שלחתי בערב פסח טופס אלקטרוני של מכירת חמץ, כעת אני רואה שמשום מה המייל לא נשלח. מה דין המכירה וכל החמץ שבה?

 

קשה לי להתיר חמץ גמור בכגון דא, שאפילו באונס גמור אסור חמץ שעבר עליו הפסח. אמנם, בשטר כתוב שמוכרים גם לאלו שנאבדו כתבי הרשאה שלהם, אבל לא פשוט לסמוך על זה שמכירה באמת יכולה לחול על זה. ובפרט שכעת מדובר בתוך החג עדיין, שחמור יותר. כדאי לשאול רב או רבנים אחרים, ואולי מתוך כולם יתבררו צדדי היתר נוספים.

*

תשובה:

למעשה בנדון זה, כעת שכבר מדובר אחרי החג, אפשר להתיר הכל. והסכימו לזה רבנים מובהקים, והבא לקמן נערך ע״פ התכתבות בין הרבנים.

 

מקורות:

כיון שכתב שטר הרשאה וכתבת בפירוש שרצונך שהרב ימכור עבורך את החמץ, אפשר שיש לסמוך על כך שהרב מזכיר בפירוש בשטר מכירת חמץ שמוכר גם את חמצם של ‘האנשים . . ובכתבי ההרשאה שלא הגיעו עדיין לידי או שנאבדו’. וראה שו”ת צ”צ סי’ מו שכאשר גילה דעתו בפירוש יכול הרב למכור מדין זכין בשופי. אמנם, היינו מצד זכי׳ אבל לא באופן שאין סמיכות דעת דהלוקח שאינו יודע כלל עדכ״ז.

ולכאו׳ נדון דומה יותר לשלנו – ראה שו״ת הצ״צ שער המילואים ח״ה סס״ח. ושם ד״ה ועוד דבשטר שצ״ע אם מועיל למכור. אלא שצע״ע אם דעת הצ״צ הסכימה להשואל. ודיוק המלבה״ד ממש״כ בהמשך עוד העיר רבינו שי׳ להקל – אי״ב ממש.

לאידך, אין זה דומה לשער המילואים, דשם לא היה גילוי דעת וכו’ משאי”כ בנדו”ד, וכדלקמן, ולכן דומה לנידון דסי’ מו ששם דן בנוגע לחמץ שיזכו בו המוכרים אחרי שמינו הרב כשליח דמהני מדין זכיה.

ולהעיר ממה שדן בארוכה בסוגיא זו הגרשז”א במעדני ארץ שביעית בסופו בקונטרס לאפרושי מאיסורא סי’ א, ושם מביא מהחת”ס אבה”ע א שבמכירת חמץ ההלכה רווחת למכור חמץ מדין זכין, וראה מש”כ הגרשז”א שם דבחמץ י”ל שכו”ע יודו גם גם הקצה”ח הנודע ואכמ”ל.

והנה, אף שא״ד לגמרי לשעה״מ כיון שלא הי׳ גילוי דעת המוכר, מ״מ למעשה נראה דעתו שאין ביד השליח למכור לאחרים. וסברת גילוי דעת כשלעצמה – אף ששייכת לכמה דעות וכו׳ לענין חמץ שעעה״פ או אפי׳ לענין גוף איסור ב״י דרבנן אחרי ביטול ודלא כסדר מכירת חמץ – לא ראינו  למי שיכתוב שמועילה לענין חלות המכירה מצ״ע.

בסגנון אחר: פשוט שבגילוי דעת מצ״ע ללא מכירה כדת אין מכירה חלה. דעת שעה״מ שם (הצ״צ?) שצ״ע אם אפשר למכור לאחרים. ודלא כהסוברים מדין זכין (ופשוט שגם את״ל שזהו להצ״צ – אינו סותר כלל לסמ״ו שאין שום חשש בגמירות וסמיכות דעת דב׳ הצדדים והמוכר הרשהו להשליח למכור, והחסרון רק מצד גדרי שליחות). כשיש גילוי דעת למכור והשליח אינו יודע עד״ז כלל, מדוע יהא בידו למכור דבר שאינו שלו רק מחמת זה שנתברר לאחר זמן שהמוכר גילה דעתו – לא לשליח – שרצה בהמכירה. ואינו דומה כלל לשאר דבר שאינו מסויים שדן בו הצ״צ. ומסתבר שאילו דנים מצד דיני חו״מ, ביד המוכר לומר לשליח שאין רצונו במכירה (גם ללא דעת הקצוה״ח).

אלא שאדה״ז כותב להדיא בסתמ״ג להתיר למכור לאחרים מצד השבת אבידה. ובשעה״מ מעיר מזה. ולא הביא שום דחי׳ לדברים. ומה שכתב לפנ״ז מעובדא דיוחנן חקוקאה, ודשאני התם שמופקד אצלו – אי״מ: 1) הסברא לחלק כשמופקד אצלו. 2) מה שנראה דבריו לחלק בין עובדא דיוחנן חקוקאה לשו״ע אדה״ז. ועכ״פ משמע שם בתשו׳ שאם מבואר בשטר מכירה שלו עדיף טפי.  וכש״כ כבנדו״ד שיש גם גילוי דעתו אף שלא גילה לשליח.

והנה, כאן יש לומר שמכירה נכלל ממש בשטר שהרי כתב שטר הרשאה, ודומה לאותו מו”ץ שלא הביא את שטרי ההרשאה לנכרי שהצ”צ בסי’ מה התיר כיון שסו”ס המקח חל ובלי לזייף היהודי לא יכול להכחיש עיי”ש. ואף דהתם  שם לטעם הא׳ (שבמסקנא) צריך להגיע לזיוף להביא שטר כח (הרשאה) אחר – הרי הנידון העיקרי כאן האם יש כזה מקח, שנמכר ללקוח באמירה כללית ‘האנשים ששלחו ולא הגיע’. ולהנ״ל נראה מדברי אדה״ז דמהני מדין השבת אבידה. וכן נראה בחושן משפט רמא,ד ושם בבאה”ט וכו’ שהעיקר שיכול למכור דבר שאינו מסויים ( ט”ז שם כתב דהלכה כשיטה בתראה דאכן הקנין מועיל. וע”ע בפתחי תשובה סק”ה בשם שו”ת הרמ”ע דזה גם דעת השו”ע כידוע שכאשר מביא שתי שיטות בשם י”א הלכה כשיטה בתראה. ועוד כתב שם דקרקע סתם הוי כמין לא ידוע, אך כאשר המין ידוע מהני המכירה)  כפי שכותב הצ”צ בתשובה שם [ובשער המילואים ח”ה סי’ בסופו], אלא שהחשש הוא שהיהודי יעלים ולזה מביא הצ”צ א’ שכיון שמצד הנכרי המקח חל בכה”ג אף שהיהודי יכול לחזור המקח חל כבמוכר שדה מפני רעתה וכו’, אלא שבמכירת חמץ שבפועל היהודי קונה בחזרה אולי יש יותר חשש ולכן מביא ב’ דרכים והא’ הוא שאינו יכול לחזור בו אלא ע”י זיוף.  ונראה לי שגם כאן שבפועל בשרת של המחשב ישנו השטר הרשאה שוב באם ירצה לחזור בו יהי’ זה כעין זיוף, אלא שיש לצרף גם הסברא הב’ שכתב שם הצ”צ.

עוד יש להעיר ממה שהביא השד”ח מערכת חמץ ומצה סי’ ח אות ז או”ק ח ואילך ושם גן במי שרצה למכור ומפני סיבה לא נמכר לו החמץ שבעצם הוא עבר על ב”י וב”י באונס האם יש מקום להתיר איסור חמץ שעבר עליו הפסח שהוא קנס מד”ס ושם  הביא הדעות השונות ולכאורה אין לדידן מקום להקל בזה שהרי אדה” ז בסי’ תמח מחמיר גם באונס.

ואולי יש מקום להקל ע”פ מש”כ שם בשם תשובת מנח”י סי’ ו במי ששלח את אשתו למכור לו את חמצו ובפועל החמץ לא נמכר והמנח”י שם מתיר שבאונס כזה  שעשה על מה שאפשר לו לעשות לא גזרו, אלא ששם מסתפק האם זה דווקא בצירוף הביטול או אף בלי הביטול ולדעת אדה”ז זה נ”מ שהרי אדה”ז כתב שמה שנמכר לא נכלל בביטול ואפשר ששייך כאן ממנ”פ אך זה דוחק. אבל ראה פס״ד סוסי׳ תמח (לב, ד ) שנו״נ בזה, ומעיר מדברי אדה״ז. ובסו״ד נראה להתיר בכגון דא.

ואכן, בכ״מ מצינו עד״ז באונס גמור, כבתינוק שנשבה פמ״ג תמח במ״ז ד. או כשהגוי אפה ללא ידיעתו – בית מאיר שם ב. או כשלא ידע שהחמץ ברשותו – הגהותיו בכת״י מורי׳ מועדים פסח א ע׳ שמב. וצ״ע היאך נדמי לה להא מילתא דהרי עליו לבדוק שהשטר הגיע. ואינו תלוי בדעת אחרים.וי״ל שמחמת  טרדות ערב פסח בבית חב”ד סדר למאות יהודים וכו׳ –  ואכמ”ל מסי’ תקכז,יד קח,יב באדה”ז ועוד – הרי זה כעין אונס. ולפענ״ד יש להתיר מטעם אחר שבאמת לא הו״ל לאסוקי אדעתי׳ שלא נשלח, וה״ז אונס גמור דעביד מאי דהוה לי׳ למעבד.

עוד יש לצרף את הסברא שכותב אדה”ז בסעי’ ח שגילוי דעת מועיל שלא יעבור בב”י וב”י. ואף שזה צירוף דחוק מהני לצירופי. וראה גם פס״ד לצ״צ שם כט, א. שעה״מ שם ד״ה ועכ״פ לא גרע.

ויש לצרף גם הסוברים שחמץ שביטלו – שג״ז בכלל ביטול כנ״ל מפס״ד – מותר כשעעה״פ. וכש״כ בביטל ונאנס.  ובספק חמץ שעעה״פ יש מתירים (גם להאוסרים ולדידן) לאחרים (כשי׳ רבינו מנוח חומ״צ א, ד. ועוד בכלל) – ראה ארץ צבי א פג בסופו. מהרשם ה, יד. וכש״כ כשהספק אם המכירה הועילה ראה שו״מ תנינא ד, י ד״ה והנה בכ״ב.

אלא שהשו”מ ס”ל כהבכור שור שמכירת חמץ מהני מדין הערמה  ‘כיון דאף כשפירט אין העכו”ם גומר בדעתו לקנות רק שהערמה בדרבנן שרי׳, אך סו”ס חזי לאצטרופי.

והנה, למעשה הוריתי לו לשאול אחרים בחג ולא להמתין ע״ע. ולהעיר משו״ת דברי מלכיאל ד, יח ד״ה ועוד בנדון דידי׳ כשהרב הורה להשהות חמצו ולסמוך על המכירה. (והנה,  בנידון הדברי מלכיאל האריך בשד”ח שם אות ח, כמה אופנים כעין זה שהרה המורה שגג וכו’, והזכיר שם חקירה האם האיסור של חמץ שעעה”פ מתחיל רק אחרי החג שאז קנסו חכמים שכיון שעבר על ב”י ב”י או שהוא חל כבר מכניסת החג ביחד עם האיסור של ב”י וב”י).  ואולי לא הובנה כוונתי. אבל, כעת השקו״ט רק מצד חמץ שעעה״פ. ובודאי אפשר להתיר כשאינו חמץ גמור ואפי׳ ביי״ש. אלא, שביררתי אצלו וכאן השאלה אלא דברים שהם חמץ בעין כאיטריות פתיתים שקדי מרק וכו’  – ולא תערובת חמץ.

ולכן נראה שבשעת הדחק יש על מה לסמוך.

והעיקר נראה לפק”ד, שיש כאן כעת שתי צדדים להקל הא’ – שהמכירה באמת חלה וכלל לא היה כאן איסור, כנ״ל בארוכה, ולצד הזה כלל לא עבר אף לא באונס על ב”י וב”י, ב’ שגם אם ח”ו במכר לא חל עדיין באונס כזה גדול (טירדות וכו׳ וכנ״ל) ושעת הדחק והפסד מרובה אפשר לצרף סברת המנח”י ועוד.

ולמעשה אינני רוצה להתיר ע״ד עצמי כיון שעדיין יש כאן הרבה ספקות אלא שבד”ס רשאים בשעת הדחק לצרף דעת יחיד וכו’. ולכן עצתי נאמנה שישאל אצל אחרים.

ושוב כתב השואל ששאל אצל רב מורה הוראה דפקיע שמי׳ והסכים להתיר, וגם הוסיף לכתוב צדדי היתר כיד ה׳ הטובה עליו, ונכללו לעיל, ומתוך דבריו דברינו. וגם קיבל הסכמת רב מורה הוראה נוסף לרווחא דמילתא. והוסיף לכתוב שמעשה כזה היה לפני כמה שנים, ומסקנתו היה להקל, והסכים הרב אשכנזי ז״ל ויבדל לחיים ארוכים הרב זלמן נחמיה גולדבערג. המקרה היה שביתה בדואר והגיע שטר הרשאה רק אחרי פסח לרב (אף שיש לחלק קצת). ותו לא מידי.

 

#3759