Tashlumin for Shabbos Shacharis: Before or After Musaf?

 

Question:

If one missed the time for Shacharis on a Shabbos or Yom Tov, how do they daven? Do you say Mincha first or Musaf first?

 

Answer:

Musaf. Then Mincha, and then tashlumin for Shacharis.

If the time of Mincha arrived, Mincha takes precedence. In this case, Mincha is first, then Musaf, and then tashlumin for Shacharis.
Mincha takes precedence only after the time of Mincha Ketana has arrived. However, even before this, from the time of Mincha Gedolah, one must daven Mincha first, in the event that for whatever reason he must daven both tefillos now, for example, if as he is about to begin a full meal thereafter. Regardless, l’chatchillah one should always ensure that he davens Musaf early enough before the time of Mincha Gedola to avoid this issue.

 

Sources:

ראה שו״ע אדה״ז רפו, ה. והנה שם הובאו ב׳ דעות אם כ״ה גם כשא״צ כעת להתפלל מנחה כגון שאינו רוצה לאכול. (ומיירי בסעודה גדולה או קטנה, למר כדאית לי׳ ולמר כדאית לי׳, כן נראה בפי׳ ד׳ אדה״ז כאן. ולדידן, המנהג להקל בסעודה קטנה, ורק בסעודה גדולה יש להחמיר, ולכתחילה אפי׳ סמוך למנחה גדולה). ודעה הראשונה, כדעת ר״י והרא״ש ודעמי׳ שבא״צ להתפלל מנחה א״צ להקדים מנחה, אא״כ הגיע זמן מנחה קטנה. וד״ז הביא  אדה״ז בסתמא. ואח״כ דעת י״א, שבכל ענין גם קודם זמן מנחה קטנה צריך להקדים מנחה.

והנה אדה״ז סיים עלה ש״יש לחוש לדבריהם״. ואף דמיירי רק ע״ד הזהירות להתפלל מוסף בהקדם שלא יצטרך להקדים מנחה למוסף, ולא בנוגע להתפלל מנחה קודם – הרי בזה גופא כתב ״שלא יצטרכו להתפלל מנחה תחלה״. ועוד שרק בציבור כתב כן, שבזה באירע שאיחרו בפועל אינו מקדים מוסף. ודוחק לומר שמזה שלא כתב לחוש לדבריהם לענין היחיד שיקדים מנחה, מכלל דלא ס״ל הכי, שהרי ה״ה והוא הטעם, דכיון שלמעשה חוששים לדבריהם ממילא יש גם להקדים מנחה, שהרי לכו״ע אין בכך הפסד. וי״ל דעדיפא מינה קאמר, שגם בציבור יש לחוש לכתחילה לדבריהם להקדים זמן תפלת מוסף.

ותו, שבסי׳ תרכ, א הביא רק דעת הי״א וכתב עלה שהוא ״מן הדין״ (ולא רק ״לפי סברא זו״. אלא שי״ל שלא חש להאריך שם, שהציב לו ציו״ן לסי׳ רפו, ושם נחית לזה בפרטיות. ועוד, דסוגיא בדוכתא עדיפא).

ועוד ועיקר, שגם לפי דעה הראשונה מותר לו להקדים מנחה, וכדיוק ל׳ אדה״ז בדעה זו, ״יכול להקדים של מוסף״ (משא״כ בדעה ב׳ ש״צריך שיקדים מנחה״). ונמצא שיצא ידי שניהם. [ואדרבה שיש מהראשונים דס״ל שאפי׳ בדיעבד לא יצא בהקדים מוסף – רא״ה ברכות כח, א. המחכים ע׳ 14. ועוד. אלא דלא קייל״ן הכי]. ושו״ר שעמד בחלק מהנ״ל במילואים לקיצור הלכות בשו״ע אדה״ז במקומו.

וצע״ק, שבקצוה״ש פג, ו השמיט דעה זו לגמרי. ומדבריו בבדה״ש שם כג, נראה שסבר שיש לחוש לדעה זו רק לענין להקדים זמן תפלת מוסף.

ובמשי״ם חפשי, מצאתי שכמה פוסקים אכן נקטו כן להלכה – ראה גם בקיצור שו״ע עו, יב שנקט בפשיטות הכי, שיש להקדים מנחה בכל ענין, ולא הביא כלל דעה חולקת (אף שבחיי״א כז, ח, שהרבה פעמים נגרר אחריו כתב כן רק בהגיע זמן מנחה קטנה. וכ״כ גם בדרה״ח דיני תפלת מוסף ד. אלא שנכתב שם, שהוא משעה ורביע קודם הלילה. ואולי הוא טה״ד, שזמן מנחה קטנה הוא בתשע ומחצה. ולפלא, שלא כתבו שבצריך להתפלל שניהם,  מנחה קודם גם לפנ״ז. וראה גם שלחן עצי שטים ו, ז). וכ״ה כבר בסידור עמודי שמים ליעב״ץ מוסף לשבת ח. (אלא שסומך להתיר על קריאת השמש, אם לא הגיע זמן מנחה קטנה). וכ״כ בשלחן שלמה רפו, א. (וגם הוא כתב לסמוך על קריאת השמש). ועוד. וכך כתבו כמה פוסקים בדעת השו״ע שהעיקר כדעה זו שהביא בסתמא, כדלקמן. וראה גם שו״ת אג״מ או״ח ד, סח, שנקט שכן עיקר לדינא. (וראה גם חזו״א מנחות לג, יא).  ועוד זאת, שבמסגה״ש על הקשו״ע, שנגרר כמעט תמיד אחר דברי אדה״ז, אף שהביא שבשו״ע ודאדה״ז ובחיי״א יש בזה חילוקי דעות, סיים עלה שלמעשה יש לנהוג כנ״ל. ונראה שהבין בד׳ אדה״ז כדברינו. ותמיהני קצת שבס׳ קשו״ע עם פסקי אדה״ז שווי׳ לאדה״ז כחולק.

ועכ״ז, למעשה לא נ״ל לפסוק כן בכל גווני, שהרי סתם וי״א בד״כ הלכה כי״א, ובפרט שאדה״ז דייק בדבר ושינה מל׳ וטושו״ע שכתבו דעה הראשונה הנ״ל כדעת י״א (וראה בחי׳ הצ״צ בקיצור פסקי הרא״ש ברכות ד, ח – במהדו״ח קצו, ב. אלא שבשו״ע אפ״ל שהי״א בא לפרש דעת הסתם, כבכ״מ עד״ז. ולמעשה כתבו כמה מהפוסקים בדעת השו״ע דס״ל כסתמא שהביא בקמייתא, מט״י י. חסל״א ב. מאמ״ר ה. וראה ערך השולחן טייב ד. מימי שלמה קמחי כאן. שו״ת גור ארי׳ יהודה לח. אבל ראה ערוה״ש טו. ובבית דוד תלג, הביאו בשלמי חגיגה, כתב שאין נזהרים בזה ביו״כ משום דאית בה תרתי, שאינו רוצה לאכול וגם הוא בציבור. ומשמע דבלא״ה נקט שמתפלל מנחה תחילה).

ועוד, שדברינו הנ״ל נסתרים מממש״כ הרמ״א בד״מ תרכ, ב, שהביא שיטה זו (אלא שחילוק בדבר, כדלקמן), וסיים עלה, ״וכן נוהגים״. וראה גם בד״מ הארוך שם ג. וכן מוכרח לכאו׳ בהגהת הרמ״א גופא שבשו״ע, שממה שהגי׳ אדעה בתרייתא כאן, שבהגיע זמן מנחה קטנה יתפלל מנחה תחילה – עכצ״ל דנקט לעיקר כדעת הרא״ש שהביא המחבר כדעה בתרייתא. וכ״ה בב״ח רפו ד״ה היו שסומכים על דעה זו. וכן נקט בא״ר יא. וראה גם בתורת שבת שם ד. וכ״נ בדעת המג״א תרכ, שהביא דעה זו, (וראה להלן) והקדים וכתב ״אבל״, וידוע בכללי הפוסקים, שבכה״ג מוכח דהכי ס״ל. וכ״כ בכיו״ב אדה״ז בנוגע לל׳ המג״א – ראה אדה״ז תצז בקו״א ג. תקג בקו׳א א. וראה גם שו״ת הצ״צ יח, ד. ואף שסיים המג״א שכן נכון לדלג אבינו מלכנו – היינו לכתחילה בכדי שלא יצטרך לבוא לידי כך. וראה גם מט״א תרכ, א שנראה מדבריו לפסוק כן, שכן משמעות דבריו שגם ביחיד מיירי.

וצ״ל בדעת אדה״ז, שרק לכתחילה כתב לחוש לדעה זו. ומצינו כה״ג בא״ר שם, שהקשה מסי׳ תרכ שסתם המחבר כסברא ראשונה שבשו״ע, להקדים מנחה בכל ענין, וכתב לחלק דהתם לכתחילה קאמר, אבל בדיעבד אין להתפלל מנחה תחילה. וכבר כ״כ בשכנה״ג שם בהגה״ט ד. (ובמאמ״ר שם הבין באו״א). וכ״מ במג״א תרכ הנ״ל.

ועוד, שלמעשה לא ראינו ולא שמענו שינהגו כן כלל. (אלא שצל״ע אם שייך מנהג בכגון דא, שבפוסקים דנו רק לגבי הציבור שנהגו שלא להקדים מנחה,  ופוק חזי מאי עמא דבר, והעלו ליישב המנהג בכמה אנפי, ולדידן העיקר שבציבור א״צ להקדים מנחה. אבל לגבי יחידים שאיחרו, ה״ז דבר שאינו מצוי, הן התפלה ביחידות והן בשעה מאוחרת, ול״ש מנהג בזה, ובד״כ ה״ז רק אצל המון עם דלאו כו״ע בקיאין בהלכה, ומהיכא תיתי שכן המנהג באמת). ובפרט אצל המאריכים בתפלה (שבזה המדובר בת״ח מופלגים יראי אלקים ועובדי ה׳ באמת, וראינו הנהגתם בפרהסיא). ובמילואים הנ״ל נדחק בזה.  ומחוורתא שסמכו על הדעה שהוא רק בצריך להתפלל שניהן, וכדברינו לעיל. ואף שעדיף להתפלל מנחה תחילה ויצא גם דעת הסוברים כן – עכצ״ל שלכתחילה אין לעשות כן לשנות סדר התפלות, וכדמוכח בכ״מ. [וכן משמע קצת ממה שטרחו הראשונים ליישב הנהוג ביו״כ בכמה אנפי, ולא הורו שלכתחילה עדיף להתפלל מנחה תחילה, וכפי שפסקו שאר הראשונים בזה למעשה. וגם בדין הנ״ל גופא, שנכון להקדים מוסף לפני שש ומחצה שלא יצטרכו להקדים מנחה מוכח שלכתחילה צריך להתפלל כסדר הקרבנות, לפי שכנגד הקרבנות תיקנום. ויתר על כן מוכח ממה שנהג מהר״ם ביו״כ להתפלל מוסף ביחיד ולדלג אבינו מלכנו שלא יצטרך להקדים מנחה. ומינה, שכל שא״צ להקדים מנחה אין לו לעשות כן. ואף שבטור רפו ותרכ כתב בטעם הנהגת אביו הרא״ש שעשה כן כדי להתפלל מנחה בזמנה, במהרי״ל יו״כ ט, כתב כדי להתפלל מוסף קודם מנחה. וכ״ה בהגמי״י סוף הל׳ שביתת עשור. ובעיקר הענין, כמעט מפורש כן בפסקי תוס׳ זבחים א, ד, שכתבו שבלא הגיע זמן מנחה והקדים מנחה למוסף יצא אבל לכתחילה לא. (אלא, שדבריהם טעונים ביאור, שבלא הגיע זמן מנחה הרי לא יצא שהתפלל שלא בזמנה. ואולי כוונתם מתחילת שש, ולמ״ד שבדיעבד יוצא ידי מנחה מאז. וקמ״ל שיצא גם מצד הקדמת מנחה למוסף. ועוי״ל, דמיירי בזמן מנחה קטנה. ור״ל שלפני מנחה קטנה אין להקדים מנחה למוסף לכתחילה)].

אלא שכ״ז אינו מעלה ארוכה כשכבר הגיע זמן מנחה קטנה. וראיתי למי שכתבו שנהגו כן מחמת דעת המקובלים שלעולם יש להקדים מוסף – ראה כה״ח לז. אמנם, ידוע שאחז צדיק דרכו להכריע במחלוקת הפוסקים ע״פ הסברות שבספרי הקבלה. ובכ״מ אין דבריו מוכרחים, שהרי הכוונות נשנו ע״ד הרגיל, ואין הכרח להעמיד הכוונה גם במקרה היוצא מהרגיל, ושמא ישנן כוונות מיוחדות לעשות איפכא. ודוק ותשכח שבכ״מ מצינו במקור חיים להר״ח הכהן מגורי האריז״ל, שכתב לכוון הדברים שבשו״ע שיהיו תואמים יחדיו לכוונות ע״ד הסוד. וגם בנדו״ד מצינו כן בספרו טור פטדה על אתר, עיי״ש.  ועוד והוא העיקר בנדו״ד, שהמעיין בדברי כה״ח כאן ישר יחזו עינימו שמעולם לא כתב כן. ולא בא אלא לומר שנכון לסמוך על הי״א, והיינו מחמת סברת האריז״ל בהקדמת מוסף למנחה, הא בצריך להתפלל שניהם או כשהגיע זמן מנחה קטנה, ודאי יעשה כפס״ד השו״ע.

ובזה נסתר גם מה שראיתי לאחד הכותבים שכתב ליישב מה שלא נהגו כך, שכיון שהקדמת מנחה היא רק למצוה מן המובחר, אפשר לדחות ההקדמה מחמת הרצון שהתפלות יהיו על הסדר בהתאם לכוונות שע״ד הסוד.

ודבריו מרפסין איגרא, שהרי הקדמת מנחה היא משום תדיר שהיא דאורייתא (ובפרט בב׳ מצוות שוות. וראה בארוכה בשערים מצויינים בהלכה לאאמו״ר זצ״ל זבחים פט, א ד״ה ולולי – ע׳ תרסג), והוא מדינא דגמרא, ונשנה בברייתא, ואיך אפשר לעקור בידים דיני תורה על יסוד סברות שכאלו. ופשוט, שמחוייב הוא מה״ת במצוה מן המובחר אף אם אין רצונו בכך, אלא שאינו מעכב במצוה. ובסגנון אחר, הרי גם ע״ד הנגלה אין לשנות סדר התפלות לכתחילה, כנ״ל, ועכ״ז מעלת התדיר גוברת כל כך, והה״נ בנוגע לסדר התפלות ע״ד הסוד. וז״פ וברור.

[ולהעיר, שאף שאינו מעכב, גדול כח התדיר עד כדי כך שדוחה מעלת תפלה בציבור – ראה אג״מ שם. (ודלא כשו״ת באר יצחק או״ח כ. ושם ר״ל שמותר לכתחילה לאחר זמן מוסף, אף שמחמת זה יצטרך לשנות סדר התפלות). ויתירה מזו, שמחמתו חייב להתפלל מנחה גדולה, ואף שהתפלה אינה בעיקר זמנה, להסוברים שאסור להתפלל מנחה גדולה לכתחילה. ובודאי דוחה חובת קדימת התדיר לסברא הנ״ל שיהא מתאים לסדר התפלות. ועוד ועיקר, שלרוה״פ דוחה שאינו תדיר, גם אם נדחית לגמרי, והביאו כן מהירושלמי ברכות ד, א, שבאין לו שהות להתפלל שניהן מתפלל מנחה, אף שלמוסף אין תשלומין. וכ״פ אדה״ז בקו״א כאן. (ולהעיר שבחי׳ הצ״צ הביא רק דעת המג״א. ולהעיר, שמש״כ אדה״ז בקו״א תלא, א שאם המצוה שאינה תדירה עוברת דוחה להתדיר (וכה״ק בתהל״ד ב או״ח יח) – צ״ל דשאני הכא ששניהם בגדר מצוה עוברת, כן נראה). כן להעיר שברמב״ם תמידין ומוספין א, ג, כתב שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר. ומשמע שיש גם גדר איסור להקדים שאינו תדיר. ואכ״מ].

ואף שדעת הרמב״ם שבציבור אין להקדים מנחה שלא יטעו, והכי קייל״ן, ומכאן שמעלת התדיר נדחית לפעמים – היינו שכיון שההקדמה אינה לעכב, ורק מצוה מן המובחר, אפשר לדחותה לתועלת הציבור. ובסגנון אחר, שבציבור חשיב כדיעבד. אבל לא לדחות דין זה מעיקרא ומכל וכל. ועוד שבערוה״ש יז, כתב לבאר שבציבור ל״ש דין ההקדמה כלל ועיקר, עיי״ש טעמו. (אמנם, מד׳ הרמב״ם תפלה ג, יא, מוכח שלא כדבריו, שכתב שהוא רק בכדי שלא יטעו).

והה״נ במה שראיתי למי שהעתיק מערוה״ש הנ״ל, שאצלנו לא שמענו מי שיקדים מנחה למוסף, שפשוט וברור שלא בא לעקור דינא דגמרא רח״ל. והרי ביאר מילתא בטעמא מחמת קריאת השמש, והוא דבר התלוי במציאות, וכדלקמן, והיאך אפ״ל על יסוד דבריו בסתמא ולחתוך הדין ״שאין נוהגים כהשו״ע ופוסקים״, הס מלהזכיר, כפי שראיתי שכתבו הנהו לקוטאי דדרא בתראה.

וראה שו״ת ראש אליהו ב, פב שהעלה שלעולם א״צ להקדים מנחה, שממנ״פ אם יש שהות ביום להתפלל מנחה, מוסף קודם, ואם כבר אין שהות בלא״ה יקדים מנחה לפי שלמנחה יש תשלומין וכפסק המג״א. והנה, נוסף לזה שכל דבריו אפשר לדחות בגילא דמחטא, ובפרטיות שגם ביש שהות ביום קייל״ן לעיקר שמנחה קודם, ולאידך רוה״פ נקטו דלא כמג״א שגם באין שהות ביום מנחה קודם, עוד זאת ועיקר, שלדבריו בטלה הלכה זו מעיקרא. וד״ז לא ניתן להיאמר. ואולי כוונתו בדרך זיל הכא קמדחי לה וזיל הכא קמדחי לה, וס״ל לנקוט כל הקולות שבכל הדעות. אלא שד״ז גופא תמוה, ולפענ״ד, חובת הקדמת תדיר מדאורייתא חשובה מצ״ע שנרצה לקיימה, ואדרבה עלינו לקיים הלכה זו ולא לחפש כל טצדקי להיפטר ממנה. וד״ל.

כן ראיתי למי שכתב למיסבר סברא שבאינו רוצה להתפלל מנחה מאיזה סיבה, ובנדו״ד לפי שרוצה להקדים מוסף למנחה מחמת סדר התפלות, נקרא שאין ב׳ תפלות לפניו. וג״ז אין לו יסוד ע״פ דין. וכ״ה בכל דיני תדיר, שחייב להקדים התדיר אפילו אם יש בידו טעם מיוחד שרוצה להקדים שאינו תדיר. ועד כאן לא שמענו אלא במי שאינו רוצה להתפלל ב׳ התפלות סמוכות זל״ז, וכדעת רבינו יונה, ברכות יט, בדפי הרי״ף, וכ״ה ברשב״א ברכות כח, א משמן של גאונים, ובנמוק״י ועוד, שלא אמרו להקדים מנחה ״אלא במי שרוצה להתפלל שתי תפלות מיד משהגיע זמן מנחה גדולה וכיון שרוצה להתפלל מוסף ומנחה מיד יש לו להקדים המנחה, אבל אם אינו רוצה עכשיו להתפלל מנחה אלא מוסף לבד, וכוונתו להתפלל מנחה אחר שעה או שתי שעות יכול להתפלל של מוסף תחלה אף על פי שהגיע זמן מנחה גדולה, וביו״כ כיון שאין כוונתנו להתפלל שתי התפלות זו אצל זו אלא כוונתינו להתפלל מנחה אח”כ אין לחוש אם עכשיו אנו מתפללים מוסף קודם המנחה אף על פי שהגיע זמן מנחה גדולה״.  וראה גם באלפסי זוטא ברכות שם, שדין הקדמת מנחה הוא רק ברוצה לתכפן, אבל אם רוצה להפסיק בינתיים רשאי להתפלל מוסף תחילה. וד״ז עולה בקנה אחד עם דעת רבינו יונה שבאינו רוצה להתפלל מנחה כעת אין חובת הקדמה. אלא שגם בזה היינו רק קודם שהגיע זמן מנחה קטנה. וצ״ע ליישב מה שנהגו כמה להקדים מוסף גם בכה״ג.

ואולי סמכו על מש״כ המג״א דהאידנא שהשמש קורא א״צ להקדים מנחה. אלא שבימינו ג״ז ל״ש. (ואולי ברגיל להתפלל בציבור במנין קבוע דינו כקריאת השמש), ועוד, שאדה״ז בקו״א לא ניחא לי׳ בדברי המג״א, והוכיח שגם בציבור דעדיף מקריאת השמש חיישינן לכך. ועוד, שכשהגיע זמן מנחה קטנה ג״ז לא מהני. ומתרי טעמי, חדא שלכמה דעות כשהגיע כבר זמן מנחה קטנה אסור לאכול אפי׳ במקום שיש קריאת השמש. ושנית, שגם למ״ד דמהני קריאת השמש להתיר האכילה אחרי זמן מ״ק, הרי מזמן מ״ק ואילך אין הדבר תלוי בצריך להתפלל או לא, וכמפורש ברמ״א. וכ״כ להדיא בסידור יעב״ץ שם, שגם במקום שהשמש קורא צריך להקדים מנחה כשהגיע זמן מ״ק. וכן במחה״ש משמע הכי. וכ״מ קצת במשנ״ב יב. שם תרכ, ב. אלא שבערוה״ש נקט דמהני גם בזה. וצע״ג, שהוא היפך ד׳ הרמ״א. איברא, שכן מוכרח גם בל׳ הפמ״ג בא״א ג. אלא שדבריו סותרים לכאו׳ ד׳ הרמ״א. ובדקתי בדפו״ר דהפמ״ג, ושם ליתא למילת ״וכ״ש״, וכתב שם ״וב״ש״. וצ״ע פירושו. וסברא זו עולה יפה רק לדעת הגהות הסמ״ק לר״פ יא, וכ״ה בריקאנטי תפלה טז, שנקטו בטעם ההיתר להתפלל מוסף קודם, דאתיא במכ״ש מסעודת הרשות שהותר קודם מנחה. ולפי דבריהם כל שהותר לאכול סעודת הרשות מאיזה טעם שיהי׳ מותר להקדים גם מוסף. אבל בשאר הראשונים לא נקטו כן. וד׳ הרמ״א מפורשים כאן להיפך מדבריהם. וגם בסברא איכא לחלק בין רשות למצוה, שלא אמרו תדיר קודם אלא בב׳ מצות, אבל מותר להקדים רשות למצוה, וכמפורש בכמה דוכתי. ולהעיר, שדבריהם מתאימים להסברא שחובת קדימת מנחה הוא מחשש דילמא אתי לאימשוכי, וכפי שפי׳ אדה״ז בקו״א שם בדעת המג״א. (אבל בהגהות לבו״ש ובמחה״ש ופמ״ג פי׳ דבריו באו״א). אמנם, אדה״ז שלל סברא זו בכל התוקף, יעו״ש בקו״א.

(וצל״ע הטעם וההסברה בשי׳ אדה״ז דלא מהני קריאת השמש, שהרי אם השמש קורא מותר לאכול וממילא א״צ להתפלל עתה. ונראה ברור, שכוונת אדה״ז רק לדעה בתרייתא שהביא שבכל ענין צריך להקדים מנחה. ומתאים גם שלפי הנראה בדפוס, הקו״א בא כהגה על דעה זו שבפנים, ולא על דעה ראשונה שהביא. אבל לדעה שמותר להקדים מוסף אם א״צ להתפלל כעת, אין סיבה שלא תועיל קריאת השמש. אלא שאדה״ז הבין בד׳ המג״א (דלא כפי׳ שאר האחרונים בדבריו שהוא מילתא באפי נפשה), שבא לבאר הטעם שצריך להקדים מנחה אף שמנחה גדולה אינה עיקר זמנה, וטעמו משום דדמיא לסעודה ואתי לאימשוכי, ועז״כ שכשהשמש קורא אין לחוש לכך. ועל ד״ז חולק אדה״ז, וס״ל שלדעת האומרים שבכל ענין יש להקדים מנחה הה״נ כשהשמש קורא. אבל לדעת הרא״ש דתליא באם צריך לאכול, אם השמש קורא א״צ להקדים מנחה גם ברצונו לאכול, זולת כשהגיע מנחה קטנה שאז צריך להקדים בכל ענין, כנ״ל פשוט).

[והנה מקום אתנו כאן לבאר באו״א, ובהקדם שבב״י רפו, השווה דעת הרא״ש לדעת רבינו יונה, אף שלכאו׳ חלוקים הם. (וראה גם בראש יוסף ברכות שם שהאריך לסדר ולבאר השיטות). ובפרטיות, שברא״ש תלה הדבר באם צריך כעת להתפלל מנחה מחמת שרוצה לאכול וכדומה, ואילו ברבינו יונה נימוקו עמו שאינו רוצה להתפלל כעת מנחה כ״א לאחר הפסק זמן. וכבר העיר בזה בשבעת הנרות לתשב״ץ קטן כ. וכן בכס״מ תפלה ספ״ג השוום אהדדי. וכן מצינו בד״מ תרכ שם שעל דברי הטור וב״י, הביא רק דעת רבינו יונה, ולא חש להזכיר דעת הרא״ש. ויתר על כן, במג״א תרכ שם, שהביא ד׳ הרא״ש בשם רבינו יונה. וכן מוכח בבאה״ג רפו. אלא שיתכן לפרש ברא״ש, שגם ברצונו תליא מילתא. ועדיפא מינה קאמר, שאפי׳ ברוצה להתפלל שניהן בזאח״ז אינו חייב להקדים מנחה רק אם צריך להתפלל שניהן, ודלא כראש יוסף. וכן העמיס בד׳ הרא״ש בישועו״י תרפא, א. ועפ״ז, מה שהשוום בב״י אהדדי, לפי שבכלל מאתים מנה. וראה בארוכה בס׳ תדיר קודם בירורים ג ד״ה ואם כנים – ע׳ רסח ואילך. וכ״נ שהבין בדעת השו״ע בשו״ת מהר״ם שיק או״ח סוסי׳ צא.

ואת״ל כנ״ל ולהשוות דעת הרא״ש עם דעת רבינו יונה, י״ל ליישב המנהג באו״א, ובהקדם מש״כ בחי׳ אנשי שם ברכות שם, שכיון שאומרים פיוטים ודברים שאינם חובת היום בין מוסף למנחה נקרא דאין כוונתו להתפלל מנחה. ולכאו׳ סברא הוא, שאין הדבר תלוי אם הפסיקו ביניהם לגמרי (וממילא תלוי אם המנהג לעשות הפסקה בין מוסף למנחה, וכ״מ קצת בזכרון יהודה למהר״ם א״ש במנהגי יו״כ – מג, ב. ונגררו אח״ז בכ״מ. ולהעיר, שיש שם טה״ד שצ״ל ״ראוי מצד הדין שיתפללו מנחה קודם״, ולא ״מוסף קודם״), אלא כל שאינו עוסק בתפלת חובה נק׳ שאין רצונו להתפלל מיד. ולפ״ז נפל הך דינא בבירא לדידן שנהגו להפסיק ולומר אחרי התפלה פטום הקטורת ועלינו. ואף אם נתעקש שג״ז בכלל סדר התפלה, הרי מנהגנו להוסיף ולומר גם שיעור תהלים היומי. ול״ש כאן לומר שבדבר הרגיל לא הוו שתקו הפוסקים מלהודיענו – שהרי לא נהגו בכ״ז בימיהם. וגם לגבי עלינו, הרי מנהג הקדום הי׳ לאומרו רק פ״א ביום. ואכ״מ.

והשתא דאתינן להכא, לולא דמסתפינא אמינא דבר חדש, שגם משהגיע זמן מנחה קטנה א״צ להפסיק בכיו״ב. והיינו, שאף שנפסק הדין ברמ״א שמשהגיע זמן מ״ק מפסיק בכל ענין, קאי רק אד׳ המחבר שהביא דעת הרא״ש שא״צ להקדים מוסף רק בצריך להתפלל שניהם, ועלה קאמר שמשהגיע זמן מ״ק מפסיק בכל ענין. אמנם, במי שבכלל אינו רוצה להתפלל כעת מנחה, הרי אינו בגדר היו שתי תפלות לפניו כלל, וכפי שדייק בראשון לציון לבעל אוה״ח ברכות שם, וכ״ה בראש יוסף שם בשיטה הג׳,  ולא בהכי איירינן כאן כלל. (ולהעיר, שבשו״ת גור ארי׳ יהודה שם נראה שפי׳ בדברי רבינו יונה ודעמי׳ דמיירי רק ברוצה לאחר עד זמן מ״ק שהוא עיקר זמנה או סמוך לדמדומי חמה. ואף שכ״מ קצת בל׳ כמה מהראשונים, יותר נראה דשיגרא דמילתא נקטי. ובכמה מהם מפורש דמיירי שרוצה להתפלל אחר שעה ושתים).

ואף שדעת רבינו יונה להדיא שגם באינו רוצה להתפלל שניהן חייב להקדים מנחה משהגיע זמן מ״ק, הרי שאר הראשונים לא נחתו לחלק בהכי, ולדבריהם גם אחר זמן מ״ק יכול להקדים מוסף כשאינו רוצה להתפלל שניהן בזאח״ז. ונקודת הדברים, שמעיקרא כל עיקר החובה להקדים מנחה שייך רק ברוצה להתפלל שניהם, אלא שבזה גופא נחלקו הדעות, אם הוא בכל ענין, או רק בצריך להתפלל שניהן. ובדעה בתרייתא נקט הרמ״א דלא אהני הסברא שא״צ להתפלל מנחה כשכבר הגיע זמן מ״ק. ויתיישב לפ״ז שבד״כ עיקר דברי הרמ״א נמצאים כבר בד״מ, ואילו כאן לא מצינו יסוד בד״מ לד״ז. (וראה בס׳ תשובות ישראל טויב ב, רפז, שתמה בדברי הרמ״א דשבק לדעת כל שאר הראשונים שלא חילקו בין הגיע זמן מ״ק או לא, ותפס שיטת רבינו יונה. ואכן, כבר העיר במקו״ח להחו״י שהגה זו אינה מוסכמת. ולדברינו א״ש, שדברי הרמ״א מוסבים רק על דעת הרא״ש, ורק בזההכריע ברוחב בינתו שאין להקל כולי האי כשא״צ להתפלל שניהם גם אחרי זמן מ״ק). אלא שבד״מ הארוך הביא הרמ״א סברת הירושלמי שכל עיקר ד״ז שצריך להקדים מנחה מיירי רק מזמן מ״ק. ויש מהראשונים שפסקו כהירושלמי. ועל יסוד שי׳ הירושלמי הכריע הרמ״א בדרך פשרה, שלא לסמוך על סברת הרא״ש אחרי מ״ק, בשגם שיש שפירשו כך גם בדעת הרא״ש עצמו, ראה בדברי חמודות שם. ועוד. אבל ראה חכמת שלמה רפו. ובציונים להרמ״א שלא נכתבו על ידו, נסמן לר״י ורא״ש בשם הירושלמי. וראה בס׳ תדיר קודם שם ע׳ רעא. (ובאמת, הכי איכא לפרושי בדעת רבינו יונה עצמו, שאינו מטעם שכשהגיע זמן מ״ק שהוא עיקר זמן המנחה גוברת מעלת התדיר (וראה בראש יוסף בדעת רבינו יונה שממנחה גדולה עיקר זמנה), או לפי שאין שהות כ״כ ביום להתפלל מנחה (כ״מ בעטרת צבי רפו, ח), אלא שהוא בדרך פשרה. ובל׳ אדה״ז, שמשמע שנקט הטעם לפי שהוא עיקר זמנה – נ׳ דר״ל שמה״ט ס״ל לירושלמי שרק מזמן זה חייב להקדים מנחה). אמנם כשאינו רוצה להתפלל שניהן, אין אנו זקוקים לדעת הרא״ש, ושפיר אפשר להקל גם אח״כ, וכדעת כמה ראשונים שנקטו הכי. ולפום סברא הדין, מה שבכ״מ השוו ד׳ הרא״ש לד׳ רבינו יונה, היינו דכולהו מודו שברצונו תליא, ולא בא הרא״ש אלא להוסיף דתליא נמי באם צריך להתפלל שניהן. וכ״מ שנקט בשו״ת גור ארי׳ יהודה שם. אלא שלאידך יוצא מזה קולא, שבאינו רוצה להתפלל שניהן, א״צ להחמיר אחרי מ״ק.

ויש להמתיק הדברים, שכל עיקר הקולא לדעת הרא״ש שבא״צ להתפלל שניהן א״צ להקדים מנחה מתאים רק לפני שהגיע עיקר זמנה, שמה״ט שייך לומר שאינו בגדר היו שתי תפלות לפניו, לפי שעדיין לא הגיע זמנה, ורק בצריך להתפלל מחמת סעודתו חלו שניהן עליו, אבל לאחר זמן מ״ק שנתחייב בתפלה, כבר חלו חובת ב׳ התפלות עליו, וממילא מוטלת החובה להקדים התדיר. אמנם, כשבלא״ה אינו רוצה לתכפן זאח״ז, הדר דינא כשאר תדיר ושאינו תדיר, שחובת ההקדמה שייכת רק כשעושה שניהם, אבל אם אם אינו רוצה לקיים אחד מהן כעת, אף שחובתה מוטלת עליו א״צ להקדים התדיר – ראה במחנה ישראל פו, ד, שהוכיח כן  מדין אין מעבירין, בטלית שאין בדעתו ללובשו כעת, ראה מג״א כה, ד ובפמ״ג בא״א שם, והרי לכמה דעות אין מעבירין עדיף מתדיר. וכ״מ בישועו״י שם. וראה גם מהר״ם שיק שם. וכן פי׳ בדעת השאג״א בשו״ת כב – ראה שו״ת צבי תפארת סג. אבל ראה שו״ת גור ארי׳ יהודה שם. (ורבינו יונה עצמו לא ס״ל לחלק כן, או שהכריע כן בדרך פשרה, כנ״ל. ועוי״ל דס״ל דשאני דין תפלה משאר תדיר, ראה גם שערים מצויינים בהלכה זבחים שם – ע׳ תרסא-ב). ועדיין יש לבסס הדברים ביסודי וגדרי דין תדיר, ומה שבהגיע זמנה ה״ז כתרווייהו שחיטי וכו׳. ואכ״מ.

אלא שכ״ז איננו שוה לי, דכל כי האי הו״ל לפרושי בהדיא, ולא מצינו כן בשום פוסק לגבי נדו״ד. ויתר על כן, שבד״מ תרכ העתיק ד׳ רבינו יונה, וכתב לחלק שלאחר מ״ק שאני, כד׳ רבינו יונה, וסיים עלה שכן נוהגים. ומוכח שגם באינו רוצה להתפלל שניהן חייב להקדים מנחה אם הגיע זמן מ״ק. ונסתרה דרכי הנ״ל. (אולם, מקום אתנו להעיר, שבדבריו כתב שכ״ה גם במרדכי ברכות שם. ולא ראינו מזה במרדכי כלל וכלל. והן אמנם רבו בו השיבושים, אבל לכל הגירסאות אין שם הכרעה לחלק בין מנחה קטנה למנחה גדולה בענין זה. ובכלל לא הזכיר דעת רבינו יונה או דעת הר״י והרא״ש לחלק בין מי שרוצה – או צריך – להתפלל שניהן למי שאינו רוצה. ולא נז׳ רק מד׳ הראבי״ה שאם הציבור כבר התחילו להתפלל מוסף אין ליחיד להפסיק ולהתפלל מנחה אם לא שהגיע זמן מ״ק. ומזה נ״ל קצת להעמיד דברינו הראשונים, שעיקר ד׳ הד״מ לחלק בין לפני זמן מ״ק לאחרי זמן  מ״ק הוא בדרך הכרעה ופשרה, וא״ש שסמך אד׳ מרדכי שהביא ג״כ חילוק כעי״ז. ואכתי לא תברא, שיהי׳ איך שיהי׳ הרי הביא חילוק בין רוצה להתפלל שניהן לאינו רוצה, ועלה כתב שלאחר זמן מ״ק חייב להקדים מנחה גם באינו רוצה, וסיים עלה שכן נוהגים. ודוחק גדול לומר שלא הביא דברי רבינו יונה רק לגבי עיקר החילוק, ולא לעלות בהסכמה עם כל דבריו, ומש״כ כן נוהגים קאי רק בעצם הענין לחלק בין לפני זמן מ״ק לאחרי זמנה. ובהכרח שהרמ״א השווה הדעות אהדדי, ולא ראה לנכון לחלק בין אינו רוצה לאינו צריך, ובתרווייהו דעתו הכריעה שמשהגיע זמן מ״ק חייב להקדים מנחה בכל גווני).

אמנם, ראיתי דבר מחודש בס׳ המחלוקת לבעל שלה״ג תפלה לג, שכשהציבור מתעסקים עדיין בתפלת מוסף, וכנראה כוונתו שאוחזים עדיין בחזרת הש״צ, יתפלל מוסף עמהם ואח״כ מנחה, שנמצא מתפלל  גם מוסף וגם מנחה עם הציבור. וטעמו שאם יתפלל מנחה תחילה יקדים תפלתו לתפלת הציבור. וכנראה ס״ל שמה שהרא״ש הקדים והתפלל מוסף ביחיד, הי׳ בכדי שיתפלל מוסף בזמנה (וכנ״ל מד׳ הטור, והובא שם), וכשהשעה עוברת מותר להקדים תפלתו לתפלת הציבור, וכמ״ש שם להדיא. אבל בנדו״ז, שבלא״ה שניהם לפניו, עדיף שיתפלל עם הציבור. אלא שמדבריו נראה גם יתר על כן, אף שלא כתב כך להדיא, שמותר להקדים מוסף למנחה לא רק באופן שמחמת זה יתפלל מנחה ומוסף עם הציבור, אלא גם בלא״ה, שכל הציבור עוד לא התפללו מנחה, יש לו להמתין מלהתפלל מנחה בכדי שלא להקדים תפלתו לתפלת הציבור, וכן גם שיוכל להתפלל מנחה עם הציבור. ועלה בידינו ישוב נכון להמאריכים בתפלה, שמקדימים מוסף תחילה, כיון שבגלל זה יתפללו מנחה עם הציבור, וכן לא יקדימו תפלתם לתפלת הציבור. והיינו באופן שיש  כבר ציבור בביהכ״נ אלא שלא התחילו להתפלל (שאין איסור להקדים תפלתו באם אין שם ציבור – ראה אהלך באמתך ד הע׳ נו. וכ״מ במט״א תרב, מג. ובפשטות, האיסור הוא גם כשיש מנין אחר שהתפלל כבר מנחה לפנ״ז. וראה שו״ת מתת שלומים ג, א).

אלא שדבריו מחודשים, ולא שמענו כדוגמתו בד׳ שאר הפוסקים. ולכאו׳ ס״ל לשאר הפוסקים שחובת הקדמת תדיר דוחה (לא רק מעלת תפלה בציבור כנ״ל) אלא גם איסור הקדמת תפלתו לתפלת הציבור, שהוא משום סרך דין תפלה בציבור, שטעם האיסור מפני שתפלת רבים רצוי׳ לעולם. ואף שבפשטות חמור יותר מעיקר דין תפלה בציבור, לפי שנראה כמזלזל בתפלת הרבים, או כמבזה הציבור (ראה אר״ח תפלה סט) – מ״מ סו״ס הוא מגדרי תפלה בציבור, ותדיר דוחה גם זה. וכמו שמותר לאנוס וחולה להקדים תפלתם, לכאו׳ הה״נ כשאנוס מחמת דין תדיר. וכש״כ אם נפרש בטעם הרא״ש ומהר״ם שהקדימו להתפלל ביחיד מוסף בכדי שלא יצטרכו להתפלל מנחה לפני מוסף,  נמצא שהקדימו לתפלת הציבור, לא מחמת שזמן תפלה עובר, אלא בכדי שלא לעבור על הקדמת תדיר. אבל יל״פ באו״א, שהוא בכדי לשמור סדר התפלות, כנ״ל. ועכ״פ, כיון שלא ראינו להדיא בפוסקים שיכתבו בזה, אין הכרח שחלוקים עליו, ויש בזה כדי ישוב במקצת בנידון שמוכרח מחמת הקדמת מנחה להקדים תפלתו לתפלת הציבור.

עוד מצאתי שם בס׳ המחלוקת, שכשהיחיד מקדים ומתפלל מוסף, אין חשש במה שהציבור מתפללים מוסף תחילה. ונראה כוונתו, שפי׳ בדעת הרא״ש, שתפלתו ביחיד הועילה לגבי חזרת הש״צ ג״כ, שמותר להש״צ להקדים מוסף מחמת זה, או שר״ל שהרא״ש עצמו הי׳ הש״צ. וכן מסתבר יותר בדבריו].

ובדוחק גדול י״ל בישוב המנהג, עכ״פ למאריכים בתפלה, שסמכו על דעת המכתם ברכות כח, א, שכשהאיחור בתפלת מוסף הוא מחמת אריכות התפלה א״צ להקדים מנחה. ואוי״ל, שכ״ד רי״ו ג״כ, שכתב בנ״ג ח״ה שאם שהו הקהל אי״ז בכלל היו לפניו שתי תפלות. וסתמא קאמר שכל ששהו בתפילה אי״ז בכלל דין זה. (ולא משמע מדבריו שהוא מחמת שבציבור אינו כן, דהו״ל לפרושי בהדיא שזהו טעמו. וכן לא כתב, דמיירי שאין בדעתו לאכול, ראה שם ני״ב חי״ט). ואף שסתימת כל הפוסקים אינה כן, ולא הובאה דעתו ביתה יוסף, והרי אינהו מיירי ביו״כ שהאיחור הוא מחמת אריכות התפלה  – אין הכרח שחלוקים עליו. ועדיפא מינה קאמרי, שביו״כ בלא״ה א״צ להקדים מנחה לפי שהוא בציבור. ואיחור מחמת אריכות התפלה ביחיד הוא דבר שאינו מצוי, בימיהם עכ״פ, ולא הוצרכו להודיענו. ואף שלכתחילה יש לחוש להקדים התפלה שלא יצטרך ליכנס לבית הספק, הרי בנדו״ז הקדמת התפלה באה על חשבון האריכות וכוונת התפלה. וחזי לאצטרופי לשיטות הראשונים הנ״ל, שגם אחרי זמן מ״ק אינו חייב להקדים מנחה אם אינו רוצה להתפלל מנחה כעת, בשגם שבדוחק יש להעמיס כן גם בד׳ הרמ״א, כנ״ל. ועוד זאת, שבד״כ יש מנין קבוע למנחה, ויש לסמוך על הסוברים שבכה״ג מותר להקדים מוסף. ובפרט, שלכתחילה אין לשנות סדר התפלות, ובפרט, ע״ד הסוד.

אבל בנדו״ז דמיירי במי שאיחר ולא התפלל גם שחרית, לא נ״ל לשנות מהנפסק בשו״ע ופוסקים. ובפרט לד׳ המכתם דבפשיעה תליא מילתא. ויש לנו להמליץ מש״כ בטור פטדה כאן, שבציבור אין לשנות סדר התפלות לפי  שכך סדר היחוד, אבל היחיד שאיחר איהו הוא דאפסיד אנפשי׳. ויתירה מזו, שבנדו״ז הדברים מכוונים גם לשיטת רש״י שכתב בברכות שם ד״ה מתפלל, בטעם הקדמת מנחה: ״מאחר שהגיע זמנה כדי להקדימה בתחילת זמנה שלא יקרא פושע גם עלי׳״. ומבואר מזה, שאחרי שכבר פשע במוסף, מחייבינן לי׳ להקדים גם מנחה מחשש שיפשע גם בזה. ובנדו״ד, שפשע טפי, שלא התפלל שחרית כלל, והאי גברא פושע גמור הוא, ודאי יש להחמיר עליו מחשש פשיעה. וכבר נתקשו בכ״מ בטעם ששינה רש״י מהטעם שבגמ׳, ומי סני עלי׳ טעמא דתדיר. וראה שו״ת בית אפרים או״ח סב. ובכ״מ ביארו שלרש״י צ״ל דמיירי אחרי זמן מ״ק. ומשמע קצת שר״ל, דאף שתדיר קודם, שאני הכא שמעיקרא תיקנו סדר התפלות להקדים מוסף, וכסדר הקרבנות (וכבר כתבו בראשונים, שבקרבנות גם אם איחרו ודאי מוסף קודם). ומבאר רש״י, שכל שפשע ולא התפלל בזמנו, כבר נתבטל הסדר. וי״ג ברש״י: הואיל ואיחרה ועבר זמנה. וכל׳ רש״י זבחים יב, ב ד״ה הלכה (לגי׳ השטמ״ק שם): ששהה ולא התפלל של מוספין עד זמן המנחה מתפלל של מנחה אע״ג דזמן המוספין קודם כיון דשהי עד זמן חבירתה משהינן לה חברתה משהינן לי׳. וכ״ה גם בתוס׳ ישנים יומא לה, א, שהוא לפי שזמן מוספים עבר. וכש״כ בנדו״ד שנתבטל התמיד תרתי משמע, ובלא״ה אין התפלות על סדרן, שהרי מקדים מנחה לשחרית. וכל כה״ג מורינן לי׳ להקדים התדיר.

והרוצה שיחכים בכללות הענין, יעיין בספרים דלקמן שטיילו ארוכות בזה – ראה הנסמן בס׳ תדיר קודם שם. מערכי מועד שילוני ב ע׳ קכז ואילך. שו״ת הרי יהודה יוסף א, כח.

וכבר נחלקו בכגון דא בשכח שחרית והגיע זמן מנחה, אם מתפלל מנחה ומוסף ואח״כ תשלומי שחרית, או מנחה ותשלומי שחרית ואח״כ מנחה. ובא״ר קח, ו פסק שיתפלל מנחה מוסף ושחרית. וכ״כ בברכ״י קח, ג בשם שו״ת שערי ישועה או״ח ב, ב, וכן בספרו קשר גודל כב, ג, והביאו בשלמי ציבור קסח, ד. שע״ת קח, ז. חסל״א שם א. משנ״ב שם טז. וכ״ה בבית עובד דיני תפלת תשלומין ז. בא״ח משפטים יא. ואף שיש חולקים – כ״ה כבר בחד מקמאי בס׳ הבתים על הרמב״ם תפלה ג, ד. והכי נקטינן. וראה גם הנסמן בהליכות עולם יוסף א ע׳ קע. וש״נ.

אם הוא סמוך לשבע שעות – בפמ״ג שם נסתפק בדבר. אבל בצל״ח ברכות שם בד״ה רש״י ד״ה מתפלל, שגם בסמוך לשעה שבע יתפלל מנחה. וכן במלא הרועים ערך תדיר ז חולק על הפמ״ג. ועוד, שבפשטות אינו פשע כיון שמדינא חייב במנחה תחילה. וראה שו״ת ראש אליהו שם.

 

 

#17960