I was sick in bed for a few days, no danger. Do I say Hagomel?

 

Question:

I was recently sick with the flu and sinusitis. It was never a state of sakana but I was in bed for a few days, just getting up to use the bathroom. Once in awhile, I’d try to come out of bed, but wouldn’t last long and return. Would this require the bracha Hagomel?

 

Answer:

If you were sick in bed more than 3 days, you should make hagomel, once you get out of bed.

 

Sources:

סדר ברכת הנהנין לאדה״ז יג, ו, ע״פ הט״ז ריט, ד.

ולכאו׳ נראה שהיא כעין הכרעה בין הדעות אם מברך בכל חולי, גם בחש בראשו או במעיו, או רק בנפל למטה, או רק בחושאיב״ס (דהיא מילתא דמציעתא – שו״ת הרדב״ז ג, תקעב), או רק במכה של חלל, וכל חושיב״ס. וראה עד״ז במשנ״ב ריט בבה״ל ח ד״ה כגון בסופו.

אבל יותר נראה דס״ל כן להט״ז גם בדעת הרמ״א גופא, וכדלקמן. וראה גם מחה״ש למג״א שם י. ועכ״פ, פשוט שאין לפרש בדברי אדה״ז, שהיא הוספת תנאי בדעה קמייתא, דעת הרמ״א, לומר שבמכה של חלל גופא צ״ל מוטל במטה ג״י, ודלא כמי שטעו לפרש כך בדברי אדה״ז, אלא תוספת פרט בדעת הרמ״א (ושיעור הדברים כך הוא, שי״א שצ״ל סכנה כמכה של חלל, אבל למעשה כל חולי ג״י בכלל), ולכל היותר כעין הכרעה (כנ״ל ממשנ״ב שם, אף שלא הביא אדה״ז דעת המחבר), וכדמוכח בט״ז ועוד.

וכמעט כל הפוסקים שהעתיקו דברי הט״ז הביאו דבריו בחדא מחתא עם דעת הרמ״א. וה״ט שרק בכה״ג הו״ל כהעלוהו לגרדום – ראה פמ״ג במ״ז שם.

ולאידך, במכה של חלל פשוט בכל הפוסקים שאפי׳ פחות מג״י מברך. וראה הגהות נז״ש ריט. חסל״א שם ז. קיצור שו״ע סא, א. ברכת הבית כז בשע״ב ד. משנ״ב כח. כה״ח מו. בדה״ש סה, י.

וראיתי למי שר״ל בדעת הט״ז, דסתמא דמילתא אם הוא חולה במשך ג״י ה״ז בגדר סכנה. (וראה גם דברי יציב דלקמן). אבל בפשטות יסוד סברת הט״ז, לא משום שהוא בגדר סכנה, שהרי טעמו מחמת שצריך בקשת רחמים ולא משום סכנה, ואם משום סכנה – העיקר חסר מן הספר. ועוד, דפשיטא לן שגם בחולה המוטל על מטתו ג״י אין מחללין עליו את השבת. וגם בדברי אדה״ז מוכח לכאו׳ שאינו, שהרי הביא בתחילה דעה קמייתא (בשם י״א) שאינו מברך רק  בחושיב״ס, ושוב הוסיף שלמעשה יש לנהוג לברך כל שמוטל על מטתו ג״י, וסגנון הדברים שבא לומר שלמעשה יש לנהוג באו״א, לברך לא רק במקום סכנה. וממה שהביא דעה ראשונה בשם י״א, והיינו דלאו אליבא דכו״ע הוא, מוכח נמי שההוראה ש״למעשה יש לנהוג״ בא כהבהרה לא לנהוג כדעת י״א לגמרי. ומסתברים הדברים, שאין לומר שלי״א צ״ל ודאי סכנה, ולמעשה סגי בג״י אף שאין כאן ודאי סכנה, רק השערה שכך סתמא דמילתא – שהרי גם בשאר דברים שמחללים את השבת לא ברירא מילתא שתמיד יש סכנה, ומחללים על הספק. ולמעשה יש לנהוג שאצ״ל דבר שמחללים את השבת.

וצ״ל שהט״ז נקט שגם לרמ״א שמברך רק ביש סכנה, ה״ט דלא סגי בסתם חולי, אלא בחולי שזקוק לרחמים, וכל שצריך בקשת רחמים ג״ז בכלל חולי, אף כשאי״ב סכנה. וכ״מ קצת בשלחן שלמה ריט, ב, וחיי״א סה, ו. ודוחק קצת לומר שנקטו לפי דעת המחבר, ולא לדינא. (ובדוחק י״ל שדברי הט״ז נסבו רק על תיבת ״כגון״ שברמ״א, שלא רק מכה של חלל בכלל סכנה, אלא גם מי שצריך בקשת רחמים. ומה שצריך בקשת רחמים הוא בגדר ראי׳ שהוא סכנה. אבל כנ״ל מדיני חילול שבת מוכח שז״א). וסברת הט״ז היא, שרק בהוחזק החולי בג״י אמרינן שהוא בגדר חולי ממש, ושנא ממיחוש בעלמא. וכבר הביאו ממאירי נדרים מ, א שכשהוא חולה רק יום א׳ מקרה בעלמא הוא. (וראה פתה״ד ריט, יח שהעיר מנדרים שם. וראה גם בהגהות הגר״י פיק. מהר״ם בנעט. הגרי״ב. הגהות בן ארי׳. תורת חיים סופר שם. ועוד. ובכ״מ שצ״ל בט״ז: פוקו. ולא טרוקו. אבל ראה ילקוט שמעוני משלי רמז תתקס). ויסודו בנדרים שם ובברכות נה, א. וראה ירושלמי פאה ג, ט. שו״ע יו״ד שלה, א ובט״ז שם, צויין בבה״ל שם. [וכעין ראי׳ קצת לסברת הט״ז מפי׳ התפלות והברכות לר״י בן יקר ע׳ נג בטעם שאינו מברך בהולך תחת קיר נטוי ועל הגשר, כיון דבר שהוא קצר ואינו ארוך, וקל לעבור במהרה ואינו נחשב כ״כ לסכנה, וכמה מקרים באים על דרך ארוכה. וכ״ה באר״ח הלכות שני וחמישי כד. אבודרהם פי׳ ברכות ח. והובא בא״ז ריט, י. ומשמע קצת, שצ״ל דבר ארוך קצת. ואם נאמר דקאי גם בדעות דס״ל שמברך אכל חולי, ולא רק בחושיב״ס (וראה עוד מזה להלן בנוגע לדעת ר״י בן יקר), מוכח שמ״מ צ״ל חולי שהוחזק בו. ואשכחנא קצת פתרין למה שלא ראינו נוהגים, גם בדעת המחבר, לברך בחולי סוכרת כשרמת הסוכר נופלת, ומשתמש במזרק אינסולין, וכן בהתקף אסטמה ולקח משאף, וכן בכל כיו״ב – שאי״ז בגדר סכנה מחמת המהירות והרגילות].

כן מצינו לאידך גיסא, שי״א כן אפי׳ בדעת השו״ע שבכל חולי מברך, שמ״מ צ״ל חולי של ג״י במטה (כ״מ קצת בחיי״א שם. וכ״נ קצת שהבין בדעתו במשנ״ב שם. וכ״כ בא״ח ש״א עקב ז. ועוד. (אבל בסדר ברה״נ ל״מ כן, מדלא הביא כלל שיטת המחבר. ומ״מ נרמז לחכימין במש״כ בדעה קמייתא שהיא דעת י״א)). והרבה נחלקו עליהם, ושלדעת המחבר מברך בכל גווני, כל שעלה למטה. וי״א בסברתם שהוא רק ליתן גבול ומדה לדבר. ואיך שיהי׳, זו לא שמענו לומר שגם במכה של חלל צריך ג״י, כפשוט.

והנה, יש שנתקשו בטעם שלא ראינו מברכים בחולי שפעת וכדומה, גם במוטל במטתו ג״י (ראה שערי הברכה כב, הע׳ ז. התקשרות גל׳ תשנ. ועוד). ולכאורה אפ״ל שבימינו נתברר שאי״ז סכנה, שהרפואות מצויות לרוב. ויש להוסיף טעם לשבח, שבטעם ברכת הגומל על חולה שנתרפא מצינו שהביאו ע״פ ירושלמי ברכות ד, ד, שכל החלאים בחזקת סכנה. וראה תוה״א לרמב״ן ענין ההודאה. מאירי ברכות נד, א ד״ה יש מי שאומר. ב״י ריט ד״ה ומ״ש רבינו דגרסינן. (ואף שד״ז הובא כסמך להדעה לברך בכל חולי, גם כשאי״ב חשש סכנה. ולהעיר שברבינו מנוח ברכות י, ח, ע״פ הירושלמי הנ״ל, ״שכיון שחלה אדם אפי׳ מקדחת קלה שבקלות הרי הוא מכה של חלל שאין סכנה גדולה מזו והרי הוא כמי שנמסר לסרדיוט״, אף דפשיטא שחילוק גדול ביניהם, ואין מחללין ע״ז את השבת – צ״ל שלמ״ד שמברך רק בחושיב״ס קאי בירושלמי רק בחולי גמור שיש חשש סכנה, או דלא קייל״ן כירושלמי. ואגב, צ״ע במנהג לחלק בין הולכי דרכים בים ובמדבר שמברכים גם כשלא קרה שום סכנה (ונחלקו בזה ראשונים. וראה הנסמן בחזו״ע ברכות ע׳ שסא ואילך), ואילו בחולי קייל״ן בני אשכנז היוצאים ביד רמ״א לברך רק בחשש סכנה, כמ״ש לחלק בשו״ת אבנ״ז או״ח לט, ד, ובמשנ״ב בבה״ל א ד״ה יורדי, אף שנראה מרבינו מנוח ובב״י שם דהא בהא תליא. וצ״ל שבים ומדבר מצ״ע שכיח סכנה וחשיב בכל פעם כאילו נכנס למקום הסכנה. ולהעיר שבתפה״ד מברך גם בדרך גרידא. וראה מזה בני ציון ליכטמאן ריט, ח. שו״ת הר צבי או״ח א, קיג, ב. מנח״י ד, יא. אג״מ או״ח ב, נט. איש מצליח ב או״ח י, ח. ועוד. ולאידך, בשו״ת דברי יציב דלקמן סברא שבחולה גרע טפי מים ומדבר ומברך בכל חולי). ובשו״ת הרשב״א א, פב, לגבי מיחוש קבוע מזמן לזמן, והובא בב״י ד״ה ומ״ש בשם הרמב״ם, ובמשנ״ב שם כו, שאע״פ שנעשה לו נס וניצל ממנו מן השמים ריחמוהו ולאו בכל שעתא מתרחיש ניסא. וראה בסה״מ מלוקט ה ע׳ שו, שהוא נס המלובש בטבע ואינו ניכר בגלוי שהוא נס אבל ניכר שהוא דבר בלתי רגיל, ובגדר פלא שאינו מובן בשכל. (ובעיקר הדברים שם – ראה גם ערוה״ש ריט בתחילתו). ולאור כל הנ״ל, מקום בראש לומר שכ״ז ל״ש בחולי שפעת וכיו״ב, שהוא דבר רגיל, ואף במוטל במטה ג״י.

איברא, שביולדת אין אחת מאלף מתה וגם כאב היולדת דברים טבעים הם (מ״מ שבת ב, יא. מג״א (ואדה״ז) של, ג (א), שמה״ט יש לשנות בכל מאי דאפשר), ועכ״ז מעיקר הדין מברכת הגומל (ראה ב״י או״ח ריט ד״ה וממ״ש רבינו דלא חשיב. מג״א ריט, ד. תורת חיים סנהדרין צד, א א״ר שם יב. פמ״ג במ״ז ד. חסל״א ריט, י. סידור יעב״ץ דיני הגומל. סדר ברה״נ יג, ג. שע״א ד, כח ובפתחי שערים שם. ושם משמע קצת דיולדת עדיפא משאר חולה. וכמעט מפורש שנכללת בשאר הד׳ שחייבין להודות בשמו״ר כח, ד – ראה עץ יוסף שם דחשיב כל הד׳ שחייבים להודות. וראה מאור ושמש ויצא ד״ה ותהר. וראה שו״ת התעוררות תשובה א, צט שבאמת עמד בזה בנוגע ליולדת שכולם ניצולים מזה). וטעם המנהג בכ״מ שלא לברך הוא מטעמים אחרים לגמרי (משום כל כבודה, וקול באשה, ולאו אורח ארעא, ואשה בעזרה מנין, ושברכות אלו רשות, וכדומה. ואיכא דסברי שאשה אינה בגדר ״חייבים״, או שאינה מביאה קרבן תודה דנשים סומכות רשות (צפע״נ ברכות י, ח. כל״ח מילואים מא, א בהגהות בן המחבר), או לפי שהיא מ״ע שהזמ״ג. וביולדת בפרט – מחמת שלא נטהרה, או שאין נפשה חוזרת עד כ״ד חודש, או שמצווה לילד בנים. וראה גם שו״ת קנין תורה א או״ח כב. ועוד כמה אופנים נדרשו בזה, ונאספו כמה טעמים בשו״ת שערי ציון (אוהב ציון) ב, ג, ב ואילך. אבל כמדומה דלא אישתמיט בשום דוכתא למימר שכיון שרק אחת מאלף מתה לא תברך. ובמנהגי החיד״א א ע׳ קלא כתב סברא מד״ע שיולדת אינה מברכת מחמת שהוא דבר קבוע בטבע הבריאה. וכבר קדמו בבגדי ישע ריח למג״א יב. וראה דודאי אשר אלגבי ה, ז – ע׳ קנז ואילך – ובנסמן שם).

[ויתר על כן, שאף מביאה קרבן מה״ט – ראה בחינוך קסח שלכן מביאה קרבן להודות שהצילה מחבלי יולדת שהוא נס. ועד״ז באברבנאל תזריע שם. וראה במנ״ח שם שהקשה מ״ט אינה מביאה קרבן תודה. וכבר הקשה כן רבינו בחיי תזריע יב, ז. ובמהר״ם שיק עה״ת תזריע שם באופן הב׳ שהעולה במקום קרבן תודה. ובאמת, הכי איכא לפרושי בחינוך ג״כ. וראה גם יפה תואר השלם לב״ר כ, יז (במהדורת זכרון אהרן – ע׳ תפז). ובהתעוררות תשובה נקט בפשיטות מד״ע שמביאה תודה. ובאמת, מדברי חינוך ורבינו בחיי אין ראי׳ שאינה מביאה גם קרבן תודה נוסף לקרבן יולדת, ומאי שנא משאר חולה שנתרפא. (וידוע שהאריכו בכ״מ לכאן ולכאן אי הגומל במקום תודה, ואם יש להשוות הנידונים. ואכ״מ). וראה לענין יולדת בשו״ת מנח״ש תנינא ס, י. ואמנם, מצינו בראשונים (פי׳ הרא״ש ועוד קנים ג, ו. וראה תפא״י שם) שנודרת להביא קרבן לכשתלד זכר. אבל ג״ז אינו תודה ורק בזכר. כן שקו״ט אם העלי׳ לתורה בשבת שהולכת אשתו לביהכ״נ במקום קרבן תודה או קרבן יולדת (שאחרי מ׳ יום לזכר ופ׳ יום הוא משום קרבן יולדת. וראה בשו״ת חת״ס או״ח נא. בית נפתלי כה. בצה״ח ו, ח). ובשו״ת שאלי ציון ל, שאינה מביאה קרבן תודה מחמת שהוא בטבע. וצ״ע מאי שנא מברכת הגומל. ולצפע״נ ברכות דלעיל – נשים בכלל אינן מביאות תודה. וכ״ה בכל״ח שם. ופשטות הרמב״ם מעה״ק ג, ב משמע איפכא].

ובדוחק י״ל שמה שאין א׳ מאלף מתה מחמת לידה – היינו רק בתחילה, אבל אחרי שיושבת על המשבר הדר דינא כסכנה גמורה. וראה בשם הגרי״ז בשו״ת צי״א ז, סה. ולהכי מברכת הגומל. אבל פשטות סתימת כל הפוסקים שגם קרוב לסוף הלידה דינא הכי דכל מאי דאפשר לשנויי משנינן. ובשו״ת אול״צ ב, לו, ג אזיל בתר איפכא, שלפני הלידה דינה כחושיב״ס. ולפי פשוטו, איפכא הוא שלפני הלידה קיל טפי. ובכל אופן, סתימת האחרונים שלא לחלק בשום אופן בדבר, לא לפני לידה ולא בשעת הלידה ולא אחרי הלידה. וכן מורה פשטות השו״ע או״ח של, א, ושם ג. אדה״ז שם א וג. קיצור שו״ע צב, א. ערוה״ש של,א-ב. וגם לגרי״ז הנ״ל – הוא רק בדעת הרמב״ם. ואף גם זאת, שגוף סברת המ״מ שכאב היולדת דברים טבעים ואין אחת מאלף מתה שרירא וקיימא גם בשעת הלידה גופא. ואדרבה, לשונו מורה דקאי בעת הלידה. ולדברי הגרי״ז הול״ל טעם אחר, מחמת שעדיין אינה בגדר יולדת. ובדבר הרגיל שתיקת הפוסקים מוכיחה, ואיו לנו לחלק חילוק חדש, דאי ס״ל להפוסקים הכי הו״ל להודיענו. וראה גם משנת יעקב רוזנטל שבת ע׳ כט. שפתי יצחק גולדשטיין שבת א, ק, ג ואילך. ועוד.

[ואכן, חקרוה בכ״מ, מאי שנא משממית שאינה בגדר סכנה, כמ״ש המג״א שטז, כג, דאחד מאלף שמסוכנת במאכל. וחילקו בכמה אופנים, דהתם גם לא שכיחא שתפול, והמג״א כ״כ רק בצירוף טעם הא׳. ועוד, שאינה מסוכנת מצ״ע אלא על צד רחוק, ונקרא בגדר סכנה דליתא קמן, לא כן ביולדת שגבר עלי׳ חולשה וחולי, ואם לא יטפלו בה כלל קרוב שתסתכן. וע״ד מש״כ בשו״ת רעק״א קמא ס בד״ה ולענ״ד יותר, שא׳ מני אלף יצמח מזה סכנה ואין אנו דנים עכשיו בכלל סכנה. ודוק גם בלשון המ״מ שאחת מאלף אינה מתה, ואילו בשממית הל׳ שאחת מאלף אינה מסוכנת. והרי מחללים שבת למציצה, אפי׳ שהסכנה אחד מרבבות. וראה שו״ת אג״מ חו״מ א, קד לענין סכנה א׳ מאלף לצורך פרנסה].

ומפורש לעניננו, בפי׳ התפלות והברכות לר״י בן יקר ע׳ נד (והובא בלקו״ש לג ע׳ 139 הע׳ 10), בטעם שאינו מברך ברכת הגומל כשנעשה לו נס, שברכת הנס גדולה ממנה, כי בחולה ונתרפא וכן בכולם לא נעשה לו נס, שהרי רוב חולים מתרפאים, וכן באידך. (ובתר״י ברכות מד, א ד״ה ארבעה, דיורדי הים והולכי מדבריות סכנה גדולה יותר שרוב החולים לרפואה). וי״א שמברך ברכת הנס אפי׳ בכה״ג דשכיח היזקא, ואינו תלוי ברוב למיתה, ונמצא לדבריהם שברכת הגומל אינה רק במיעוט המצוי, וחיישינן למיעוטא, אלא מיעוט שאינו מצוי. וראה בארוכה אצלנו 1487.

והיוצא לנו מכ״ז, שברכת הגומל היא גם באופן שברוב המקרים מתרפא, ואפי׳ בדבר שהוא מיחוש קבוע ודבר טבעי בטבעו של עולם (אבל להעיר שבברכת הבית שם בשע״ב ב, שבמיחוש קבוע מברך רק בחושיב״ס), ואחת מאלף אינה מתה, כנ״ל. (וראה שם אצלנו גם משו״ת אדה״ז כח, ע״ד נס בלשון העולם, ומציין לדיני ברכת הגומל שנק׳ בשו״ע ריט, ט בלשון נס. והוא כלשון הגמ׳ נדרים מא, א שגדול נס הנעשה לחולה יותר מנס שנעשה חמו״ע, הובא לעניננו במחה״ש ז, ועוד, אף שלפי פשוטו נס הנעשה לחמו״ע ודאי גדול יותר. וכמ״ש בחדא״ג מהר״ל לשם בפי׳ הדברים). ועוד שם בפי׳ ר״י בן יקר ע׳ נג בטעם שמברך בחולה שנתרפא, שמחמת שזכרו מן השמים עונותיו הי׳ חולה ואיך נתרפא אלא ודאי הקב״ה גומל לו חסד. ולפום סברא הדין, הה״נ כשהרפואות מצויות, שהרי סו״ס ג״ז ביד״ש. וגם בזמננו שייך הטעם שכתבו הפוסקים (משנ״ב כה. ועוד) שבחולה שנפל למשכב אין אנו יודעים סופו, שאף שבתחילתו לא היתה סכנה לבסוף אפשר שיכבד החולי.

ועכ״פ, פשוטן של דברים שאף כשהרפואות מצויות יש לברך. ורמז לדבר, ששקו״ט בכ״מ בענין ברכת הגומל לנח ביציאתו מהתיבה, וליצחק כשניצל מהעקידה, וביציאתם ממצרים. ובשו״ת לב חיים ג, מא בפי׳ המדרש (שמו״ר כג) שאמרו ברכת הגומל מזמן אדה״ר. והרי פשוט שבירכו על ארבעת הסוגים, והוא מקרא מלא בתהילים. וי״א שברכת הגומל על ד׳ שחייבים להודות הוא דאורייתא – כ״מ בסמ״ק קמו. וראה בי׳ הגר״י פערלא רס״ג א ע׳ רנט. ועכ״פ, היא מדברי קבלה, כמ״ש בפמ״ג רסי׳ ריט בא״א. וגם למש״כ שם שהברכה אינה מעכבת אלא ההודאה – פשוט שהברכה נתקנה בהתאם לחובת ההודאה. והלא ספר רפואות נגנז רק בימי חזקי׳. ועד אז היו רפואות מצויות כהימצא לחם לרעב (ראה לחם שמים פסחים ספ״ד). ובצפע״נ על הרמב״ם שבת י, כה בהשמטות, שס׳ רפואות הוא מסיני. וראה לקו״ש כג ע׳ 34 הע׳ 27. ובכ״מ שהוא מנח או שם בן נח, או משלמה המלך. ועכ״ז היו חייבים בהודאה. (וזו לא נצרכה, שאין לה״ר מרד״ק (ועוד) תהלים קז, כ, בקרא דישלח דברו וירפאם דהיינו שהרפואה רק מהקב״ה ולא ע״י רופא, ושם יז, שזעקו אל ה׳ כי ראו שלא יועילו רופא ומשקה ומרקחת – שזו לא עלה על הדעת לומר שכשמשתמש בסממנים ורופאים אינו מברך. ומפורש איפכא בכ״מ, רבו מספור. וכמו שמופרך להביא ראי׳ מלישנא דקרא, שאינו מברך רק כשכל אוכל תתעב נפשם. או להכריע בפלוגתת הראשונים מלישנא דקרא שמברך רק כשהגיע עד שערי מות. וראה עד״ז לענין נסיעה באוירון בלקו״ש יב דלקמן, שאין לנו ללמוד מהכתובים דרשות שלא הוזכרו ברז״ל. וידוע גם השקו״ט בדעת אדה״ז סדר ברה״נ יג, ב, שבחבוש על עסקי ממון מברך רק במעונה בכבלי ברזל. ואדרבה, ראה בבא״ח עקב בתחילתו במה שחייב להודות בד׳ אלו, שעלול יותר לתלות ענינו בטבע ומנהגו של עולם שהחולה על הרוב לא יקום ממטתו אלא ע״י רופא וסממנים ורואה בעיניו שהטבע ריפא אותו. ויסוד הדברים נמצא בט״ז ריט, ו. וראה ערוה״ש רסי׳ ריט).

וי״ל בפשיטות, שכמו שלדעת המחבר מברך בכל חולי כשעלה למטה, אפי׳ בפחות מג״י, ומברך על הקדחת וכדומה, גם כשיש רפואות מצויות ובדוקות (וראה חזו״ע שם ע׳ שעב. שם ע׳ שעד. שו״ת עולת יצחק רצאבי ב, עט. עטרת שלמה זעפראני ריש ע׳ תרד. ועוד. ודלא כשו״ת דבר משולם א, שכח. וכדבריו, ראה אהלי יעקב פרבשטיין עה״ת ג ע׳ פג שר״ל שלא לברך בימינו גם לדעת המחבר מחמת שיש תרופות אנטיביוטיקה וכדומה) – הה״נ לדידן. ואף אם יש מקום בראש לחלק לגבי גוף הסכנה כשהרפואה מצוי׳, וכדלקמן, אבל לגבי דין מוטל במטה ג״י אין סברא לחלק.

ודוגמא לדבר, שמברך ביורדי הים גם בספינות שבימינו, שהסכנה היא בגוף ההליכה וירידה לים, אף שיש דרך הצלה בטוחה, ועוד שהוא דבר שבמנין וגם לא בטל הטעם לגמרי (ראה שו״ת אורח משפט מה. אג״מ שם. מנח״י ד, יא, ה. ודלא כשו״ת קנין תורה טז, ג. ויען דוד או״ח א, לז, ד. ודחה סברתם בשו״ת שרה״מ ד, ח, א. שם ח, יג. וראה גם חזו״ע שם ע׳ שס). ומסתבר לומר שכ״ה גם בחולה הנמצא במטה, שאף שהרפואות מצויות, מברך כמו בזמנם. והן אמנם מצינו כסברא זו לגבי אווירונים שבימינו, שזה זמן זמן זמנים טובא שהשימוש מצוי בהם, והסכנה אינה אפי׳ בגדר מיעוט המצוי, וגם לא א׳ מאלף. אבל לא דמי כלל אלא כעוכלא לדנא, דשאני הטס במטוס, שאין ע״ז גדר יורדי הים ממש, וחובת הברכה בעיקר מחמת הסכנה (ראה שו״ת אג״מ שם. צי״א יא, יד בסו״ד, הובא גם באג״ק שבלקו״ש יב ע׳ 152. ושם באג״ק מצדד אצדודי לה, אי דמי ליורדי הים או לא. ויש להוסיף ולציין לשיחת מוצ״ש משפטים תשל״ח. וראה קובץ יגדי״ת כב, קיב – ע׳ תרא. הערות הת׳ ואנ״ש מלבורן  ב ע׳ ה. וראה הנסמן בשלחן מנחם א, קכז – ע׳ שמז בשוה״ג. והסברא הנ״ל שבאווירונים שבימינו עדיף טפי – הובאה שם מפי השמועה. ומסתבר, שנאמרה להצד שהברכה מחמת סכנה, ושמברך במעין ד׳ שחייבים להודות,ולא משום יורדי הים, וכבאג״ק שם, שהשקו״ט אם הוא בכלל יורדי הים הוא לפלפולא בעלמא, כי למעשה מברך בכל חשש סכנה), ואמטו להכי בימינו שהנסיעה באוירון היא דבר שבשיגרה מקום בראש לחלק שלא לברך, כיון שהברכה רק מחמת הסכנה, ואינו בכלל יורדי הים. אבל כשהוא בכלל א׳ מאלו שחייבים להודות, ומוטל כחולה במטה, אין סיבה לפוטרו מחמת שהרפואה מצוי׳. וכמו״כ, גם במש״כ בקצוה״ש שם בבדה״ש ב, במה שאין מברכים במסלת הברזל שעוברים ע״פ מדברות שם (וראה בקובץ הערות הנ״ל שכתב לדמות  סברת קצוה״ש לפטור בנסיעה במסה״ב ע״פ מדברות לדין נסיעה באווירונים שבימינו) – אין ראי׳ לנדו״ד, אף שבשניהם אמרו כל הדרכים בחזקת סכנה וכל החלאים בחזקת סכנה, דלדידן שאין מברכים בהליכה מעיר לעיר רק במדבריות דשכיחי בה חיות רעות ולסטים, הרי במקום דלא שכיחא וליכא חשש הנ״ל אין טעם לברך. אבל הכא סיבת הברכה היא מצד גוף החולי מצ״ע, ומה לנו שהרפואה קלה ומהירה יותר.

ולענין המנהג – הרי מצינו שנתחבטו רבים בכמה חולאים שלא מצינו מברכים אצל הנוהגים כדעת המחבר. וכתבו בכמה אופנים בישוב המנהג. ולמעשה כתבו כמה שהעיקר לברך, והמנהג אינו עיקר. וראה לקמן מדברי שדה הארץ. וראה חזו״ע ברכות ע׳ שעג והנסמן שם. ברכת ה׳ לוי ד ע׳ תכג. ודון מינה ואוקי באתרין.

ובאמת, עיקר הסברא מצ״ע לחלק בין זמנם לזמננו צריכה רבה, שהרי כל הפוסקים עד זמן האחרון, כמו בקצוה״ש שם, העתיקו בפשטות דברים כהוויתן, כולל גם סברת הט״ז לברך במוטל במטה ג״י, ולא העירו שבזמננו נשתנה הדין. ונקטו בסתמא שגם בימינו שהרפואות מצויות הכי דינא. ולאידך, בחולי השפעת כמעט ואין תרופות ממשיות גם בימינו אלה.

ושו״ר בשם כמה מחכמי הזמן בתודת חיים ששון ב הע׳ לה, בטעם שאין מברכים אפי׳ בכמה דוגמאות שבגדר מכה של חלל, כמכה חזקה בברזל וקוץ מתחת לצפורן וכיו״ב, מאחר שרואים במציאות שאינם מסתכנים. וראה כעי״ז בס׳ בשבילי אורייתא בשבילי ברכת הגומל ט, ח – ע׳ קי. ודבריהם צל״ע. ומה שהביא בתודת חיים שם דוגמא וראי׳ מיולדת שאין א׳ מאלף מתה מחמת לידה – אדרבה, משם ראי׳ להיפך, שלמרות שאין אחת מאלף מתה גם בזמנם מ״מ הצריכו מעיקר הדין לברך הגומל (לולא שאר הטעמים שנהגו מה״ט שלא לברך). וה״ה במש״כ בס׳ בשבילי אורייתא שם לדמות להולך במדבר ויורדי הים שמברך רק כשאבד אונים ואין בידו להציל עצמו – הרי איפכא מצינו שביורדי הים מברכים גם כשבידו להציל עצמו ע״י ספינה. ומאי שנא ספינה המצלת או רפואה המצלת. וראה בס׳ תודת חיים שם ע׳ שצח מבעל נשמת אברהם שהשיגו. וראה גם בס׳ יבקש תורה קויפמאן ברכות לב שדחה סברתו, והעלה סברא אחרת דומה לה. וג״ז צ״ב. ושו״מ גם בס׳ מאיר עוז ריט, ח, ע׳ 339, שהקשה ג״כ בדבריו. ועיי״ש דלא ברירא לי׳ מילתא.

ובכל אופן, אין הדברים שם שייכים כלל לנדו״ד, דהתם קאי במכה של חלל, שלא ראינו מברכים הגומל, ועיקר הטעם שכתבו בישוב המנהג, אם נאמר שהמנהג אינו מנהג טעות, דסברי רבנן שמאחר שבמציאות אין הסכנה מצוי׳ אין לברך. וד״ז אפשר קצת לסובלו, שהכל תלוי אם הוא בגדר סכנה, ולמעשה אין כאן סכנה בימינו. וזהו נוסף לכך, שבלא״ה אפ״ל בישוב המנהג כדעת שו״ת שדה הארץ ג, י ודעמי׳ שגם למחבר אינו מברך רק בעלה למטה. (ואף שכת״ש שהוא להלכה ולא למעשה והוא רק בישוב המנהג, וראה בא״ח שם י, ויש שנחלקו, כדלקמן – הב״ד בשתיקה בכ״מ, ראה בעיקרי הד״ט י, כד. שו״ת פני יצחק אבולעפיא סז. פת״ש ריט. פת״ע שם יג. אר״ח ספינקא שם י. תורת חיים סופר שם יח. כה״ח מד. וראה שו״ת צי״א כא, סה, ז. אבל ראה בירך את אברהם סה, יז. חזו״ע וברכת ה׳ שם ושם). ויש להמתיק הדברים לפמש״כ באר״ח ופי׳ ר״י בן יקר ואבודרהם הנ״ל, שבדבר שהוא קצר ואינו ארוך, וקל לעבור במהרה אינו נחשב כ״כ לסכנה.

אבל בנדו״ד, שהמדובר במי שמוטל במטה ג״י, שאין כאן תנאי שצ״ל סכנה, ואדרבה – הט״ז בשיטת רמ״א אמרה שאינו מברך רק בחושיב״ס, ועכ״ז סבר שגוף המציאות של חולי במטה ג״י מחייבו בברכה גם ללא הסכנה כנ״ל, ומה נשתנה בימינו. (וכעי״ז מצינו שיש שכתבו לחלק, שלדעת המחבר מברך גם ברפואות מצויות (ראה דולה ומשקה ע׳ 142 בשם הגרח״ק, וכנ״ל מדעת חכמי ספרד האחרונים), אבל לרמ״א שתלוי ביש סכנה, אין לברך כשבמציאות אין מסתכנים, אף בדבר שנזכר בגמ׳ שהוא בגדר סכנה (תודת חיים שם בשם הגרח״ק. וראה אליבא דהלכתא גל׳ לז ע׳ לז בתיווך הדברים)).

והנה, מצאנו בס׳ מסורת משה א ע׳ נז שהביאו שנשאל בעל אג״מ, בטעם שאין זקן מופלג מברך על שפעת אף שהיא סכנה. והשיב, שמאחר שהרפואה שכיחה אין מחשיבים הדבר כסכנה אמיתית, וכיון שהחולה מובטח שהרפואה תועיל אינו מחשיבו לסכנה. אלא, שס׳ הנ״ל הוא מפי השמועה, ולאו בר סמכא הוא כלל, כנראה במוחש, ומלא דברים תמוהים ביותר, גם כאלה שאפי׳ בר בי רב דחד יומא אינו טועה בהם. וכבר כתבו בני המחבר בהקדמה שאין ללמוד מזה הלכה לדורות. וגם נשמע הקול מפי הגר״ש פירסט שליט״א שלמרות שעבר על כל הספר הוסיפו בו אח״כ כמה דברים שלא כרצונו. וגם אם נקבל הדברים כפי שנכתבו (שבכלל, אין סגנון הדברים בספר הנ״ל ברור כלל, וכן גם במקום זה בפרט, וכנראה למעיין) – אין להשוות לנידוננו, דהתם שאני שגוף הענין אינו בגדר חולי מצ״ע, ורק שמחמת זקנותו יכול להסתכן. וכבר כתב בס׳ בירך את אברהם דיני הגומל נט, טז (צא, א), שבאיסטניס שיש לו מיחוש שנופל למטה וזולתו סובלו ואינו נופל נראה פשוט שאינו מברך. ולאידך, בשו״ת שדה הארץ ז, בד״ה ומ״מ, לפי״מ שהעלה שם בדעת המחבר שרק בנפל למטה מברך, שאף שאחרים עולים למטה אם הוא לא נפל אינו מברך. ונמצא דבעינן תרתי, שהוא עצמו נפל למטה ודרך בנ״א כן. ומכיון שכן, אפ״ל בדוחק שכ״ה גם לענין סכנה, ושפיר הורה שאין לנו למדוד רמת הסכנה בהתאם לגיל. והשומע לא דק, ותפס טעם אחר, ושמא נאמר רק כתוספת נופך וסברא צדדית שאינה מן הענין. וגם לו יהא כדבריהם, שכל שהרפואה מצוי׳ אינו בגדר חולי לברך עליו (דבר שהוא היפך סתימת כל הפוסקים, שהרי אף דאכשור דרי ונתפתחה מאד חכמת הרפואה, מ״מ גם בימיהם היו רפואות לרוב, וגם באופן שאין א׳ מאלף מת נקטו לברך) – אין המדובר שם בגוף הענין בחולה המוטל על מטתו לומר שמחמת הרפואות אינו בגדר חולי, וקאי התם רק בשפעת בכלל באיש זקן, ולא בחולי במטה.

עוד מצינו הנוגע לעניננו, בשו״ת ישכיל עבדי ב, ז, שצינים פחים בידי אדם ולכן אינו מברך. (וראה שם ו, טו). אבל ההכרעה בכל הפוסקים אינה כן, ושגם בכגון דא מברך. וראה הנסמן בחזו״ע ע׳ שעז.

וראה שו״ת דברי יציב א, פו, ד, לענין צהבת שמברך במוטל במטה ג״י, אף גם בימינו שהרפואות מצויות. ובתודת חיים שם דייק מדבריו כסברתו. ואין דיוקו עיקר לפענ״ד. וראה גם שו״ת אבני ישפה ד, לג, ב לברך בדלקת גרון או ריאות. וראה שו״ת גיא ינשא מט. ועוד. וכן סתמו המלקטים למיניהם שבמחלות וירליות ודלקות וכו׳ אינו מברך למנהג אשכנז אא״כ מוטל במטה ג״י. ובגל׳ אליבא דהלכתא שם ע׳ סו שהגר״י זילברשטיין שליט״א נסתפק בדלקת ריאות האם לברך. (וראה גם בדרך שיחה א ע׳ רנז בשם החזו״א שגם הורה לברך בדלקת ריאות. אלא שהמחבר הוסיף, כנראה בשם הגרח״ק, שאמר מעצמו בטעמא דמילתא מחמת שאז לא היו רפואות מצויות. אמנם, התם קאי בעצם הענין ולא במוטל במטה ג״י, וקאי לרמ״א שאינו מברך רק במקום סכנה. גם לא ברור כלל שאכן כך הי׳ נימוקו. וראה גם אליבא דהלכתא שם ע׳ סז, במש״כ הגרח״ק בעצמו בנוגע לעובדא הנ״ל, שנראה משם שלא היו ברורים לו הפרטים במעשה שהי׳. גם תמיהני, אם אכן הדברים נכונים במציאות, שלפי המסופר שם הי׳ כבר בהיותו בן י״ג שנה. אלא שאכן לא כל התרופות נכנסו לשימוש בתפוצה רחבה כמו בימינו. גם יש וריאנטים שונים בדלקת ריאות, ומהם שהוא ממש בגדר סכנה, ואנחנו לא נדע מה אירע אז). וכנ״ל, כ״ה גם דעת אחרוני הזמן דקאי בשיטת המחבר, לברך כשעלה למטה אפי׳ יום אחד, גם בזמננו שהרפואות מצויות. ואף גם כשלקח כדורים ומפאת הרפואה לא הוצרך לשכב – ראה מעין אומר טו ע׳ פה.

ושו״ר בקובץ מה טובו אהליך יעקב א ע׳ לט בשם הגר״ש דבליצקי שבמחלות רגילות כשפעת וכדומה כשיש חום גבוה ושהו במטתן ג״י שמותר לחלל השבת, מ״מ א״צ לברך הגומל שבזמננו הוקל בהרבה הטיפול במחלות כגון אלו. ודבריו צע״ג, שאם אכן הוא בגדר סכנה ודאי צריך לברך הגומל. וכלפייא לייא, שבודאי קל יותר להתיר לברך הגומל מלחלל השבת. ואי׳ איפוא שמענו להתיר לחלל שבת, ועכ״ז לא לברך הגומל, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ופשטות דברי הפוסקים בדעת הרמ״א שהכל תלוי אם מחללים השבת, ושאין לחלק בין הדבקים, וכ״ה גם בסדר ברה״נ שם להדיא. וראה גם יבקש תורה שם. (וי״א שגם אם מחללין ע״י נכרי הוא בכלל, כדעת מגן גבורים הביאו במשנ״ב שם כח). והמעיין יראה שניכר הדבר להדיא שהועתקו הדברים כמעט מלה במלה משערי הברכה, אלא שבשערי הברכה כ״כ בדא״פ בישוב המנהג, ונשאר בצ״ע, ובקובץ הנ״ל העתיקו כל הלשון, וכתבו כך בפשיטות, ותלאו הסברא באילן גדול.

ואיך שיהי׳, אין מכאן הכרח לנדוננו, דאפשר דקאי בשיטת הרמ״א, לברך רק במקום סכנה, ובזמננו אין כאן סכנה כלל, ולא מחמת דברי הט״ז אתי עלה. וע״ד שכתבו כמה לפקפק בברכת הגומל על ניתוח בזמננו, בניתוחים קלים ופשוטים (לולא ענין ההרדמה. ואכ״מ), לדעת הרמ״א עכ״פ, אף שבדורות שלפנים היתה ההוראה פשוטה לברך, מאחר שבימינו כמעט ואין סכנה. (ואין הנידון דומה לכאן כלל, שניתוח מצ״ע אינו בגדר חולי, והסברא לברך היא רק מצד גוף הסכנה, וכל שבמציאות אין כאן סכנה אין טעם לברך. ושונה הדבר בחולה, שצריך לברך מדינא). אלא שהוסיף בה דברים, שכ״ה גם במוטל על מטתו ג״י, אף דלא נקט כט״ז. וצע״ק.

והדברים עדיין דחוקים ביותר, שא״כ באמת אסור לחלל השבת. כן מצאתי כעי״ז בשבו״י אמירה לנכרי (יג) יא הע׳ יב (ע׳ קכא) בשם הגריש״א שבזמננו אין לברך גם בחום של ארבעים מעלות ושכב במטה ג״י. ולא נודע טעמו. ובין השיטין בחצאי רבוע הוסיף המחבר, וכנראה הוא מד״ע, שהוא מחמת שהרפואה לזה מצוי׳. וטעם זה תמוה בעיני לומר כן. אבל בס׳ עורה כבודי ברכת הגומל ע׳ קנז הביא משמו מחמת שיש תרופות והוא בדרך הרגיל. ומשמעות דבריו דקאי ע״ד הרגיל שאין נופלים למשכב. וא״כ סמי מכאן מש״כ דקאי גם במוטל במטה ג״י, ודבריו הם מחמת גוף הסכנה, שכל שבמציאות אין כאן סכנה אין לברך. והוא כעין סברת שדה הארץ, והסכימו עמו רבים ושלמים בדעת המחבר שכשאינו עולה למטה אף במכה של חלל אינו מברך.

ואפי׳ את״ל שהדברים נמסרו בדיוק, וידוע שאין לסמוך על דברים שכאלו מפי השמועה – אפשר (בדוחק קצת) בישוב דבריהם, לאידך גיסא, דקאי בדעת המגן גבורים שהביא המשנ״ב (ראה שבו״י שם שכ״מ ברור מדבריו), דס״ל לפסוק כדעת המחבר, שמברך בכל חולי אפי׳ אינו של סכנה כל שעלה למטה, ושיעור החולי רק כשמחלל השבת ע״י נכרי (ולשונו בקובץ הנ״ל בסתמא שמחללים שבת עליהם – טעון תיקון, וכוונתו לחילול שבת ע״י נכרי. וכבר נזכר שכל דבריו הועתקו משערי הברכה, ושם נראה ברור שכך הכוונה, שהרי הביא לפנ״ז שהכרעת המשנ״ב היא כך. ואגב, מש״כ שם, וכן בכ״מ, כמו בשונה הלכות ריט, א, ועוד, וראה שו״ת אבני ישפה שם, שהכרעת המשנ״ב שם שכל שחלה כל גופו או מוטל במטה ג״י מברך – תמוה, שאין כאן שום הכרעה, אלא שבהמשך לרמ״א שכתב שבאשכנז נהגו לברך רק במכה של חלל וכדומה, הביא דברי המג״א שקצת נוהגין כדעת המחבר, ושכ״ד א״ר ועוד. אבל לא הכריע הדבר. ואדרבה, בבה״ל תמה בדברי הט״ז). אלא שהמשנ״ב הוסיף תנאי בשם החיי״א, שמ״מ לא יברך אא״כ נמצא במטה ג״י. (והוא כהסברא שכ״ה גם בדעת המחבר, וכפי שהאריך בבה״ל שסברת הט״ז אין לה מקום לשיטת הרמ״א). ובפשטות, ה״ט ליתן גבול ומדה שלא לברך בכל פעם שנפל למשכב אפילו לפי שעה. ואהא קאמרי, שאף דיציבא מילתא לחלל שבת ע״י נכרי, שלענין זה אפשר להקל כל שחלה כל גופו (והרי בחילול שבת ע״י נכרי א״צ שיהא מוטל במטה ג״י) – מ״מ לענין ברכת הגומל דבפלוגתא תליא, שהרי לרמ״א אין לברך רק במקום סכנה, אין לנו להקל כ״כ לברך גם בימינו כשהוקל הטיפול, ואינו נחשב בעיני העולם כהעלוהו לגרדום לידון (ראה בה״ל שם). והרי סו״ס הוא רק מחמת המנהג, שנהגו כדעת המחבר, ואילו לרמ״א אסור לברך, וכל כה״ג שנהגו לא להחשיב הדבר כחולי ממש אין לברך. אבל לדידן, דנקטינן כרמ״א (אף שלפ״ז הוא חמור יותר, הרי חומרא זו אתיא לידי קולא, כדלקמן) וחובת ברכה במוטל במטה ג״י הוא מעיקר הדין גם לרמ״א, וכנ״ל שדברי הט״ז בשיטת הרמ״א אמרם, ושעיקר חובת הברכה מן הדין הוא בא׳ מהשתים או במקום סכנה או כשחולה ג״י, ולא אתינן עלה רק מצד שבהיותו מוטל במטה ג״י כבר זקוק לבקשת רחמים, ולא מחמת שהוא בגדר סכנה – א״כ אין לשנות הדין גם בימינו כשהוקל הטיפול.

ובכל אופן, כ״ז דחיק ואתי מרחיק. והעיקר בדברינו שלא מצינו בשאר פוסקים לחלק בהכי בין העתים וזמנים בד״ז.

ומ״מ, נראה דהיינו רק במוטל במטה ממש, ולא במי שאינו יוצא מפתח ביתו מחמת חולי. ואף שמקילים לענין חילול שבת ע״י נכרי (ושאר דברים) שג״ז בכלל – דעת לנבון נקל שיש לחלק בקל. (וראה מה שנסתפק בכיו״ב בשו״ת שואל ונשאל ב, מט. אלא שנדון דידי׳ הוא במי שמצ״ע ראוי לעלות למטה). ויש שהביא מערוה״ש שכח, י, שגם  באינו יוצא מפתח ביתו (גם לפחות מג״י), הוא בכלל חולה שנתרפא שחייב להודות. וכדרך המלקטים ליקוטי בתר ליקוטי, נגררו אחריו כו״כ. אבל בערוה״ש התם מיירי רק לענין חילול שבת. ודעת ערוה״ש עצמו ריט, יא, לברך רק בחושיב״ס כרמ״א, או במוטל ג״י כט״ז.

ולפענ״ד, המיקל לברך כפשטות הדין לא הפסיד. וכש״כ שלכמה דעות ל״א סב״ל בברכת השבח וברכת הגומל בכלל.

 

 

#33133