האם מברכים באמצע סעודה על עגבניות, פלפלים מלפפונים וכד’ חתוכים לפרוסות?

 

אם אוכלם עם פת – אינו מברך. ואם אוכלם כדי לגרר תאוות האכילה – אינו מברך. ואם אוכלם לתענוג, נחלקו בזה. ולמעשה, המנהג שבכל אופן דינם כדברים הבאים מחמת הסעודה ואינו מברך עליהם.

 

מקורות:

בשו״ע שירקות הם דברים הבאים מחמת הסעודה. ולא כתב לחלק בין חי למבושל, או פירות הארץ לירקות. והביאו הפוסקים ממהרי״ל הל׳ ר״ה שלא יברך על קישואים חיים בתוך הסעודה. הביאו בשכנה״ג תקפג בהגה״ט ג. ועוד. וכ״כ בסידור בית מנוחה דיני דברים הבאים מחמת הסעודה ו, לגבי צנון. ואף שצנון גרע טפי, שהרבה פעמים אינו נאכל לעצמו מחמת חריפותו – שם נקט בטעמא דמילתא כיון שהוא לגרר לאות המאכל. וראה בארוכה בקדשי דוד חסאן – ליוורנו תקנ״ב – שהאריך להוכיח שירקות אפילו חיים דינם כדברים הבאים מחמת הסעודה. ובשולחן הטהור קעז, ב: הסלאטע ואיגערקיס וצנון אף שהן חיין הואיל מצרכי הסעודה הם ודרך להביאם לכבוד הסעודה כמבואר בסעודת מלכים של רבי צנון וחזרת הכל פת פוטרתו אף שאינו אוכל עמהם את הפת וכך המנהג. והוא מחודש קצת בטעמו.

אמנם, בברכ״י קעז, א הביא משו״ת בית דוד פה, לחלק בין מבושלים לחיים. ושם, שקישואים ומלפפונים חיים אינם באים ללפת הפת ומברך עליהם בתוך הסעודה. ודברי החיד״א הובאו בכמה פוסקים. וגם בבית מנוחה שם ד. וכן בשע״ת קעז, א. וכ״פ במשנ״ב קעז, ה. (וראה משנ״ב קעו, ב לענין ערד עפיל, שאינו טעון ברכה בתוך הסעודה). אלא שהברכ״י הביא שוברו בצדו, שכתב שם שכך מנהג מקומו דמייתי להו לפירות. וכן פי׳ בפתה״ד קעז, א – קפא, ג – בדברי החיד״א שתלוי במנהג המקום אם מביאים אותם לפירות או לא. (ושם קאתי עלה גם מחמת דלא אמרינן סב״ל במקום מנהג). והנה, בריטב״א הל׳ ברכות ג, ג מפורש שירקות חיים הנאכלים לתענוג מברך עליהם בתוך בתוך הסעודה, אבל אם הם דברים שאין דרך לקבוע עליהם כל היום רק בשעת הסעודה, הדר דינא שאינו מברך. ובמציאות נאכלים גם כסוג מזון. ונאכלים כמעט בכל סעודה כסדר האכילה, מחמת בריאות, או שאר טעמים. (ולהעיר שמזה שהובא בפוסקים ענין ברכת שהחיינו על מלפפונים (ראה משנ״ב רכה, יח) שלא הי׳ מצוי בזמנם, ונאכל כפירות לתענוג). וראה הנסמן בברכת ה׳ (לוי) ג י, סו ואילך ובהערות.

ובמנהג זמננו – שקו״ט בכ״מ: ראה אול״צ ב, מו, טז – ע׳ שב. שו״ת יחו״ד ה, יט. יחו״ד חזן או״ח כו. בית אב״א א, עד. חוט שני ברכות קעז, א. אבני ישפה ב, יג. ברית שלום טולידאנו א, יט. חי׳ בתרא קעז. צהר תש״ס עז׳ רמז בשם הגרשז״א.

ולהעיר מהשקו״ט בנוגע למרור, במה שצריך לכוון בכרפס – דלכאורה בימינו החסא בגדר דברים הבאים מחמת הסעודה (וראה בשו”ע אדה”ז רסי’ קעז שירקות באים מחמת הסעודה שגדרך ללפת בהן הפת. וכ”ה בסדר ברה”נ רפ”ד. ולהעיר משו”ע אדה”ז סתפ”ג ס”ב. וראה שו”ע אדה”ז סי’ תקפג ס”ג),  ונפטרת בברכת המוציא, וא”כ א”צ לכוון בברכת בפה”א שבכרפס על המרור, ויכול לברך בנ”ר. וכשאוכל חריין, אף שאינו בא מחמת הסעודה, הרי לאידך חריין אינו טעון ברכה לפניו כלל, שאינו ראוי לאכילה כשהוא חי (ראה אדה”ז סתע”ה סכ”ג).

ואולי צ”ל שלדעת הרשב”ם, דעה קמייתא שבשו”ע אדה”ז (סתע”ג סי”ז), שברכת בפה”א שבכרפס פוטרת המרור, ה”ט לפי שמרור אינו בגדר דברים הבאים מחמת הסעודה אפי’ כשרגיל לאוכלו בסעודה כיון שנאכל למצוה (וכ”מ בשו”ת הרשב”א ח”א סע”ב. שם סרמ”א. מיוחסות סר”א ואילך. החדשות סל”ח, והובא בב”י סתע”ג, אם לא שנחלק דהתם מיירי בדבר שבא ללפת הפת ובליל פסח אוכלו ללא פת למצוה, משא”כ בחסא הנאכלת גם לעצמה במשך כל השנה. אבל בשבה”ל סרי”ח (דין מרור) נראה דקס”ד שמחמת שעכשיו בא לשם מצוה אינו בגדר דברים הבאים מחמת הסעודה. אלא שדחה וכתב לה”ר מק”פ שאין מברכים שהכל אע”פ שאכילתו לשם מצוה). ובלא”ה, גם בימינו אינה נאכלת בדרך כלל לעצמה, כמה עלים יחד, כדרך שאוכלים למצות מרור. וראה מזה אצלנו בלוח לפסח.

 

 

#23297