Halachically speaking, are we commanded NOT to forgive the Natzis for what they did?

 

A holocaust survivor may technically forgive an individual Nazi Yimach Shemo for what he has done to him personally. Anyone else can not forgive a Nazi Yimach Shemo for murdering other Jews; this is not not how forgiveness works. The Nazi Yimach Shemo may feel bad for what he did, and should make restitution etc., but ultimately only the victim has the right to forgive.

An additional point: in order for forgiveness to be complete, complete remorse and repentance (Teshuva) is needed on the side of the perpetrator (including understanding the sin, asking forgiveness, making restitution and promising never to do it again), which has never been done by any Nazi Yimach Shemo to his victims (to the best of my knowledge).

An additional point to consider: We are commanded in Torah to remember and never forget the atrocities that Amalek did to us. While there is much discussion amongst contemporary Poskim whether the Nazis Yimach Shemom have the Halachic status of Amalek, it is clear that the Torah wants us to remember the sins of evil people and to hate them, as it says in Tehillim (139:21)  הלא משנאיך ה׳ אשנא – Your enemies, Hashem, I hate. How then can we “forgive and forget”.

See also Av Harachamim prayer recited before Mussaf on Shabbos: ונקיתי דמם לא נקיתי. This verse (Yoel 4:21) means that Hashem will not cleanse the blood of the martyrs (Rashi).  The Metzudas Dovid explains that although the sin of robbing the Jews may be cleansed/forgiven by having the money or property payed back, the sin of murdering Jews can only be avenged through death.

In fact, we find explicitly in the Torah (Bamidar 35:33. Midrash Devarim Rabba 2:17) that spilled blood is only forgiven by the death of the murderer.

If Hashem will not cleanse and forgive it, who are we to do so?

To sum it up: Even if the victim would theoretically forgive, Hashem does not forgive. Thus apologizing and restitution may help between man & man but not between man & Hashem.

יש כאן ג׳ פרטים:

א. אין למחול בלי בקשת סליחה ותיקון החטא.

ב. אין למחול לחטא שנעשה לאחרים.

ג. לרציחה לא שייך מחילה.

ויש לדון בפרטיות:

א. אכן אין נמחל לו מן השמים כשלא ביקש סליחה, כמפורש במשנה ב״ק ח, ז. ונפסק להלכה בהל׳ יו״כ, בשו״ע או״ח תרו, ובהל׳ חובל בחבירו, חו״מ תכב. אבל מצד הנפגע, אף שאין צורך למחול אבל מותר למחול, כפשוט. ומילתא דחסידותא היא. וראה תוספתא ב״ק ט, כט שצריך לבקש על החובל רחמים אע״פ שלא ביקש מן הנחבל.

וברמב״ם ת״ת ז, יג שבמבזה ת״ח בפרהסיא אסור למחול אא״כ ביקש מחילה. והיינו שבסתר מוחל גם כשלא ביקש מחילה, וזהו ״דרך חסידים הראשונים״. וגם יש איסור נטירה, דמשמע שמוחל לו. וראה בריטב״א דלקמן. אלא שזהו שייך רק לישראל.

ב. הרי שייך לעלות על קברו וכו׳. ובהכרח שיש כפרה מסויימת גם כשנחבל אינו כאן. ויל״ע. וראה עוד לקמן מזה.

ג. זה לשון המדרש: כך שנו חכמים על ששה דברים נצטווה אדם הראשון… ועל כלן יש סליחה חוץ משפיכות דמים, שנאמר שופך דם האדם באדם דמו ישפך (דברים רבה ב יז).

ובשו״ת שאילת יעב״ץ ב, ט: עון דשפיכת דמים אין לו שום כפרה ומחילה בשום זכות ותשובה.

ומצינו בזהר ח״א ריט, ב לגבי הוז״ל, משמע שם שהטעם דהוי כשופך דמים. וראה גם צדקת הצדיק רסג.

וכ״מ בסנהדרין ז, דלעגל אפשר דליהוי תקנתא בתשובה, אבל רציחה לא. וראה תורת חיים שם.

ולכאו׳ בהכרח לומר שתשובה מועילה, שהרי על כל החטאים שייכת תשובה, ואין לך דבר שעומד בפני התשובה, ואפי׳ בדברים המעכבים את התשובה, ואפי׳ כפר בעיקר כל ימיו כל׳ הרמב״ם תשובה ג, יד. (אלא שמינים ואפיקורסים אין מקבלים בתשובה – ע״ז ב, ה. ואינו סותר להנ״ל, דהיינו שאין מקבלים בקהילה וכדומה – ראה שו״ת רמב״ם בלאו רסד).

ופשטות הרמב״ם ממש״כ תשובה ג, ו ששופך דמים אין לו חלק לעוה״ב ושוב כתב לאחמ״כ בהי״ד: בד״א שכל אחד מאלו אין להם חלק וכו׳ אבל אם שב מרשעו והוא בע״ת וכו׳. ומוכח כנ״ל. וכ״כ להוכיח משם בשו״ת דרכי שלום מא. לב מבין דעות ו, ח. (ולאידך בשו״ת אבן יקרה יוד א, נו שמקור הרמבם ששופכי דמים אין להם חלק לעוה״ב מדב״ר שם שאין להם סליחה). ויתירה מזו באור זרוע א, קיב: אפילו רוצח דהרג במזיד ועשה תשובה נעשה שליח ציבור. וכ״כ מגן אבות לרשב״ץ ג, יא שיש לו חלק לעוה״ב ע״י תשובה.

ובאמת, יל״פ במדרש שם, כמשמעות המשך המדרש שכפרתו רק ע״י הריגתו. אבל סו״ס נתכפר. וי״ל, דומיא דחילול השם שנתכפר רק במיתתו. וגוף התשובה מועילה להיות צדיק גמור ראה בארוכה לקו״ש חי”ז אחרי ג ע׳ 198. ושם ע׳ 200 הע׳ 49, שגם בזה שייך כפרה מחיים באופנים שונים.

וכ״ה גם במדרש הגדול מסעי לה, לד: כמה קשה שפיכות  דמים שאין לה כפרה אלא רציחה שנא׳ ולארץ לא יכופר. וכן במכילתא דרשב״י יתרו יג עה״פ לא תרצח.

וא״כ מה שאין תשובה מועלת ברציחה – היינו כלפי שמיא. ומפורש כן במו״נ ג, מא.

וכ״מ  בתוס׳ חגיגה ט, א ד״ה הבא על הערוה, שגם ברציחה תשובתו מועילה (ראה נחמד למראה נדרים קלז, ד.  ובתוס׳ שם שאינו דומה להוליד ממזר שעונו גלוי, ולפ״ז עדיף מחילול השם, שהוא בגדר עונו גלוי ונזכר, ראה לקו״ש שם בהערה).

ולמסקנא, מצד הנחבל עצמו יכול למחול. אבל לא יתכפר למעלה להקב״ה.

[לאידך, לפעמים משמע שמחילה היינו כלפי שמיא, שאינו תובע עלבונו לשמים.

ראה בר״י מלוניל בפירושו למשנה הנ”ל בב”ק:

אע”פ שהוא נותן לו אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, כלומר שימחול לו בלב טוב שלא יתבעו עלבונו מן השמים, כמו שמצינו שאמר השם לאבימלך שלא ימלט מדין שמים עד שיתפלל אברהם בשבילו, שכל כך ימחול לו בלב טוב שיתפלל עליו שלא יענישו בעבורו… ואם לא רצה למחול לו מחמת דין שמים נקרא אכזרי, שאינו חושש על עונש חבירו, ובריטב”א (ר”ה יז, א ד”ה אמר רבא): קשה לי, הא דאמרינן במסכת מגילה (כח, א) עליה דרב פפא דכל רמשא אמר שרי ליה ומחיל ליה למאן דמצערן… מאי רבותא, הא כתיב לא תקום ולא תטור… וי”ל… הא ודאי רבותא רבה איכא, דנהי דאמרה תורה לא תקום ולא תטור לגמול לו כרעתו, מ”מ לא אמרה למחול לו מחילת שמים, וזה מוחל לו לגמרי.

ולפ״ז בנדו״ד שייך ריצוי והתפייסות אבל לא מחילה לשמים. וכבר חקרו אם מחילה היינו בלב או גדר הלכתי – ענין משפטי – אף כשאינו בלבו.  והחלק ההלכתי היינו שמחמת זה נמחל לו להקב״ה כשמוכן למחול אף כשנוטר  בלב.

ראה כאן בארוכה.

והנה, עוד אופן מצינו בשו״ת מהרי״ט ב או״ח ח: לאו לענין תשובה קאמר דתרווייהו יש להם תשובה וכו׳ שהתשובה אין דבר עומד לפני׳, ומש״כ ולארץ לא יכופר וכו׳ זו אזהרה לבי״ד. וכ״כ יעב״ץ גופי׳ בשו״ת שתי הלחם לא (לב, א).

ויל עוד ע״פ רמב״ם רוצח א, ד, שלא יקח כופר ואפילו נתן כל ממון שבעולם ואפילו רצה גואל הדם לפוטרו – והיינו שכלפי שמיא לא נסלח עד שיתקיים הדין. וכבמו״נ ג, מא שציינתי לעיל, שאינו נסלח לו כלל.

ונפק״מ מכ״ז בכהן שהרג הנפש במזיד ועשה תשובה שנחלקו הפוסקים.

אלא שבאמת יל״פ בכל הנ״ל בפשיטות שתשובה אינה מועלת, כיון שהוא בין אדם לחבירו ולא שייך בקשת מחילה מנרצח שכבר אינו לפנינו. ואין להקשות שהרי אפשר לפייס על קברו – וראה בטעם הדבר ריטב״א מכות ה, א – שיל דהתם מיירי בשוגג. (אבל במו״נ שם – שאפילו היה במציאות שיסלח הנרצח אינו מתכפר. אמנם התם מיירי לגבי בי״ד. ולא מדין רוצח עצמו כלפי שמיא). ומה שעולה לדוכן למאן דס״ל הכי – לפי שסו״ס נעשה צדיק גמור ע״י תשובה, אף שאין לו כפרה כבשיחה הנ״ל.

אלא שלכמה דעות בבני נח לא מועילה תשובה. ואכ״מ.

 

 

#11762