאות, אבל בלסטים אילו לא נברא המאכל לא היו אונסים אותו לאכלו. וראה עד״ז שו״ת חת״ס או״ח רב ד״ה ואתאן. האלף לך שלמה צ. משנ״ב רי, מה. וראה גם שו״ת מנחת אשר וייס ב, יח. ועוד חילוק בדבר, שהאונס בא מחמת אחר, ולא שאוכל מעצמו. ואכ״מ).

והנה, אם נפרש דשאני מטעמת מחנקתי׳ אומצא, שמטעמת הוא לצורך התבשיל, אבל בחנקתי׳ אומצא הוא לצורך גופו (וכ״כ לחלק במגילת ספר ג. שלמי ניסן ברכות מג, א. ועוד) – א״כ אזדא לה גם הסברא לדמות למטעמת אפי׳ למ״ד דפטור גם בבולע, שהרי כאן הוא לצורך גופו.

וראה גם תורת חיים סופר רי, יג בהחילוק בין מטעמת לרפואה, שברפואה נהנה מהאכילה, ואילו בטעימה אין רצונו ליהנות מהטעימה עצמה. ומשמע קצת כד׳ המנח״ש. אבל, גם באוכל לרפואה שאין רצונו ליהנות, ונהנה ממילא, סגי לחייבו בברכה. וכל׳ אדה״ז רד, יד: אע״פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו. ובפשטות, כולל גם כשאינו רוצה ליהנות מהם. ואוי״ל, שכוונת דבריו לחלק ע״ד הנ״ל, שבמטעמת הוא לצורך התבשיל, ואילו ברפואה הוא לצורכו. או״י שבאוכל לרפואה וטעמו טוב, אין האכילה לרפואה מפקעת שם אכילה והנאה ממנה, כיון שרצונו בגוף מעשה האכילה, אבל בטועם שרוצה לטעום ולא לאכול וליהנות, לא חלה עלה שם אכילה על כרחו, לפי שהטעימה היא היפך כוונה מאכילה.

וכבר נתעורר בהקושיא מ״ש מטעמת מרפואה, במשנ״ב רי בשעה״צ ל, אלא שבא ברמז. ול״כ ליישב הקושיא. וראה גם מש״כ במירא דכיא על הרמב״ם ברכות א, ב. דברי ירמיהו שם. בתי כהונה לשונות הרמב״ם ב, ח – מז, ד. קול בן לוי שם. (וחידש שם שמברך על הנאת הרפואה עצמה, ולא על הנאת האכילה. אבל חדשה היא בארץ. ובפשטות מברך על האכילה, שעל שאר הנאות אינו מברך. וכל׳ רש״י הנז׳ שלבד הרפואה יש לו הנאת אכילה. ולהעיר מל׳ הט״ז רי, ד, לענין מטעמת: דאסור ליהנות מעוה״ז בלא ברכה היינו שרוצה ליהנות ממנו עצמו. ובקובץ מגדל אור חידש בדעת אדה״ז שהברכה היא על גוף הנאת הרפואה, ורק שצריך שיהא מעשה אכילה, וכשהחיך נהנה וגם יש הנאת מעיו, ה״ז מעשה אכילה ואז מברך על הנאת הרפואה. ולא ראיתי הכרח לבאר כן. ול׳ אדה״ז רד, טו: משום הנאת הרפואה לבדה אין לו לברך – אין הכוונה לומר שעם הנאת האכילה מברך גם על הנאת הרפואה. והכוונה כפשוטה, שהנאת הרפואה לבדה לא סגי. ותו לא. ומש״כ אדה״ז לבאר שחפץ להתרפות – היינו שאי״ז באונס, ולא שמברך על הנאת הרפואה. ובעומק יותר י״ל, שברפואה ב׳ פרטים – ההנאה שמתרפא, ששיכת גם ברפואות מבחוץ, וע״ז לא תיקנו ברכה, וההנאה הנכנסת לגוף, ובזה תיקנו ברכה, ולא משום גדר אכילה, שהברכה היא על כל הנאה הנכנסת לגוף, אף דלאו שמה אכילה, אלא שצ״ל מרצונו. ובמטעמת שאני (דנוסף לזה שאדה״ז נקט כמ״ד שבבולע מיחייב, גם להפוטרים ה״ט), שאי״ז בגדר הנאה הנכנסת לגוף, שגוף הטעימה אינה בשביל הבליעה, משא״כ ברפואה שכל ענינה לבלוע. וכמו שבאכילה גופא, כשאוכל בכוונה לש״ש, או למלאת רעבונו, שאין המטרה ההנאה, אבל רוצה שיכנס לגוף, וכל שנהנה בשעת מעשה מברך. והה״נ ברפואה שמטרתה לבלוע. וכדלקמן).

ובעבודת אהרן השלם פיינזילבר (ווארשא תרנ״ט) ברכות יד, א – הלכות וחידושים יא, כתב לחלק, שבמטעמת סגי לי׳ בטעימה וא״צ לבלוע, ואילו ברפואה מוכרח לבלוע. וכ״כ מד״ע בפתחי הלכה ד הע׳ 38, שבמטעמת אינו רוצה לבלוע אלא שטורח עבורו לפלוט (וי״ל גם שאי״ז דרך ארץ לפלוט), ואילו בתרופות הכוונה בכדי לבלוע. ובסגנון פשוט, שבמטעמת כוונתו לטעום האוכל ולא לאכלו, וברפואה הכוונה לאכלו אבל לא בשביל אכילה כ״א לרפואה. ועפ״ז יתיישב גם החילוק בין מטעמת לחנקתי׳ אומצא, שבחנקתי׳ אומצא אכן רוצה לבלוע. וראה גם מנחת אשר שם. וכ״כ פני השולחן ברכה״נ ויטמן, רי – ע׳ שו. (ועו״כ לחלק בין חנקתי׳ אומצא דלא שכיחא ואינה מפקעת שם אכילה. וכ״ז איננו שוה לי. ואינו מתקבל על הדעת). ולפ״ז תלוי אם רצונו לבלוע התרופה או לא. ונפק״מ בכדורי מציצה. אבל י״ל שכיון שהמטרה שיוספג בגופו, ה״ז בכדי לבלוע.

ועוי״ל שכל אכילה רפואה היא, שמילוי רעבונו ה״ז גופא רפואה, שהאוכל מחזק גופו, ומשו״ה כשמתכוון לרפואה ונהנה הימנה, ומחזק גופו, דמיא לכל אכילה דעלמא. אבל טעימה ל״ד כלל לרפואה, ואין כאן מטרה לחיזוק גופו. ואם חילוק זה נכון, מקום לסברא שברפואת ריח הפה וכדומה, שאינה בגדר חיזוק הגוף, דמיא למטעמת. (אבל להעיר, שכמדומה פשוט, דנהוג עלמא במלקק ידיו לצורך נקיון הידים, אבל נהנה, וכן בכל כיו״ב, שמברך. וחזינן דסבירא לן, שכל שנהנה מברך. ובהכרח דל״ד למטעמת – להנך דס״ל לפטור מטעמת בבולע – כיון שהכוונה כאן גם לאכילה. ובסגנון אחר, לפי שהכוונה לבלוע, ובטעימה אדרבה אין כוונה כלל לבלוע. ואה״נ במכוון במטעמת גם לאכילה, ודאי חייב. וכן גם במכוון לבלוע ולא שבולע בהכרח, מסתבר שלכו״ע חייב. ואיך שיהי׳, אי״ז נוגע לנדו״ד שבודאי חייב מטעמים האמורים לעיל).

שבתי וראיתי בשו״ת שבט הקהתי ב, פד, שדימה תרופה לגמרי למטעמת, וכמ״ד שגם בבולע פטור. ועפ״ז כתב שבתרופה פחות מכשיעור אינו מברך כבמטעמת. ודלא כמ״ש הו״ע בשבט הקהתי ב, ד. ומצאתי לו חבר בטל אורות על המרדכי ברכות רפ״ב, שכתב ליישב מה שברפואה מברך, שברביעית חשיב כמכוון לאכילה. אבל כנ״ל סתימת הפוסקים אינה כן. ובדבר הרגיל ושכיח טובא הו״ל להפוסקים לחלק בהדיא. ואדרבה, עיקר החילוק בין אכילה לרפואה, שבסמי מרפא א״צ שיעור. וכנ״ל, נראה מכל הפוסקים דל״ד למטעמת. וכל שכעת רוצה בו לרפואה וטעמו טוב חייב להודות לה׳ שבראו, וכדברי אדה״ז רד, טו. וראה גם וזאת הברכה יב, ע׳ 113, בשם הגריש״א שכל שמרגיש מתיקות מברך. וכ״ד חזו״ע ט״ו בשבט ע׳ קנח ואילך. ועוד.

ולמעשה, אין נפק״מ לדידן, דאנן קייל״ן לחייב גם במטעמת בבולע. ועוד שגם להפוטרים במטעמת, שכיח טובא שרוצה בטעמו, ולקחו להנאתו. ובכגון דא אחשבי׳ לאכילה. ועוד, שנראה פשוט שכל שלוקח הליסטרין הרי רוצה גם בההנאה, וא״כ מכוון ליהנות ולרפואה גם יחד. ובנדו״ז, אף אם נאמר שמצ״ע אין כוונה לבלוע לפי שהוא רק להעביר הריח, אבל ודאי רוצה בטעמו, וממילא רוצה בהנאת החיך והמעיים. וראה משנ״ב יט. שו״ת אג״מ או״ח א, עט. ובכל אופן, גם לשאר הדעות דס״ל שמטעמת פטור בבולע, כבר כתב במשנ״ב שם, שיש לו לכוון לכתחילה לאכילה ג״כ.

ובוזאת הברכה בירורים מד, ו, אכן כתב לחלק בנדוננו, שבכוונתו לטעמו מברך. אבל בנטלו לריח הפה וכדומה ס״ל שיש מקום לפטור, ואמטו להכי כתב שיכוון גם לאכילה. וביסס דעתו על יסוד המובא בשם הגרשז״א לחדש שבתרופות ממותקות אינו מברך, כיון שלא נטלם לאכילה, דלא חשיב אוכל. וד״ז מחודש. ובינותי וראיתי, שבשש״כ מ הע׳ קצא קס״ד מעיקרא שכשהתרופה מרה ועירבה בה דבר מתוק להטעימה לא יברך מחמת שהמתיקות טפלה, אבל למסקנא העלה לברך, לפי שכשאינו מברך על העיקר מברך על הטפל. ובתיקונים ומילואים האריך עוד להוכיח כן. אבל, שוב חזר בו בשש״כ מהדו״ח מ, צז. וטעמו כנ״ל שרק במאכל מברך כשהוא לרפואה, ולא בתרופה, זולת גלולות רפואה לתינוקות שטעמם טוב מאד כסוכרי׳. ובשש״כ הביא מש״כ כן בשם הגרשז״א בנשמ״א ד, רד. וראה גם קובץ עטרת שלמה ח. פתחי הלכה ד הע׳ 93. והנה, נוסף לזה שהוכחנו שגם בתרופות דינא הכי, עוד זאת שגם לדעתו, עיקר החילוק קשה להבין ולהגדיר, דמ״ש טעם מתוק שבתרופות רגילות מגלולות רפואה לתינוקות. ונראה קצת, שר״ל שרק בטעם חזק שגם לולא הרפואה שייך שיאכלנו מברך, משא״כ בטעם חלש, שעיקרו לבטל המרירות. וכל כי האי חילוקא לא נמצא דבר או חצי דבר מזה בפוסקים. ובכל אופן, גם לדבריו, הרי בנדו״ז טעמו טוב מאד וה״ז כסוכרי׳.

ואף שלא ביאר טעמו, נראה בדעתו דס״ל דרפואה דמיא למטעמת. וכמ״ש עד״ז בשו״ת מנחת שלמה שם. אבל כבר נת׳ שיש לחלק טובא, ושכ״מ בפוסקים.

ג. ומש״כ שם שאי״ב ממשות כלל – הוא היפך המציאות. וגם לו יהא כדבריו, לא איכפת לן מזה.

ד. גם מש״כ שאי״ב הנאת גרון – אינו. ובשש״כ שם פד נמי ר״ל עד״ז שבבולע תרופה אינו מברך שאין כאן הנאת גרונו. וצ״ע. ומפורש בשו״ע אדה״ז תעה, כה שבבליעה לחוד נק׳ הנאת גרון. אבל י״ל שזהו לענין אכילת מצוה, ואילו לגבי ברה״נ צריך שהחיך יהנה הימנה, ראה מג״א רד, ב. וראה הלכות ליל הסדר אשכנזי שם. ובכל אופן, פשוט שגם בבליעת מאכל אם החיך נהנה הימנה מברך. והנה, אנן קייל״ן דלא סגי בהנאת החיך לחוד וצריך גם הנאת מעיו (ראה רא״ש ברכות ב, ו: דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו. ובב״י רי: דברכה לא בטעימת חיך תליא אלא באכילה תליא וכו׳ ואכילה היינו הנאת מעיים. והכוונה שצ״ל גם הנאת מעיו, וכמפורש בל׳ אדה״ז בסברה״נ ח, יא בדין מטעמת: אינה חשובה הנאה אלא הנאת מעיו ולא הנאת החיך לבדו. ומלשונו ״החיך לבדו״ מוכח דתרווייהו בעינן. וצ״ע באג״ט טוחן סב, ב שהעתיק מסברה״נ שתלוי בהנאת מעיו לחוד. אבל תחילת לשונו ״אלא הנאת מעיו, משמע שבהנאת מעיים סגי. אבל לכאו׳ צ״ל גם הנאת החיך, כנז׳ שם ז, ז-ח). אבל ג״ז בכלל הנאת מעיים, וכמו שמברכים על מסטיק מה״ט גופא (ודלא כשו״ת זרע אמת א, פז, שמותר ללעוס עץ מתוק ללא ברכה, ומשמע שם דהיינו אף במתכוון לבלוע הרוק עם טעם העץ. ושקו״ט בארוכה והביא כל הצדדים וצדדי צדדים בשו״ת אור דוד אזולאי ב, יט), וכמוצץ קנים מתוקים שמברך שהכל. וכן במוצץ קנמון ופולט – ראה חיי״א נא, טו. והב״ד בקצשו״ע נב, יח ובמשנ״ב רב, עו. (אמנם בשו״ע אדה״ז קצז, ט, שצ״ל הנאת גרונו לחייבו בברכה. ואולי חיך היינו גרון, ובחדא מינייהו סגי.  ובהעו״ב הל׳ ברה״נ ב, בבירורי ענינים י, ר״ל שחיך כאן היינו גרון, עיי״ש שהוכיח כן מכ״מ. ועוד שם, שהנאת החיך סגי רק לקבוע שהוא  בגדר אכילה ולא רפואה (ושם כתב באו״א לקבוע שם מאכל. אבל יותר נראה שא״צ גדר אוכל, כנ״ל, והעיקר שיהא מעשה אכילה), ועכ״ז הברכה היא על הנאת המעיים. וי״ל, שאיסור ההנאה ללא ברכה מיירי בהנאת מעיו לחוד. ומשו״ה הותרה מטעמת. והנאת החיך היינו לקבוע כנ״ל שנק׳ אכילה. ובסגנון אחר, שכשאין החיך נהנה ה״ז שלכד״א.

גם צ״ע מש״כ בשש״כ שם שאי״ז דרך אכילה, שהרי פשוט שבמאכל חייב בבולע. ומאי שנא בתרופה שנק׳ מחמת הבליעה שלא כדרך. ועוד צירף שם הסברא שאינו מברך על מסטיק. אבל סברא זו כבר נדחתה מביהמ״ד. ואף שבספק ברכות מצרפים לפעמים דעת יחיד, אבל לא בסברא דדחוי׳ קרינן לה.

ה. וסברתו שכתב באחרונה, שכיון שמטרתו להרחיק ריח הפה אינו מברך ע״ד בשמים של ביהכ״ס – מוזרה מאד, ומוקצה מן הדעת, ולא דמי כי עוכלא לדנא, והרי גם במאכלים לרפואה שמטרתה להרחיק חולי מברך כשטעמו טוב.

וראיתי בשם הגר״מ ברנסדורפר – אוצרות התורה תשס״ד – שאין כאן ממשות מאכל והנייר לאו כלום הוא. וג״ז אינו מובן שאפילו בפירור דק מברך. וכבר כתבו בכ״מ שהאיסור לטעום ללא ברכה היינו אפילו כל שהוא – כס״מ ברכות ג, יב. ועוד. ושוב שמעתי שכמה מורי הוראה הורו כדברינו. וכנ״ל, נראה שגם להגרשז״א כיון שטעמו מתוק עליו לברך.

 

 

#15223


Add Comment

Your Email address will not be published