Practicing Shechita at a Halal Place (Genevas Daas & Shecht for their holiday)

 

First Question – Genevas Daas:

I have been practicing shechita at a halal place and many Muslims wear something that looks like a yarmulke. I have learned that some clients thought I was Muslim and therefore allow me to shecht (it’s totally kosher for a Muslim to eat the shechita of a Jew, but some prefer a Muslim do it, because it’s more “mehudar” in their eyes. Much of the halal meat sold on the market today are treifos from cows shechted by Jews, with a Muslim standing nearby saying his prayer before the shechita). Being that this is the case should I mention to anyone who comes that I am not Muslim, and if I don’t mention this, is that considered genevas daas?

I am doing this for free and the owners are very kind about the fact that in order to be a shochet you need practice, but the customers have no idea that I am doing it. Many customers aren’t halal but just like the poultry and beef/lambs that the halal place owns and raises. Those who want a Muslim to slaughter it come to the back of the production where the slaughter takes place to ensure that a Muslim does it or that they do it themselves. One detail which may or may not make a difference is that the halal place owns the animal but then sells the meat thats been prepared in a halal way to the customers.

 

Answer:

No need.

 

Sources:

דין מפורש בשו”ע חו”מ רכח, ו שלא ימכור לו בשר נבלה בחזקת שחוטה. ומסידור הדברים בשו”ע משמע שהוא מדין גניבת דעת בדברים, ולא במו”מ. וכשלא יגיע לו הפסד להנכרי אסור רק מדברי סופרים. וכן מפורש בשו״ע אדה״ז הל׳ גניבת דעת בסעיף יב.

אלא שכאן יש לעיין שהרי לפי אמונתו של הנכרי הוי גניבת ממון, וגם אם הוא רק גניבת דברים, אכתי אסור. ועוד, דלא הוי ליה לאסוקי אדעתיה.

ויש לצדד להיתר אם עושה בחנם, שדומה למתנה שמותר לכמה דעות בגוי, ראה רמ”א יו”ד קיז, א ובט”ז שם סק”ד ובש״ך שם סקי״ג. ולפ״מ שדייק הש״ך בל׳ ״למכור״ – כ״מ גם בדעת אדה״ז שנקט נמי רק לשון מכירה. וראה בכה״ח שם עה (נכתב ע״י בעל יבי״א) שסיכם הדעות, ושלרוה״פ מותר במתנה. אמנם הש״ך עצמו בנקוה״כ סה כתב שמש״כ הב״י דאין במתנה גניבת דעת שגרת לישנא נקט שבאמת אין חילוק בין מכר למתנה. ונצטרך לומר כן בדעת הש״ך עצמו שגם הוא נקט סירכא דלישנא. ולפ״ז החילוק בין מפרש לסתם, וכדלקמן.

ועוד, שמצד בעה״ב הרי יודע שהוא יהודי. ואפי׳ בלא״ה, הרי יודע שעושה בכדי להתלמד, ואין מחזיקים לו טובה על כך. ומצד הקונים, הרי אין מכירים אותו כלל ולא יחזיקו לו טובה. ועוד שכיון שחושבים שהוא עובד של הבעה״ב, הרי לא יחזיקו לו טובה לפי שמוכרח בכך מחמת עבודתו.

וכש״כ אם נפרש טעם האיסור שנבילה אינה טובה כ״כ כשחוטה (כ״כ בפרישה חו״מ רכח, ו. וצ״ע במציאות. ואולי מיירי שלא נשחטה כלל ולא שנתנבלה בשעת שחיטה. ואף שלפ״ז ה״ז הפסד ממון – צ״ל שהחילוק קטן באופן שאין נפק״מ בממון. או שלקח מהגוי רק כדמי נבילה. אבל באמת לפרישה גופי׳, האיסור רק כשמעלה לו בדמים מחמת זה – ראה פרישה יו״ד קיז, ד. ובשו״ת דברי יציב או״ח  רס, ב מחמת טמטום הלב, עיי״ש), ולא שמאוסה בעיניהם (כ״ה ברשב״א חולין צד, א ד״ה הא דתניא. אבל יל״פ דמיירי בנתנבלה מחיים שמתנוונות והולכת, ולכן מאוסה. וראה כת״ס חולין שם שכ״כ. ולפ״ז ג״כ אינו שייך לנדו״ד). ודעת אדה״ז משמע שהטעם שמחזיקים לו טובה בחנם. ולפ״ז בהכרח דמיירי דמוזיל לי׳. וכ״ז ל״ש לעניננו. ול״ד לסנדל מתה שכתב הב״ח ז ״ונראה דאפילו אינו נוטל ממנו אלא דמי מתה אפילו הכי איכא טעות כיון דאינו חפץ בשל מתה כלל דכוותי׳״ – דמיירי בישראל.

ועוד וג״ז עיקר, שלכמה דעות האיסור רק באומר שהיא כשירה, ולא בשותק ואינו אומר כלום – ראה לח״מ דעות ב, ו. ומגיד משנה מאכ״א ח, יד – בדעת הרמב״ם. וכ״ה דעת רש״י חולין צד, ב ד״ה אינהו. (וכבר הקשו שסותר לד׳ רש״י צד, א ד״ה אין מוכרין – ראה ראש יוסף חולין שם. תרומת הכרי. ועוד). תוס׳ שם ב בד״ה אמר וד״ה אינהו. רא״ש שם יח. רשב״א שם ובתורת הבית הארוך. ריטב״א שם. מהרש״א שם ושם קו, א. וכ״מ דעת רגמ״ה חולין צד, א שכתב דמיירי באמר לו. ועוד. ול׳ רבינו ״בחזקת שחוטה״ יל״פ כן ג״כ. (ולהעיר מג׳ הלשונות שבפוסקים ושינויי נוסחאות ברמב״ם – ״בכלל שחוטה״, במקום שחוטה״, ״בחזקת שחוטה״. והאריכו גם בהחילוק בין הל׳ דעות להל׳ מכירה.  וראה אפיקי מים קלמנסון א, ב שהאריך). ובפר״ח יו״ד סה, יז דעמא דבר להקל.

ואכתי ילה״ק שלכאו׳ נראה שהחילוק אינו רק מחמת זה ששותק, אלא שבסתם הו״ל לגוי לאסוקי אדעתי׳ שמא הוא נבילה, שכן גם בסתם אסור בפתיחת חביות המכורות לחנווני. אלא שרש״י פי׳ דהתם מיירי במפרש. אמנם בריטב״א בפתיחת חביות נקט דמיירי בסתם אף שבמכירת נבילות כתב דמיירי במפרש. ותלוי איך ניישב סתירה זו – אם נחלק בין גוי לישראל (אף שסברת הו״ל לאסוקי אדעתי׳ הובאה בגמ׳ צד, ב בשניהם), או בין מקום שהו״ל לאסוקי אדעתי׳ למקום שמטעה עצמו. וראי׳ לחילוק הראשון, שהרי לכמה דעות מותר להטעות לגוי, ועכצ״ל דס״ל שאין גניבת דעת רק בקו״ע (ואכ״מ), ונילך מינה גם לדידן שאסור להטעות, שבאינו עושה כלום, ואינו אומר, לית בי׳ איסורא בנכרי.

ועוד איכא בגווה, שהרי הישראל עושה לצורך עצמו. וכתב הר״ן חולין לג, א בדפי הרי״ף דלא מיתסר אלא כשמראה לו שעושה לכבודו אבל אם אינו מתכוון כלל להטעות וכגון שפתח חביותיו לצורך עצמו אין לו להודיעו. וכ״כ ביש״ש חולין ז, כ בדעת הרמב״ם דעות ב, ו, וכל׳ הרמב״ם ״כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח״. וכ״ה בעבודת מלך לרמב״ם שם. וראה קרני ראם לרמב״ם שנדפס ז״ע מכת״י. וכ״כ חי׳ ר׳ מאיר שמחה חולין צד, א. ערוה״ש חו״מ רכח, ג. וראה שו״ת שו״מ חמישאה ה. ואף של׳ השו״ע רכח, ו ואדה״ז יג, מורה שתלוי בדעת המתאנה, שגם כשעושה לצורך עצמו אם לא הו״ל למתאנה לאסוקי אדעתי׳ חייב להודיעו. וכ״כ להוכיח בדרך המלך לרמב״ם שם מד׳ הרא״ש חולין ז, יח  – אין הדברים מוכרחים. ויתכן דתרוויהו איתנהו. וכן יש להעמיס בל׳ אדה״ז שם יב ״בדברים אפילו במלה אחת של שפת חלקות או גניבת דעת או במעשה שמראה שעושה בשבילן ואינו עושה״ – שכל שאין כאן (תוספת) דיבור או מעשה שמראה כאילו הוא בשבילם לית לן בה. וכש״כ שאין הכרח שכ״ה גם בנכרי.

ולמעשה כיון שמותר לישמעאלים לאכול להבדיל שחיטת ישראל, לכן “המחמיר” “מטעה עצמו”. ועוד דדמיא למוכר דבר שהותר בהפ״מ שאינו מחוייב להודיע לקונה כיון שמדינא מותר. ובפרט שלא מבקשים מהשוחט “לברך”, ומוכח מזה שלא מקפידים. ואף גם זאת, שהרוצה ל״החמיר״ יכול לשחוט בעצמו.

 

Second Shaiala – Shecht for their holiday:

Many Muslims shecht a cow for either one of their holidays commemorating their pilgramge to Mecca or for the birth of a child. This is required by their religion and isn’t done just so that they could eat meat (al derech chulin). Am I allowed to shecht such animals for practice, or is this forbidden because I am being modeh in their beliefs that are against Torah (for example they shecht a beheima by one of their holidays to commemorate the akeida, which they believe happened to Yishmoel and not Yitzchak, something which goes against Torah.)

 

Answer:

Forbidden (for other reasons).

 

Sources:

ראה בתשו׳ שהובאה במ״מ שחיטה ב, כא, שאסור לישראל לשחוט פסחם, דהוה מין ממיני ע״ז. אמנם, הרי קיי”ל שהישמעאלים אינם עוע”ז (וראה גם שמ״ח ד, יז. שם ו). ואכן, בשו״ת תשב״ץ ג, קלג, כתב שאינו מטעם הנ״ל, וס״ל לאסור לשחוט פסחם מטעם אחר, משום מסייע (כיון שהוא חד עברא) לפי שזו מצוה קבועה להם (ודבריו הובאו בשיחה הידועה בענין זמ״צ ב״נ, בחלק כו ע׳ 141 הע׳ 68), או משום שוחט קדשים בחוץ (על צד הספק שהוא קרבן. ושקו״ט בכ״מ שהרי אין בהם ד׳ עבודות וכו׳. ובכלל, אין כוונתם לשם קרבן. וראה נר מצוה סיד י, נו שאסור לסייע בהפשט וניתוח מה״ט. אבל ראה שו״ת תורת מרדכי לח). ועוד כתב טעם, שאין לשמוח עמם ביום אידם. וטעם האחרון שייך רק במתעסק בשחיטה ואוכל עמהם.

וכדברי התשב״ץ כתב בזבח תודה חסין ג, י, ובמים חיים משאש ב, יו״ד ח. וראה שו״ת מנחת שי כ. והחולקים על התשב״ץ – ה״ט דס״ל שאין איסור מסייע בגוי, עיי״ש. אבל דעת אדה״ז שמז, ג, שגם במומר יש איסור מסייע. ולכמה דעות כ״ה גם בגוי. וכ״מ קצת בשו״ע אדה״ז גניבה כג. (אבל ראה תשו׳ אהלי יוסף נד׳ ביגדי״ת מא, נד – ע׳ ריא ואילך. וצ״ע מה שתפס שם ע׳ רט, בדעת אדה״ז שמז, ד, שבגוי ליכא איסור דמסייע, שאין לזה שום הכרח. ואולי מש״כ ״ע״ש״ קאי אד׳ המג״א שלפניו. וגם הוא לא החליט הדבר למסקנא. וראה אמרי יעקב דלקמן). ויש הסוברים שאין חובה להפריש גוים. ובלקו״ש שם לא נקט כך.

ונראה שמה שנקט בלקו״ש בד׳ תשב״ץ בפשטות שהוא מחמת הציווי לכוף, ולא רק משום איסור מסייע – הוא ממש״כ שם שחייב למונען ולהפרישן, ולא כתב רק שאסור לסייע, ולא מצינו חובה למנוע גוים מאיסור, זולת מחמת הציווי לכוף. ושו״ר שכך מפורש בלקו״ש מ׳ ס״ע 234 (וראה בקול צופיך שצויין שם בלקו״ש כו). ואף להאומרים שגם באינו מונע בשוא״ת עובר משום מסייע, והארכנו במק״א – היינו בישראל ואין הכרח לחדש כן בגוי. ואף אם נאמר שכל שנמנע ואינו מפריש עובר ג״כ בלפנ״ע, ושכ״ה גם בגוי (שדין מסייע הוא משום חובת הפרשה מדרבנן ולא מדין ערבות ותוכחה) – בנידון דידן שיפסיד מזכויתיו מחמת זה, כיון שיחסר לו בהתלמדותו, ודאי אין חובה בכך. ומצד החיוב לכוף כל באי העולם – בודאי בכגון דא אינו חייב בכך, ראה לקו״ש כו  ע׳ 143. מ ע׳ 238 הע׳ 2. אלא שעדיין יש משום מסייע כפשוטו. [ולהעיר בנוגע איסור מסייע בגוי, שבח״מ שם סתם כרמ״א. אבל בחכ״ו שם ״פאראן א דעה״].

וסבור הייתי לומר, שבנדו״ז שהישראלי עושה לעצמו להתלמד ואינו מתכוון לצורך הישמעאלי (משא״כ שם), ליכא משום לפנ״ע ומסייע. וכבר כתבו אחרונים שכל שעוסק בעצמו ומחמת זה השני נכשל ליכא משום לפנ״ע (ראה בשו״ת אג״מ יו״ד ג, צ. קובץ תשובות א, מד. ובהרחבה – כתבי הגרי״ש שבת ע׳ רכח, ובהערות להנ״ל סוטה י, ב. ופי׳ כן בד׳ שו״ת מהרי״ל דיסקין קו״א קמה (שבאג״מ שם הקשה עליו). שו״ת תשוה״נ א, תתמב. וראה אצלנו 16900).

אמנם, הא בורכא, שבודאי אא״פ לומר כנ״ל ככלל מוחלט, שהרי אסור להעמיד בהמתו אצל רועה משום לפנ״ע – ב״מ ה, ב. ולריטב״א שם, ה״ט שאסור להשביע חשוד על השבועה (אלא שי״ח. ואכ״מ). וכן לקנות דבר גזול מהגזלן משום מחזק ידי עוברי עבירה. ואסור להלוות בלא עדים, ולהכות בנו הגדול משום לפנ״ע.

וכן אסור להעמיד בהמתו בפונדקאות של נכרים. וכן אסור לעשות שותפות עם הגוי, ובראשונים סנהדרין סג, ב ביארו בכמה אנפי במה שאין בזה לפנ״ע, ולא מטעם הנ״ל. (אבל באשכול ע״ז מו אכן כתב בטעם ההיתר לפי שאם נשבע לדעת עצמו עושה ויותר ניחא לישראל שלא ישבע). ובח״ח לה״ר ט, א בהגה, שאסור לשבח חבירו כשקרוב שהשומעים יתחילו לספר בגנותו. ובשו״ת אג״מ או״ח ג, מג שאסור להתפלל באולם כשיודע שאחר התפלה יכבה בעה״ב החשמל (אא״כ הוא רק חשש בעלמא). ועוד רבות כאלה. ואף שבכל אלה עסוק בעצמו, ולטובת עצמו.

[ולהעיר, שבפשטות במכה בנו הגדול עובר בלפנ״ע דאורייתא, כמשמעות הגמ׳ מו״ק יז, א ורמב״ם ממרים ו, ט. ת״ת ו, יד. ועוד. ואף למש״כ בריטב״א ב״מ שם לענין מסירת בהמה לרועה, דנקטי׳ קרא לרווחא דמילתא – יש לחלק. ובפרט לפמש״כ הריטב״א גופי׳ שם באופן הב׳ דסתמא עביד איסורא ודאי. וכ״כ גם בע״ז כב, א שבמשכיר שדה לכותי וכותי עושה מלאכה בחוה״מ שעובר משום לפנ״ע דאורייתא, אף דס״ל (ע״ז טו, ב) שבספק א״ע משום לפנ״ע. ונראה לפי שכך רגילותו. וכ״ה להדיא בבית הלל רמ, ג, במכה בנו הגדול שהוא מה״ת. וכ״ה בפר״ח או״ח תצו, א סד״ה ולכן. וראה גם גור ארי׳ צרמון פסחים  פ״ב ט, ד בדפי הספר. יד דוד מו״ק שם (כשיעשה בנו העבירה) לב שומע ל, נו (כנ״ל). ח״ח דלקמן. חזו״א יו״ד סב, יג. ברכת ציון קדושין לג, א. וכבר ביארו שבמעוררו לכך, גם בחד עברא אסור מה״ת. וכ״מ בשו״ת חכ״צ קלח, ובתומים לב, א – בשוכר עדי שקר. ותלוי בתי׳ הראשונים בטעם שאין לפנ״ע בשותפות עם גוי, כדלקמן, משום חד עברא, או שאין ב״נ מצווה על כך. וראה אצלנו 1522. ושו״מ כמה מ״מ וציונים בהנסמן באנצי״ת ערך לפנ״ע הע׳ 343 ואילך, שכשמשכנע או ממציא לחבירו ה״ז בגדר תע״ד.

ועד״ז מצינו לענין מלוה בלא עדים, שכ״מ ברמב״ם מלוה ולוה ב, ז ובפיר״ח שבועות לט, א. ועוד.  וכ״כ בפנים במשפט חו״מ ע, א. שעשוע התלמידים שם. אבל בריטב״א מגילה כח, א ד״ה תיתי לי דלא עבדי, שהיא מדת חסידות בעלמא. ורוה״פ חלוקים. וראה שד״ח כללי הפוסקים טז, יב. שו״ת אור לי עח. וראה אצלנו הלכה יומית אות תרצז. ובארוכה – הנסמן בשו״ת עטרת פז זביחי אחו״מ  ג בהע׳ א. ואכ״מ.

ובשו״ת מהרש״ג ב, ריז, ושם ק, לענין מכה בנו הגדול ומלוה שלא בעדים שהם מדרבנן, לפי שאינו מתכוון לכך וליכא פס״ר. וצע״ג שבכ״מ בש״ס ודאי מיירי באינו מתכוון להכשיל, דאטו ברשיעי עסקינן. ונחלקו טובא אם גם בספק שמא יעבור עובר על לפנ״ע דאורייתא. ובכ״מ שגם בספק (או בקרוב לודאי) אם יעבור עובר משום לפנ״ע, ושבמושיט יין לנזיר אינו בודאי שישתה (ובראשונים ע״ז ו, ב – כמה אנפי: שמסתמא ישתה, או שמא ישתה), וכן במוכר תרנגול לבן עובר אף שאין ודאי שקונה להקרבה לע״ז  (רא״ש ע״ז יד, ב. שו״ע יו״ד קנא, ב). וראה שו״ת טוטו״ד לב. הנסמן בעטרת פז שם. והדברים עתיקים. ואכ״מ. ובגוף סברתו משום דשא״מ כשאינו פס״ר – כבר כתבו אחרונים (קובץ שיעורים ב, כג, ו. ועוד) שכשהאיסור על התוצאה ולא על המעשה חייב גם בדשא״מ. וחקרוה שרים בגדר לפנ״ע בכלל, אם האיסור גוף  נתינת המכשול או על ההכשלה. ובמהרש״ג שם הב״ד יד מלאכי שסז, שחייב על גוף הנתינה, גם כשלא נכשל, וה״ר ממכה בנו הגדול, וכדבריו כתבו כמה אחרונים. ומהרש״ג שם חולק בתוקף, וס״ל דל״ה לפנ״ע דאורייתא. אלא שלסברת היד מלאכי נפלה טענת מהרש״ג דל״ה פס״ר, שהרי האיסור בגוף נתינת המכשול. ולמטוני׳ שאיסור לפנ״ע הוא על ההכשלה, שוב ה״ז איסור על התוצאה].

וצ״ל ולחלק בכמה אופנים, שחלוק הדבר בין עושה בשל עצמו למי שעושה אצל חבירו או עבורו. וכן יש לחלק בין מקום שהוא מעורר כללות המכשול אצל חבירו, למקום שהנכשל בא מעצמו להיכשל (ראה ח״ח שם). ועוד חילוק, דשאני בדבר שהוא קרוב לודאי שיכשל, וכאילו מוכרח בכך. וכעין מהרש״ג הנ״ל שאינו פס״ר. וגם שחמור טפי כשמסייע בגוף הדבר (ראה תשו׳ אהלי יוסף שם ע׳ ריב, בנוגע לקנות דבר הגנוב. ובאו״א – באמרי יעקב שטרן גזילה ט ביאורים ד״ה שהרי). וכעין מש״כ בכ״מ לחלק בכללות דין מסייע, שבמעוררו לכך, או כשודאי יכשל, או בספי׳ בידים, ליכא היתר דחד עברא, שאין כאן סיוע אלא גוף ההכשלה. ואף להחולקים, קרוב הדבר לומר, שלגבי ההיתר שעושה לטובת עצמו מקום לחלק ככל הנ״ל. וראה מה שהאריך מאד בכ״ז בס׳ הרימו מכשול בירורים ט. ודרך באו״א קצת.

ובנדו״ז, שברור הדבר שהגוי עושה לע״ז, והוא עושה עבור הגוי, וכמעט שהוא בשליחותו של הגוי, אף שיש לו תועלת וטעם לטובת עצמו, והסיוע בגוף הדבר, וגם אין הישראל מוכרח בכך, קשה הדבר להתיר מה״ט. אבל להעיר מפס״ד להצ״צ בלקוטים דהיכא שקרוב הדבר שאא״פ להפרישו יל״ע אם מותר לסייעו כדי שיהי׳ לו טובה מזה. ועכ״ז לא נ״ל להתיר בכגון דא, ובפרט שהצ״צ מספק״ל בדבר ולא הכריע.

וצ״ב בגוף האיסור שם במ״מ ובתשב״ץ לסייע להם לעשות מצוה קבועה להם, דמ״ט לא נאמר לפ״ז לאסור השחיטה בכלל עבורם כיון שמחשיבים זאת למצוה. וכנראה סברו לחלק בין שחיטה גרידא שאינה בגדר מצוה ממש, לקרבן. ועדיין צ״ב מאי שנא ממילת ישמעאלים. ונראה פשוט, שמילה ושחיטה ה״ז מצוה קבועה לישראל, ומקבל שכר כאינו מצווה ועושה, ואין כאן כוונה לחדש דת ולהוסיף מצוה. וכ״מ בשו״ת הרמב״ם קמח לגבי מילת ישמעאלים. ודלא כמי שהבינו בדבריו שחולק על הרמב״ם וס״ל לאסור לקיים מצות בקביעות (או שפי׳ כך בדעת הרמב״ם, ראה שו״ת אג״מ יו״ד ב, ז. ועוד. ואכ״מ), דהכא מיירי מ״מצוה הקבועה להם״ שאינה ממצות ה׳, ולא במצות ה׳ שרוצה לקיים בכדי לקבל שכר.

(וצל״ע ברשימות חו׳ קנט בסופה, שברצה לעשות מצוה אין מונעין היינו בדיעבד ולא לכתחילה, ומפרש שהוא מטעם שאין להם מניחין לחדש דת, דלכאו׳ אם הוא מה״ט –  מאי שנא הכא שאין מונעין והתם קאמר דאין מניחין. ועוד צל״ע החילוק בין צדקה שכתב לאיסור מה״ט, ומדייק בל׳ הרמב״ם מלכים י, י שאם נתן מקבלין, דמשמע רק בדיעבד, משא״כ כיבוד או״א, שהוא מצד השכל,שהרי צדקה נמי מצד השכל הוא. ונראה  שהכוונה שם פשוטה, שדמא בן נתינא עשה מצד השכל. ואה״נ שבעושה צדקה מצד חיוב השכל ותורת המוסר  לית לן בה. אבל להעיר שבכ״מ וגם בשיחות קודש שב״נ נצטוו בצדק, ואנשי סדום נענשו שיד עני ואביון לא החזיקה. ואולי התם מיירי רק במחלק לעניי ישראל, דאיכא משום חסד לאומים חטאת וביבוש קצירה, ראה שם בארוכה, משא״כ בצדקה בכלל).

 

 

#19215