« go back

תשובה הלכה למעשה בדין חמץ שעבר עליו הפסח

 

כבוד מרא דאתרא דשכונת המלך הרה”ג וכו’ הרב יוסף ישעי’ ברוין שליט”א

שלום וברכה!

 

השאלה:

ה’סדר’ בישיבתינו בענין היי”ש להוועדויות הוא, שהתלמידים אוספים כספים בתחילת השנה, ובד”כ יש א’ או ב’ ‘ממונים’ (אינם מתמנים ע”י ההנהלה או התלמידים אלא רק מחליטים בעצמם לקחת האחריות על עצמם) ובד”כ הם שומרים היי”ש במגירה בישיבה שגם ההנהלה יש מפתח להמגירה. באם מישהו רוצה לקנות מהם כמה בקבוקים בד”כ הממונים הם המחליטים למי ומה ימכרו. כי הם הם הדואגים כשיגמר לקנות עוד וכו’. בד”כ אין ההנהלה נותן דיעה בנוגע לחלוקת היי”ש בפרטיות בתור בעלים על המשקה אלא רק קובע כללים בנוגע לאופן החלוקה וכו’. ורק במצב של חסרון אחריות וכדו’, ההנהלה יכול לקחת המפתח מהממונה ולהעביר ה’בעלות’ לתלמיד אחר וכדו’. בחודש אלול תשע”ט אסף א’ התלמידים כספים מהתלמידים של שיעור א’ בהישיבה ואחרים וקנה 60 בקבוקי יי”ש בשביר שיעור שלו.

בעשי”ת תש”פ הביאוהו לבנין הישיבה בתוך שני מזוודות גדולות, והכניסוהו לחדר השיעורים הנמצא בבנין הישיבה ונשארו שם לבין הזמנים אחרי יוה”כ. אחרי תשרי, כשחזרו התלמידים ולא נמצאו שם, חפשו בכל מקום, וחקרו ודרשו ולא נודע מאף אחד להיכן נעלמו. כו”כ נחשדו על גניבה אבל לא הוכח שום דבר על אף אחד.

כעבור כמה חדשים ועדיין לא מצאוהו התייאשו מכל היי”ש.

אחרי פורים עזבו התלמידים ישיבה מחמת התפשטות נגיף הקורונה ולא חזרו עד חודש אלול.

התלמיד הממונה הנ”ל מכר חמצו לנכרי לפני פסח. אבל יי”ש הנ”ל ומקומו לא נכתבו בשטר כמובן ואף לא היו בדעתו כלל בשעת המכירה.

בחודש אלול תש”פ, נמצאו שני המזוודות בא’ מבתי הפנימיות של הישיבה. אותו פנימי’ אינו הבית שגר שם הממונה על היי”ש, ואין לו שום שכירות וכו’ באותו בית. וכן, אותו פנימי’ נמצא בריחוק של כ10 דקות הליכה מבנין הישיבה, ששם הי’ מקום האחרון שנודעו להיות שם. ולכן מאד קשה לומר שמישהו הביאו לשם בטעות ושכח ע”ז, כי שני המזוודות היו כבדות ביותר (כל אחד כלל בתוכו 30 בקבוקי יי”ש הגדולים). אחרי חקירה ודרישה, (אף אחד מ)התלמידים שחיו באותו פנימי’ משך שנה שעברה לא זוכרים שראו המזוודות אי פעם, וקרוב לודאי שאכן לא היו שם במשך חדשי חשון – אדר. אבל אינו מופרך לגמרי שהיו שם במקום מוצנע מסיבה לא ידועה כלל ולא ראוהו. אבל כנ”ל, לא ידוע כלל מי הי’ שייך שהי’ מביאו לשם להצניעו וכו’ ולא מסתבר שקרה בלי שנדע מזה.

החשש הוא, שמישהו גנבם והחזירו אחרי שהתלמידים עזבו, וכמובן לא נודע אם החזירוהו מיד כשעזבו התלמידים את הישיבה וא”כ הוחזר כבר קודם הפסח או רק אחרי הפסח.

כמובן יש עוד אפשריות. בקיצור, המזוודות לא היו ידועות לנו (לא מקומם וגם לא אם אבודים הם או גנובים הם) בערב ובמשך חג הפסח.

רוצים לדעת דעתו דעת תורה הוראה למעשה מה לעשות עם היי”ש?

לכאו’ יש כמה צדדים לדון בזה:

1. אם לא היו בפנימי’ במשך פסח: יש לדון, א. האם עובר ע”ז בב”י וב”י, והאם נאסרו משום חמץ שעבר עליו הפסח. ב. האם נכללו במכירת חמץ של הבעלים? ויש חילוק בשני שאלות אלו, אם היו אבודים סתם באיזשהו מקום או האם נגנבו והיו ברשותו של הגנב.

2. אם היו בפנימי’ בערב פסח: האם נכללו במכירת הממונה הנ”ל. הרי לא היו בדעתו כי אבודים היו וכבר נתייאש מהם וגם לא היו בביתו כנ”ל.

3. האם יש להקל משום מצב של ספק דמציאות וספיקא דדינא, או משום הפסד מרובה ($1500).

4. יש לדון בעיקר הנדון, מי הם הבעלים של היי”ש, ועל מי חל החיוב לבערו או למכרו לנכרי קודם פסח.

 

עיינתי קצת בנושא. וזה מה שעלה במצודתי:

א. מכירת דבר האבוד.

הנוב”י מהדו”ת סע”ז, הנתה”מ וקצה”ח בסי’ קצה סק”ג, וחלקת יואב בקו’ פג כתבו שאבידה נחשב עדיין ברשותו ויכול להקנותו. וכ”ז מיוסד על שטמ”ק ב”מ דף לד. מאידך גיסא, מרמב”ם פכ”ב ה”ט משמע שאבידה אינו ברשותו ואינו יכול להקנותו. ובנתה”מ סרנ”ט סק”א מחלק בין נצמא במקום המשתמר או במקום הפקר לכל.

והנה בספר אמרי הצבי בהשמטות לדף סו (אות ו’) מבאר שהנוב”י ודעימי’ איירי רק קודם יאוש. וא”כ אחר יאוש אולי כו”ע מודו למשמעות הרמב”ם שאינו ברשותו. ובנדו”ד נתייאשו ממנו משך זמן לפני הפסח.

[וראה ברכת שמעון על אהע”ז אב”מ סכ”ח סקי”ג שמבאר הסברא לכאן ולכאן האם לומר שאבידה נחשב אינו ברשותו לענין מכירה.]

 

ב. איסור חמץ בדבר האבוד.

מצד שני, אם אמרינן שאבידה חשוב אינו ברשותו אולי ה”ה לענין חמץ שעבר עליו הפסח, אינו עובר עליו והוי כהפקר ואינו אסור אפי’ באכילה אחר הפסח. וא”כ ממ”נ, אם אינו ברשותו אינו עובר עליו כלל, ואם חשוב ברשותו ועובר עליו הרי יכול גם למכרו ולא עבר עליו. ובספר אמרי הצבי שם ובמקו”ח סי’ תמט סק”ב דנים בדין יאוש והפקר שאינו ברשותו שלא יאסר בהנאה אחרי הפסח.

אבל מאדה”ז תמח סכ”ט משמע דאפי’ נימא שאינו ברשותו כלל לענין מכירה ולענין לאו דב”י עדיין אסור אחר הפסח.

ג. מכירת ואיסור חמץ בגניבה.

ואם נגנב ע”י ישראל (שמאד סביר שזה הי’ המציאות בנדו”ד), הרי ודאי אינו ברשותו להקנותו ואינו יכול למכרו לנכרי. והגנב שיכול למכרו אחרי יאוש (הלכות גניבה פ”ב ה”ז), הרי בנדו”ד אין אנו יודעים אם הגנב מכרו אם לאו.

אלא שמסתמא אם הי’ גנב, הי’ א’ מהתמימים או אנ”ש הרגיל בישיבה ומכיר מקום הפנימי’. וא”כ לכאו’ יש חזקה שהוא מכר את כל חמצו קודם הפסח. או דילמא, מיגו דחשיד אממונא חשיד נמי על איסור חמץ. שהרי ההלכה נפסקה שחשיד אממונא חשיד נמי אשבועתא.

ד. דיני ספק והפסד מרובה.

והנה בסי’ תמט פסק המג”א שספק חמץ שעעה”פ (אם של ישראל או של גוי) אסור באכילה, א”כ כשיש ספק במציאות או ספיקא דדינא אולי ה”ה. וא”כ יכולים למכרו לנכרים עכ”פ. ואולי הוי ס”ס ויש להקל יותר. עוד יש להעיר מט”ז סתמ”ח סק”ד שכתב במעשה שהי’ שם הפסד מרובה שמותר בהנאה. אבל שם כתב “וקרוב שלא יציית ישראל”, ומשמע שאם יודעים שיציית היראל אין מקום להקל.

ולהעיר ממג”א סתמ”ח סק”ח, שהביא מכנה”ג שהביא היתר ממקרה דלא שכיחא שלכן הותר בהנאה, וסיים “ומפני חומרא דחמץ לא מלאני ליבי לעשות מעשה”.

ה. כאן נמצא כאן הי’.

אולי י”ל, ע”פ הכלל (החזקה) ד’כאן נמצא כאן הי”, והדבר נמצא ברשות של הבעלים, ואין לנו ראי’ ברורה שלא הי’ שם מתשרי. ואפי’ את”ל שנגנב, הרי ודאי שלא ידוע שלא הוחזר יום אחרי שהתלמידים עזבו את הישיבה בכ”ד אדר, וא”כ כאן נמצא כאן הי’ מסוף אדר, ובערב פסח כבר הי’ ברשות הבעלים.

וא”כ אפ”ל שכל הפוסקים דלעיל לא איירי כלל מאבידה שנמצא בתוך ביתו של הבעלים, שאז לכאו’ תמוה לומר ש”אינו ברשותו” כשבאמת הוא ברשותו כפשוטו (אע”פ שבדעתו התייאש מזה ואינו ברשותו). וא”כ מכירתו חל גם על היי”ש ומותר.

אלא דצ”ע אם נכונים הדברים. דלפי סברת הברכ”ש הנ”ל, הטעם שאבידה אינה ברשותו להקנותו, הוא כי חסר בבעלות כשא”א להשתמש בו מחמת שאבוד ממנו. וא”כ אפי’ נמצא בביתו אבל הוא אבוד ממנו והתייאש ממנו, אפשר לומר שעדיין יש בו חסרון דאינו יכול להקנותו.

אבל באמת, בנדו”ד הרי אין הפנימי’ ביתו של ממונה הנ”ל, ואם הוא אבידה שאינו ברשותו הרי לא הי’ ברשותו כלל.

ו. מי הם הבעלים.

אבל עדיין יש לדון מיהו הבעלים האמיתיים של היי”ש. דכל הנ”ל הוא על ההנחה שהממונה הוא הבעלים, אבל י”לשבאמת אינו כן. כי ממונה הנ”ל אינו אלא ‘בא כח’ ושליח מכל התלמידים שהשתתפו בגיוס הכספים להמשקה, והיי”שנקנה בשבילם, ואין ממונה הנ”ל יכול להחליט למכור היי”ש בלי רשות שאר התלמידים וכדו’. ונמצא שכל התלמידים שותפין בבעלות המשקה, וא”כ הי’ בביתם של חלק ממשתתפי היי”ש. ולפי”ז יש מקום להיתר ע”פ הנ”ל. אלא שלפי”זיש לדון דלכאו’ כל השותפין צריכים למכור חלקם בחמץ, וא”כ הממונה וחביריו שלא הי’ החמץ ברשותם אינם יכולים למכור חלקם, ונפל צד זה בהיתר.

או דילמא י”ל שבאמת הבעלים אינם הממונה או התלמידים אלא הנהלת הישיבה, כי ברשות ההנהלה להחליט מתי לחלק היי”ש ולקחת את כולו מאת התלמידים באם לא ינהגו בו כיאות וכו’. וא”כ הרי ההנהלה שמכרו את כל חמצם,והפנימי’ הנ”ל ה”ה ביתן של ההנהלה, וא”כ חזר יסוד ההיתר הנ”ל שאבידה הנמצאת בבית הנאבד יכול להקנותו. אלא דכנ”ל צ”ע אם באמת נכונים הדברים.

 

יש כעת “מחלוקת” בין הנהלה והתלמידים מי הם הבעלים. התלמידים שאספו הכספים, טוענים שלהם הוא, ההנהלה טוענת שכל יי”ש שתלמידים קונים בשביל התוועדויות בישיבה שייך להישיבה וכעת נשתמש בהיי”ש בשביל כל התלמידים. אם מי הצדק?

וגם אם אכן יש כאן מחלוקת בבעלות, האם המכירה קיימת, הרי החמץ נמכר לשני גויים, והוי כחוכא וטלולא!?

 

תשובה:

נוסף לכל צדדי היתר שכתב – ואין הזמ״ג להיכנס לכל הפרטים – העיקר, שבסתמא א״צ לחוש שעעה״פ. ואף שנולד ריעותא וחמיר טפי ודינו כספק חמץ שעעה״פ (ראה עד״ז ממש עטרת משה למברגר או״ח קלו) – הרי מדינא ספק חמץ שעעה״פ מותר. אלא שיש לחוש למחמירים באכילה לחוד. ובמקום הפ״מ – שבודאי נדו״ז בגדר הפ״מ – קייל״ן שא״צ לחוש.

זאת ועוד, חזי לאצטרופי שביי״ש יש הגה שעה״ג בשו״ע אדה״ז (תמב, ט. וראה חידושי צ״צ ז, ד. סז, ד) שא״ע.

ועוד שבאונס גמור שעשה מה שביכולתו לכמה דעות לא קנסינן לי׳ ושאני משאר אונס, ראה אצלנו בסי’ ג’תשנט בארוכה. ויש לצרף הדעות שבביטל ולאחרים ובספק וכו׳ מותר, ראה שם.

וגם להעיר שספק אם הוא חמץ בכלל שכמ״פ נעשה מקטניות. וכמדומה ברור שכל השאלה למותר שסמירנוף בד״כ עשוי מתירס. ויש לברר אם כתוב “גלוטן פרי” על הבקבוק. ואפשר לשאול אצל ועד הכשרות KSA שיודעים הנעשה שם.

 

הערות קצרות במש״כ:

בנוגע לאבידה – להעיר שמוכרים חמץ שאינו בעין ואינו ידוע. וגם למ״ד שאינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו – ילה״ע מהסוברים דמהני מכירה באם הוא ע״פ דיניהם.

בחמץ בידי גנב – בשטמ״ק ב״ק צו, ב הב״ד בחלקת יואב דלקמן משמע כמ״ש בנוב״י קמא או״ח כ שמותר באכילה לנגזל. ועו״ש תנינא סה, ושם עה, לדחות דברי החולקים. והב״ד בשע״ת תמג, ו. ואף שכמה חולקים וכ״מ בתשו׳ מנח״י שבתורת השלמים בסוה״ס ו – ראה חת״ס או״ח קיט ד״ה איברא. וגם בשו״ע אדה״ז או״ח תמ קו״א ב מוכח כן. אבל להעיר שכמה אחרונים הסכימו לדבריו – ראה בנימין זאב אחרון כ. בנין שלמה כה. ובמהדו״ח גם ב, ל. חלקת יואב או״ח יט. עין יצחק או״ח כב, ח. וחזי לאצטרופי. ועכ״פ כשמכרו הגנב מהני – מקו״ח תמג בביאורים ה. שם תמח בחי׳ יד. שם בחי׳ ו בתו״ד. מנחת יהודא או״ח מא, ה. ועוד. אבל אין הנגזל יכול למוכרו – רעק״א כג.  מקו״ח תמח, ט. וגם בזה י״ח.

ועוד, שאם קיבלם אחרי הפסח י״א דמהני המכירה למפרע – ראה אבנ״ז שלט. וכעי״ז שו״ת אור שמח ב. ב לענין מבכרת שנגנבה. וראה שביבי אש מועדים ב.

ובנדו״ד שיתכן גם שהגנב גוי קיל טפי, שבגוי אין סיבה שיהא אסור – ראה משנ״ב בבה״ל תמח.

וראה בכל הנ״ל הנסמן במשפט המכירה ע׳ שכז ואילך.

וראה בארוכה בנדון דומה לנדו״ד בשו״ת אגלי דבש א, נב.

בנוגע למכירה לשני גוים – האריכו להתיר בכמה דוכתי. ואכ״מ.

ובחשיד אממונא לא חשיד אמאכלות אסורות, ובפרט  באיסור חמור דחמץ.

 

 

#11993


Add Comment

Your Email address will not be published