« go back

בדין חזקת משיח

 

שאלה:

ילמדנו רבינו, האם ישנו חיוב ע”פ הלכה (ולא רק ע”פ פנימיות הענינים – שזה מוסיף חיות וכו’) לקבל מלכותו של מי שהוא חזקת משיח? ובאם כן במה מתבטא קבלת מלכות זו.

האם זה כמו כל החזקות שבתורה, והלא בד”כ בחזקות אין צריכים לעשות עוד פעולות לברר החזקה? [היינו האם הכוונה “בחזקת” הוא שבעינינו מחזיקים אותו כמשיח, או שיש לו חזקה שהוא המשיח?]

 

תשובה:

מסתבר לומר שאם יש מישהו שהוא בחזקת משיח חייבים להאמין בו, כד׳ הרמב״ם רפי״א, ובפשוטו הוא להאמין ולחכות שיתקיימו על ידו שאר הסימנים, שכיון שהמלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד, ומי שאינו מחכה לביאתו כופר בתורה, וממילא בשעה שעמד מלך מבית דוד, ונוהג בדרכי המלוכה, מצפה ומאמין שיבנה מקדש ויקבץ נדחי ישראל. (ובמכש״כ ממלך משאר שבטי ישראל שאם הולך בדרכי ה׳ ונלחם מלחמות ה׳ כל מצוות המלכות נוהגות בו – רמב״ם מלכים א, ח. ועאכו״כ במלך מבית דוד, שהבטיחה תורה שכסאו נכון עד עולם).

ועוד זאת, כלשונו בפיה״מ ביסוד הי׳״ב: שיאמין שיהי׳ לו יתרון מעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם ומי שנסתפק בו או נתמעט אצלו מעלתו וכפר וכו׳. ובתרגום קורח שם: להאמין שיהיו בו עוצמה ואהבה ודרישה אליו ומי שנסתפק בו או הקל ראש בענינו הכחיש וכו׳. ובתרגום קאפח: להאמין בו מן הגדולה והאהבה ולהתפלל לבואו ומי שנסתפק בבואו או זלזל בענינו וכו׳.

וכהנהגת בן כוזיבא שאומר עליו שהוא מלך המשיח.

ואסור לחלוק עליו כשאר מלכי בית דוד.

וכן חייב לנהוג בו כבוד – ראה רמב״ם מלכים רפ״ב. ובסהמ״צ עשין קעג: אמרו בספרי שום תשים עליך מלך מצוות עשה ובא הפירוש שזה שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך ושיהי׳ בלבנו בתכלית הכבוד והגדולה והרוממות שאין למעלה ממנה עד שתהי׳ מעלתו אצלנו גדולה ממעלת נביא מבין הנביאים שבדורו וכו׳ וכשמצווה המלך הזה איזה ציווי שאינו נגד ציווי תורני חובה לקיים פקודתו. ובתרגום קאפח: ושיאויים לבנו מהכבוד והגדולה והתהלה והמעלה עד התכלית האחרון שאין למעלה הימנה וכו׳.

ובחינוך תצז: שענין המצוה אינו למנות מלך חדש לבד אבל מענינה הוא כל מה שזכרנו למנות מלך חדש אם תהי׳ סבה שנצטרך לו וגם כן להעמיד המלוכה ביד היורש ולתת מוראו עלינו ונתנהג עמו בכל דבר כתורה וכמצוה הידועה. וממילא נכלל בגדר זה שעליו להעמיד המלוכה בידו ולתת מוראו עלינו.

ובהלכתא למשיחא להגרי״א שליט״א העלער ט, כתב ע״פ תוספתא סנהדרין ד, ב, שקוראין אותו אדוננו ורבינו.

אבל בחקרי זמנים ע׳ דש ר״ל שכשהוא בחזקת משיח אינו יכול להכריז ע״ע שהוא משיח. ודבריו אינם מובנים לדידי ולדכוותי, שבפשטות חזקה זו ככל חזקות שבתורה, ודמיא לחזקת נביא – ראה יסוה״ת י, ה – שאף שאי״ז משיח בודאי, כל שלא התברר אח״כ ש״אינו זה שהבטיחה עליו תורה״, ה״ז בגדר משיח. וחזקה זו היא מסימנים מובהקים דמלך מבית דוד, ש״מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת ולמלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה׳״ (רמב״ם מלכים ה, י), וכל שרואים עמידת מלך מבית דוד שעושה כנ״ל – ה״ז סימן שעל ידו חוזרת מלכות בית דוד ליושנה לממשלה הראשונה (אלא שאם לא הצליח ה״ז מורה שאינו זה שהבטיחה עליו תורה, והוא ״ככל מלכי ב”ד השלמים והכשרים״). ומש״כ שאין חזקה שכזו בתורה – הרי בכל החזקות אפשר להתברר שאינו. וגם בשאר החזקות, אף שהחזקה קובעת המסקנא – היינו רק כשאין אפשרות לברר, אבל באם יש אפשרות לשאול ולברר, מחוייב לברר, דכל היכא דאיכא לברורי מבררינן, ולדוגמא בשוכר בית, שאף שחזקתו שבדק, אם המשכיר או ב״ב בעיר מחוייב השוכר לשאול אם בדק. אבל בסו״ד נראה שגם בחקרי זמנים לא ס״ל הכי למסקנא.

ואף שאין לו דין מלך, שהרי לא הועמד ע״י בי״ד ונביא – ראה לקו״ש ח ע׳ 361 בהע׳. כג ע׳ 197 הע׳ 59 בשוה״ג הב׳. ועדיפא איכא לאקשויי, שאם המלך מבית דוד נמצא בחו״ל, הרי אין מעמידים מלך ישראל בחו״ל. אבל האמת תורה דרכה, שאף שאין דין מלך, מ״מ חייב לכבדו לפחות כשאר ראשי גלויות שבבבל שבמקום מלך עומדים ויש בידם לרדות העם – רמב״ם סנהדרין ד, יג. ובפהמ”ש בכורות ד, ד: שדינו של ראש הגלות על כל ישראל כדינה של מלכות שאונסת ומכרחת, הרי קראו רחמנא שבט ואמרז״ל לא יסור שבט מיהודה אלו ראשי גלויות שבבבל שרודין את ישראל בשבט ר”ל אונס ותגבורת, הלא תראה שאין אנו חוששים לחכמתו אלא ליחוסו וממנים אותו בהסכמת אנשי מקומו בלבד.

ומה שאין בו דין מלך – היינו שאינו מלך ממש בכל הפרטים, כגון לגבי ירושת בניו וכיו״ב. ופשוט שנק׳ כאן ״מלך״ לא רק בשם המושאל, אלא שמתנהג כמלך ומכבדים אותו כמלך, נוסף לזה שהוא מלך בעצם מחמת ירושתו מבית דוד (וראה לקו״ש כז ע׳ 256).

ואם נתקיימו אצלו סימני בחזקת משיח, עכצ״ל שהצליח בדבר לכוף כל ישראל וללחום ולנצח, רק מחמת שכיבדוהו ויראו הימנו לפנ״ז. וכש״כ שכ״ה אחרי שכבר נתקיימו הסימנים.

ותו, אם אין חובת כבוד ומורא, היאך יכול ללחום מלחמת ה׳, היינו מלחמת עמלק (אם נפרש כך, ראה בלקו״ש טז ע׳ 304 הע׳ 49 ובכ״מ) כשאין לו דין מלך. ובפרט, שהולכים למלחמה ע״פ ציוויו שזהו פקו״נ ממש – ראה לקו״ש כז הע׳ 69. ל ע׳ 101.

וראה שיחת תזו״מ תנש״א – סה״ש תנש״א ב ע׳ 496 – הע׳ 64, שהוא כבר מלך. ויש להעמיס בדברים שהכוונה גם ע״ד הנגלה.

ועכצ״ל בכ״ז שרק בתחילת העמידה אין לו דין מלך, ובלקו״ש מדייק כן להדיא. ובפיה״מ כריתות א, א, שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד איזה איש למנות והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו, או שמנוהו הסנהדרין או נביא או כהן גדול, או שהושגה המלכות לאחד מהן באיזה אופן שיהיה, נמשח בשמן המשחה. ומי שנתקיים אצלו כפיית כל ישראל בודאי הסכימו עליו כולם. אמנם י״א שזהו דוקא בקטטה בזרע דוד גופא, ושבתחילה צ״ל דוקא ע״י בי״ד של ע״א ונביא, ושניהם גם יחד, ולא מהני הסכמת הקהל. ובלקו״ש שם אין ראי׳, דקאי בתחילת עמידת המשיח, וי״ל דס״ל שהוא כמינוי בתחילה, וכספקו של המנ״ח קז ותצז לגבי משיחה. וראה צפע״נ הוריות יא, ב דס״ל שצריך משיחה. וראה לקו״ש כג שם בפנים ההע׳ ובשוה״ג הא׳.

וראה גם בלקו”ש מ [מהדורה אחרת מלקו”ש חכ”ג הנ”ל] ע’ 308 בהע’ 20, ע״פ החינוך תצז, שמשיח א״צ מינוי כיון שהוא מזרעו של דוד, וא”כ ה”ה דלא בעי משיחה, וא”צ מינוי ב”ד ונביא רק בתחילה. (וכנ״ל מד׳ החינוך שביורש המצוה להעמיד המלוכה בידו ולא למנותו). אלא שסיים עלה בלקו״ש שם, שאין לה״ר מלשון הרמב”ם ״ואם יעמוד מלך מבית דוד״, דתיכף בתחילת עמידתו לפני שהוחזק להיות משיח (וכ”ש קודם מינוי ומשיחה) קרוי “מלך”, די”ל דאין כוונת הרמב”ם שיש לו דין מלך כ”א הנהגה דמלך, וכנ״ל, עיי״ש. אבל נראה עיקר שתפס, כאן עכ״פ, שבאמת אי״צ מינוי וה״ה מלך כפשוטו וחל עליו דין מלך. אבל ראה שם בשוה״ג הב׳, ושם בהע׳ 19, דקאי רק בשי׳ החינוך, ולא בשי׳ רש״י. ומ״מ, אנן בשי׳ הרמב״ם קיימינן השתא, ולדידי׳ לא בטלה הירושה כמבואר שם.

או״י שאצ״ל דין מלך גמור בכדי להילחם, אבל יש אצלו גדר מלוכה.

וי״ל ע״ד המבואר בח״ל שם שע״י בחירת דוד בשלמה בנו חל עליו שם מלך בפועל, אף שפשוט לכאו׳ שאינו מתכפר בשעיר. ועוד דוגמא: דוד בעת בריחתו מאבשלום את״ל שאי״ז רק דין בנוגע לשעיר אלא לכללות המלוכה, ראה שם הע׳ 23, ומ״מ לגבי דין מרידה במלכות עכ״פ יש לו גדר מלך. אבל ראה הע׳ 24. וראה ח״מ שם הע׳ 19. וכן ברדב”ז ג, ח: והאי מלך היינו שהומלך על פי נביא או שהסכימו עליו כל ישראל, אבל אם קם איש אחד ומלך על ישראל בחזקה אין ישראל חייבין לשמוע אליו והממרה את פיו לא נקרא מורד במלכות. ועכ״ז י״ל שכשכבר נתקיימו הסימנים והסכימו עליו שאני.

וכן משיח בונה המקדש, שצ״ל ע״י מלך דוקא. ובהכרח כנ״ל, שאחרי בחזקת משיח חל עליו דין מלך, או שגם בזה אין נוגע דין מלך ממש. והעיקר שיהא מצביא ראשי לישראל, ושעל ידו יסתלקו הקטטות, ראה מו״נ ג, מה, לגבי בנין ביהב״ח. אבל, איך שיהי׳ אין אפשרות להצליח בדבר רק אם מכבדים ויראים. אלא שבזה י״ל שכיון שחזרת סנהדרין היא לפני התגלות משיח, כבפיה״מ סנהדרין א, ג, וכן צ״ל נביא לבנין ביהמ״ק, ראה שו״ת בנין ציון א. צי״א י, ב. שם ה. (ואף שאין נביא רשאי לחדש דבר – הרי כל עיקר בנין ביהמ״ק בנבואה ניתנה, ומה גם ביהמ״ק הג׳. וכן מצינו שנביא העיד על מקום המזבח, ראה ביהב״ח ד, א. אבל שם הוא בירור המציאות, ולא הלכה. וגם אפ״ל בדוחק שהוא מדין עדות ולא כנבואה. אבל העדות על מדות המזבח הוא לא רק בירור המציאות כ״א שינוי במדות המזבח. וראה שו״ת חת״ס או״ח רח. יו״ד רלו. צי״א שם). וא״כ הנביא וסנהדרין יכולים להעמיד משיח כמלך. אבל בס׳ הי״ד לא הובא כלל שצ״ל נביא לבנין ביהמ״ק. ואכ״מ.

ולהעיר משיחת כ מ״ח תשמ״ג בנוגע לרבותינו נשיאינו בכלל, שהמלוכה היא הנהגת הנשיאות וקבלתה ע״י העם.

 

 

#15229