האם מותר לילך לישן בבוקר לפני שחרית וקריאת שמע, ובפרט אם ניעור כל הלילה?

 

נחלקו הפוסקים אם מותר לו לילך לישון אחרי עלות השחר כשאין לו מי שיקיצנו לקריאת שמע ולתפלה. ואף שלהלכה העיקר שאין בזה איסור, פשוט שהיודע בעצמו שיש חשש שימשך בשינה ויעבור זמן ק״ש ותפלה, לא ילך לישון בלי לסדר מישהו שיקיצנו.

 

מקורות:

שקו״ט בזה בשו״ת בנין עולם ס״א בארוכה. ובבנין עולם סיים למסור שינתו לאחר שיקיצנו. ולא ברירא לי אם קאי ארישא, במי שניעור כל הלילה, או אסיפא בקם ורוצה לחזור ולישון. דבאמת ערביך ערבא צריך במוסר שינתו לאחרים.

אבל הרבה מקילים, וכדלקמן.

ובכה״ח נח, כד מוכח דהחשש רק לגבי ק״ש שהביא מכה״ח פלאגי יד, כב, שמי שהיה ניעור כל הלילה ורואה בעצמו שלא יוכל להתפלל כראוי קודם שישן וכבר האיר היום איתא בתקנתא דיברך ברכות השחר וילבש טו”ת ויקרא ק”ש וישן ויקום סמוך לד’ שעות היום ואז יתפלל, ואם יש לו מי שיקרא אותו בודאי קודם שיעבור זמן ק”ש אז אין צורך להניח תפילין ולקרות ק”ש בלי ברכותיה.

ובשו״ת שבה״ל י, מט כתב, דבדבר גדול שנעשה בציבור וכולם נעורים וכולם צריכים להתועד שוב בשעת תפלה רק מיעוט דלא שכיח שיאחרו עי”ז תפלה הנ”ל, וכיון דאם יתפללו אחרי שניעורו כל הלילה רובם ככולם אין תפלתם תפלה כלל כי השינה מתגברת עליהם לדלג ושלא לכוון וגם חוטפים ורודפים (ומבטלים הפיוטים), ועכשיו במאוחר מתפללים במתינות ובכוונה רצוי’, בודאי דעת תורה מחייב ג”כ לדחות ספק התפלה של עכשיו כלל, לפני ספק איסור שינה לפני התפלה. והעיד ע״ע, שראה גדולים וטובים שעשו כן.

והנה, יש שר״ל ולחלק, שבאופן שקם ורוצה לחזור לישן ה״ז בגדר התחיל בהיתר שאינו חייב להפסיק. ומותר לחזור ולישן גם אחרי עלות השחר כיון שהתחיל בהיתר. וס״ל דמה שקם לכמה דקות לא נקרא שהפסיק לישן, כמו שיש היתר של התחיל בהיתר בסעודה. וטענתם, דאטו אם לומד באמצע הסעודה בין מנה למנה אין לו היתר של התחיל בהיתר.

אלא שאינו דומה, והחילוק פשוט, דהתם לא נפסקה סעודתו. וכאן נפסקה שינתו, כי עד ברכת המזון לא נסתלקה סעודתו. אבל ברגע שקם פקע גדר שינה, שאין כאן דבר נוסף שהוא בגדר סילוק שינה אחר כך.  ולכמה דעות חייב באלקי נשמה אז, ומברך אחר עוד פעם. ולא מצינו גדר כזה בהלכה שאחרי שקם נשאר גדר שינה. ואא״פ לנו לחדש מעצמנו. ורק בנוגע לסוכה מצינו שלא הטריחו עליו לחזור לסוכה כשישן בבית מחמת גשמים מחמת צערו. אבל לא מחמת  שהוא בגדר אמצע שינתו.

ואף שמצינו כשפושט טלית לזמן קצר ולובש שוב, לא צריך לברך. וכן שיוצא מהסוכה לזמן קצר וחוזר לא צריך לברך. ונימא דה”ה כשקם מהשינה וחוזר לא נקרא שינה חדשה אלא המשך השינה הראשונה, וכפי ששמענו מח״א שליט״א – אין הנידונים דומים כלל, דהתם הוא מדין הפסק בברכה, שהברכה חלה גם על לבישה שני׳ או על ישיבה שני׳  ולא שהוא המשך לבישה וישיבה הראשונה. וז״פ. ואת״ל לדמות, האם נאמר שהוא כשיעור שנז׳ בציצית ״כמה שעות״ (אדה״ז ח, כג) ובסוכה ״שעה ושתים״ (שם תרלט, יג), ונאמר שגם אחרי שקם ממטתו ולמד כשתי שעות נחשב שהתחיל בהיתר ומותר לחזור ולישון. ולענ״ד אין לדבר זה שחר. ובכלל, נתת דבריך לשיעורין, שהרי לכמה זמן הוא בגדר ״קם לזמן קצר״.

ואף אם יש מקום לסברא זו, אין הכרח לזה. וגם ל״ד כ״כ, דהכא חיישינן שימשך בשינתו וישתקע בשינה, ולא יהא שהות ביום להתפלל בזמנה. והיינו, שאם נאמר שהיתה גזירה על שינה – הרי הטעם מחמת חשש שימשך. והרי זוהי כל סברת ההיתר דהתחיל בהיתר מחמת שיש שהות טובא. ואילו בשינה אמרו להדיא שחשו שישתקע.

ובכלל, כל אלה סברות מחודשות. והה״נ בסברת הבנין עולם שם, לחלק בין מי שניעור על הלילה למי שקם באמצע הלילה, וכתב שהוא כהחילוק בין סעודה קטנה לסעודה גדולה, שאין להם יסוד מוסד בראשונים. ועיי״ש שרצה ליישב בזה ההיתר לישון שינת צהריים המפורש בכ״מ.

אלא שאכתי לא העלה ארוכה, שהרי לפ״ז ליתסר לכל הנך רבנן דסברי שגם סעודה קטנה אסור ואפי׳ סמוך למנחה גדולה. ולאידך, הרי בנדו״ד דמיא למנחה גדולה שהרי יש שהות רב, ולישתרי גם בסעודה גדולה.  או כלך לדרך זה, שגם לדידן כתב ברמ״א שהותרה ס״ק רק מחמת שגם קוראים לביהכ״נ. וגם בגוף הדבר צ״ב, שבמציאות יודע צדיק נפש בהמתו שמתחיל בשינה קטנה ולבסוף משתקע בשינה. ואין לומר דאה״נ שמי שיודע שבאמת ישתקע ולא יקום באמת אסור לו – כי יסוד האיסור לבנין עולם מחמת חשש שיטרד. והרי חז״ל אמרו אין קבע לשינה.  וראה שו״ת בצה״ח ג, צ, ד, דמי יכחיש המציאות דשכיח שירדם.

אלא שבאמת י״ל – כעין דבריו ולא מטעמי׳ – להתיר בשינת עראי. ואף שאין קבע לשינה, כנ״ל – לפי שלא אסרו שינת עראי רק בסוכה ותפלין, כמו שחילקו במאירי ובריטב״א סוכה כו, א, שרק כשהוא אסור בגוף השינה אסרו בעראי. וראה גם הגהות רעק״א יו״ד ריג, ג. בשם הרשב״א. ולפנינו הוא בריטב״א. ובמאירי שם משמע להתיר גם בשינת קבע ״אם ישתדל בעצמו שיתעורר באותה שעה ואם לאו ה״ז אונס ופטור״. וברא״ה שם, שכשאין השינה גופה אסורה לא חיישינן אלא שצריך לו להזהר שיהא ניעור באותה שעה ואם יזהר יזהר. (ולפלא שבמנחת שלמה ברכות שם העמיס בריטב״א לחלק בין איסור שינה מדרבנן למה שאסר ע״ע, ואי״ז במשמעות דבריו כלל). וכבר העיר מזה באורח נאמן א, יא ד״ה ועפ״ז על דברי הבנין עולם. אלא שתמיהני שנטה קו מד׳ הריטב״א ודעמי׳ מחמת דברי הבנין עולם. ותמה תמה אקרא. ויתירה מזו, בתר״י ברכות יד, ב בדפי הרי״ף לחלק בין סוכה לתפלין, שבתפלין שהאיסור רק משום גזירה מותר בשינת עראי, דל״ג גזירה לגזירה.

ונחתינן לפ״ז לשקו״ט בגדר שינת עראי ואופנה. ואכ״מ. וראה שבילי דוד תקסד, לט״ז שם א, אות ג שגם בסעודה אין לישן שינת קבע קודם ברכהמ״ז.

אלא שלדברינו צע״ק הל׳ בברכות ד, ב ״אישן קימעא״. וכ״נ שהבין בהגהות חשק שלמה תמיד כח, ב, דקאי על שינת עראי. וראה גם עד״ז שו״ת מנוחת אשר מד. בצה״ח שם. ועוד. ולפלא, שגם בחשק שלמה נטה קו מדברי הריטב״א מחמת קושייתו מל׳ הגמ׳. ונשאר בצע״ג על רעק״א הנ״ל, אף שהם הם דברי הריטב״א. ובאמת, יש ליישב בקל וכדלהלן. וראה מה שהשיגו בתפארת יעקב (נדפסו בסוף המשניות) מדות א אות כ, עיי״ש.

אמנם, לפי הנת׳ להלן דשאני תפלת ערבית שהיא בלילה שרק בזה חששו שמא ישתקע בשינה – יש ליישב. והחילוק מדין סעודה,  לפי שאין איסור להדיא על שינה ביום, וגזרו רק בלילה שיש חשש אונס שינה, כדלקמן. (וי״ל דלא תיקשי אריטב״א  שאין מקום לאסור כשהשינה בעצמו מותרת, ומה טעם אסרו  לפני ק״ש – שכך מדות חכמים שגזרו היכא דשכיחא, ובפרט שק״ש דאורייתא, וכבר מטא זמן החיוב. ובברכת יצחק אייזאקסון סוכה כו, א כתב ליישב קושיית החשק שלמה מברכות, דהתם מטא זמן החיוב. וכ״ה במי באר ברכות ד, ב. ולדידהו ה״ט שאסור גם שינת עראי. ולדידן, באמת אין הכרח בגמ׳ שהאיסור גם בשינת עראי).

ובלא״ה, הרי אמרו שם גם ״אוכל קימעא״, וקייל״ן להתיר טעימה קודם ק״ש של ערבית. ושו״ר שהעיר בזה בעבודת אהרן פיינזילבר ברכות פ״א בהלכות וחידושים ח. ואין לומר, דטעימה לא נקרא אכילה, וש״אוכל קימעא״ הכוונה יותר מכביצה – שהרי לכמה דעות אסור טעימה מה״ט גופא מחמת לשון אוכל קימעא. ואנן לא קייל״ן הכי, ולא מחמת דס״ל  שאוכל קימעא היינו טפי מטעימה, אלא דשיגרא דלישנא הוא,  ועל דברת בני אדם קאמר – ראה ערוה״ש רלה, יד. ולא שאסור באכילת קימעא. ובפרי יצחק ב סוסי׳ ג, אסברה לה, שבאמת אכילת עראי ושינת עראי מותר.  ואת״ל כסברא הנזכרת שטעימה פחותה מאכילת קימעא, נימא אף אנן שיש שינה שהיא בגדר פחות מאישן קימעא. וכ״מ בסידור יעב״ץ דלקמן שהחמיר בשינה סמוך למנחה, גם בשינת עראי, אא״כ פחות מחצי שעה. (וח״א טען בפנינו, שלא התכוין לזה. אלא מתיר לישן רק לפני שיגיע זמן מנחה. אבל אחרי חצי שעה  כבר הגיע  זמן סמוך למנחה. ואף שאכן כ״מ מלשונו – לענ״ד מוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין, ויותר נראה, שמבאר שאסור לישון, ושיעורו חצי שעה. והטעם שאסור לישן, הו״ע נוסף כיון שאז מתחיל זמן סמוך למנחה, דאלת״ה מוכרח לפרש שמדובר באוקימתא רחוקה שהולך לישן בדיוק חצי שעה לפני סמוך  למנחה. וסתם ולא פירש. ולדברינו נמצא יוצא מדבריו שחצי שעה הוא אפילו פחות משינת עראי. והוא מחודש, אבל מתאים למה שאמרנו לפנ״ז, שכמו שטעימה פחות מאכילה קימעא, כך יש שינה שפחותה מאישן קימעא).  ובסגנון פשוט, שיושן שינת קבע אבל יחזור ויקום אח״כ לקרוא ק״ש. ולכאו׳ ז״כ המשנ״ב רלה, יז, לאסור גם בדעתו לישן קימעא. (וראה שו״ת אג״מ או״ח ה, לז, שכתב להתיר שינת עראי אם מוכרח שיתעורר). וראה פמ״ג דלהלן.

ובכלל, שם בגמ׳ לא נזכר להדיא איסור שינה. וכפי שהעירו כבר. ובריטב״א שם ועוד, פי׳ שהסייג אינו שלא לאכול וכו׳ כברשב״א שם ועוד, אלא סייג לקרוא ק״ש לפני חצות. וראה דברי דוד שם. פרי יצחק שם. ובהגהות הרמ״א על המרדכי ברכות ד, משמע שפי׳ אישן קימעא, דאי שתי משתכר וישן. וכפירש״י על הרי״ף ד״ה דאישתכור. (ולהעיר שברבינו מנוח תפלה ו, ז, דייק בל׳ הרמב״ם ששינה וכתב מעט ולא קימעא). וראה שו״ת עמק הלכה אלופין ו, ז ד״ה והשתא, שדייק מסוגיין, שבתפלה לא אסרו שינת עראי, משאכ בק״ש. ובברוך מרדכי ברכות פריד ח״ב לו, ב בדפי הספר ד״ה ולהנ״ל כתב לחדש שהחשש שיאמר אדם אוכל ואשתה קימעא שבזה הבחירה בידו שתהא מעט, וממילא יישן קימעא ובזה ל״ש עראי וקבע, שתחטפנו שינה. אבל רחוק מדרך הפשט.

אולם, לגופו של ענין, לדידי נראה שאין שום איסור בדבר מדלא אישתמיט לשום פוסק עד הבנין עולם לעורר בדבר הרגיל. (וקדמו בעטרת ראש (לה״ר לוי מקאדני, אמשטרדם, תקכ״ט) ברכות ט, א לתוד״ה ובלבד. וכן החמיר בדבר בשו״ת התעוררות תשובה ב, פב.  ומפי השמועה שעורר כמוהו על כך מהרי״ל דיסקין, כפי שהובא משמו בסידור הגר״א להר״י מלצאן). ורק בנוגע לק״ש של ערבית, כפשטות הגמ׳, וכמ״ש בכמה מקומות (ראה ס׳ הבתים שערי תפלה ו, ג. בלבוש רלה, ב. ט״ז שם  ג. משנ״ב רלה, יז. ועוד. וכן בנוגע למגילה – ט״ז תרצב, ג, והובא במשנ״ב שם טו). ובמשנה גופא בשבת ט, א, בדינים האסורים סמוך למנחה לא נזכר איסור שינה. (אבל הובא בסידור יעב״ץ דיני מנחה גדולה ד. ושם כתב להתיר בפחות מחצי שעה. וכ״כ מד״ע בטהרת השולחן רלא, א במכ״ש מק״ש של ערבית. ולדידי ק״ו פריכא הוא. חדא, דשאני ק״ש מתפלה (ולרוה״פ קאי התם בברכות לענין ק״ש דייקא. ותמהו על הרמב״ם תפלה ו, ז, שהביאו לענין תפלת ערבית. וזהו בנוסף להחילוק בין שינה בלילה ליום. וכן בשו״ת פאר עץ חיים ה – כג, ד).  ובבנין עולם עצמו נתקשה בדבר שלא מצינו כן בשום מקום. וידוע בכללי הפוסקים שבדבר הרגיל ושכיח טובא לא הוו שתקו מלהשמיענו.  ואין לנו לגזור גזרות מדעתנו מה שלא גזרו הם.

ונתפרסם הדבר רק מחמת שבפת״ש איסרלין בתחילתו הב״ד הבנין עולם. ונגררו בתרי׳ כו״כ.

וסברת ערוה״ש רלב, יז נראית נכונה, שביום אין דרך לישן הרבה, וליכא מקום לחוש. וי״ל שיסודו מנדה יז, א שרק בלילה איכא חשש אונס שינה. ובפשיטות הוא, שחז״ל אסרו שינה רק בלילה, ואין לנו לחדש ביום, שבלילה זמן שינה הוא ושייך אונס שינה כמפורש בכ״מ, וביום לא חשו שייאנס בשינה. ואל תשיבני שלכאו׳ שינה ביום יותר גרועה מסעודה קטנה – שכל דברי חכמים הם כך, ואין לנו להמציא גזירה מדעתנו, שחז״ל גזרו על אכילה מחשש שימשך בזה, ולא גזרו על שינה.

ובבנין עולם נחית מעצמו לסברא זו, אלא שדחאה מחמת שמצינו בגמ׳ סוכה שם, שבשינה יש לגזור טפי. אלא שאין ראי׳ למש״כ. (ומה שהביא מסוכה – כבר נת׳ שאינו דומה דהתם שינה עצמה אסורה. ומאן יימר שחששו גם שיעבור זמן התפלה). והעיד שם בערוה״ש שהעולם נוהגין בזה היתר. וגוף סברא זו לחלק בין שינת בלילה לשינת היום – כבר מצינו בפסקי רי״ד ברכות ד, ב. וראה תוד״ה בראשונה – יומא כב, א.  וראה תר״י ריש ברכות לגבי סייג לק״ש בלילה ולא ביום. וכ״ה בכס״מ ק״ש א, יג. וכדברי ערוה״ש, כמעט מפורש בפמ״ג ל, במ״ז ד ד״ה עוד אבאר, שבלילה חמיר טפי ואסרו שינת עראי בתפלין, ומציין לסוגיין בברכות. ומשמע דפי׳ דקאי התם רק בלילה, שיש חשש שחוטפתו שינה. (אבל אין להכריח מדברי הפמ״ג דס״ל לאסור גם שינת עראי בלילה לפני ק״ש, דלא נחית להכי. ולהעיר שבעט״ז שם ג להתיר שינת עראי בתפלין גם בלילה). וראה גם לענין אחר בשו״ת בנין שלמה ב, כט וחידושי מהרי״ח ריש ברכות שביום לא עשו סייג (לגבי הנאכלין לב׳ ימים ולילה א׳) משום אונס שינה.

וכבר העיר בסברא וחילוק הנזכר בבית ברוך על חיי״א לג, ט על דברי היעב״ץ שאסר סמוך למנחה. וכ״ה בלקט הקמח החדש פט, סו, דערבית שאני, דהכל הולכין לשכב ומי יעורר אותו, דערבך ערבא צריך, משא״כ בבקר, דהכל קמים קודם זמן קריאת שמע, והולכים ובאים, יקוץ משנתו. והביא גם משו״ת טוב חיים, ווילנא תרל״ג, ח, שכתב שנהגו רבים ושלמים לילך לישון אחרי סעודות גדולות בימי הקיץ שנמשכים עד קרוב לעלוה״ש, וישראל בני נביאים הן. הרי לנו שכך נתפשט המנהג בפשיטות. ואף שבימינו לא שכיח סעודות נמשכות עד חצי שעה לפני עלות השחר, הרי אין לנו ידיעה במנהג שהי׳ בזמנו. ויש בידינו עדות א׳ מגדולי הדור, על מציאות קיימת, שישבו בסעודות בימי הקיץ, ונמשכו עד קרוב לעלות והלכו לישון אחרי עלות. ולפום פשטא, מיירי בשמחות נישואין וכדומה. ועינינו רואות שכך נהגו רבים ושלמים גם בזמננו בטיש והתוועדות חסידים ועוד כהנה. וכן נהגו גדולי ישראל בליל שבועות, כאשר העיד בשבט הלוי שם. ועלינו למשכוני נפשין ליישב מנהג ישראל ולא לחדש איסורים שלא נזכר בש״ס ובראשונים.  וכ״כ להקל גם בשו״ת אול״צ ב, טו, ב מה״ט.

וכן אית לן גם סברת לקט הקמח החדש שם, שעדיף שיקרא קריאת שמע וישכב, וכיון שזמן תפלה בדיעבד עד חצות אין לחוש שיישן כ״כ. וצ״ע, דזמן ברכות ק״ש עד שעה רביעית. ואולי מיירי שקרא כבר ק״ש בברכותי׳.  או שלא מצינו שגזרו רק על ק״ש או תפלה.

וי״ל גם בפשיטות, שלא אסרו רק בדבר המצוי, כמ״ש הרמב״ם תפלה ו, ה, וביום דבר שאינו מצוי לישן, ועכ״פ לישון טובא. אא״כ לסברת הלבוש פט, ז, שההיתר בדבר שאינו מצוי הוא לפי שיזכור השינוי. אבל כאן בעת השינה לא יזכור שיש שינוי. [אלא שבזמננו בכ״מ ישנים ביום. (ולפלא, שהרי אסור לישן ביום יותר משיתין נשמי).  אבל לך נא ראה שלא משתקעים בשינה]. והרי מה״ט אינו אומר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא.

(ויש שכתב דדוקא אחרי עלות אינו זמן שכיבה אבל באמצע היום הוי זמן שכיבה. ולדידי מופרך, ואיפכא הוא. וגם בני מלכים קמים ולא חוזרים לישן אחר כך ביום. והנ״ל סבר שבני מלכים הולכים לישון גם ביום. וחילא דילי׳  ממש״כ הטור או״ח רלא, אחר שגמר סעודתו יחזור ללמוד ואם אי אפשר לו ללמוד בלא שינת הצהרים יישן ובלבד שלא יאריך בה. אלא שה״ז היתר לישון ביום למי שאי אפשר לו, אבל אין זה סדר הרגיל. וברמב״ם דעות פסק בסתמא שלא יישן ביום ללא צד היתר. וראה לבושי שרד למג״א רלא, טז שלא לישן כלל. וביפה ללב ג, רלא, א שרק אם אינו יכול בלי זה יישן, ואם אינו צריך לכך לא יישן ביום, שמנהג נביאי הבעל לישן בצהריים. ובכלל, אם בני מלכים הלכו לישון בתחילת הלילה, דהא לא איברי לילה אלא לשינתא, ובימיהם לא הי׳ נר חשמל, וישנו עד ג׳ שעות ביום, לא מסתברא כלל, שהלכו לישון עוד פעם שעות ספורות אחר כך. ולדבריו, נימא שמותר לומר השכיבנו ביום…  וגם אם נניח לדבריו שבעלות השחר אינו זמן שכיבה ולכן אינו אומר השכיבנו, וביום הוא זמן שכיבה – דלדידי מופרך וכלפי לייא –  הרי יודי לן מיהת שבבוקר עדיף טפי, ולישתרי לו לילך לישן לפני התפלה).

ואף שד״ז – ההיתר בדבר שאינו מצוי – מועיל רק קודם עלוה״ש – ראה שו״ע אדה״ז ע, ה – הרי מפורש שם הטעם מחמת איסור התעסקות בצרכיו קודם שיתפלל, ואין שינה בכלל איסור הנ״ל, כמו שגם אכילה אינה אסורה מטעם הנ״ל, זולת משום לא תאכלו על הדם ואותי השלכת. (ותמוה לי מש״כ בחוט שני א בקובץ ענינים בסוה״ס ע׳ ריג בשם הגר״י סלנטר שגם שינה בכלל איסור דעשיית צרכיו. והחמיר שם גם בקם ממטתו אחרי עלוה״ש. אלא שכתב להקל כשמרגיש עייפות ואינו יכול להתפלל. וצ״ב דאם מצד החשש שישתקע בשינה מה מועיל שמרגיש עייפות. ודוחק לומר, שמותר  משום אונס רחמנא פטרי׳, שאם באמת אסור מדינא יתפלל בעייפות. וצ״ל דלשיטתי׳ אזיל שהוא כמו בכלל צרכיו, וכשמרגיש עייפות ואינו יכול להתפלל הו״ל כחפצי שמים).

וי״ל שהוא כעין דיני אכילה לפני התפלה, ע״ד סברת הבנין עולם, שאחרי שניעור כל הלילה הרי הוא כרעב וצמא שהותר לו לאכול. והיינו שכמו שבאכילה התירו מחשש העדר כוונה ברעב וצמא, הה״נ עייף לגמרי.

(וראה בני ציון רלה, ב שבין הדברים כתב שמלשון הרמב״ם משמע דלענין אכילה ושינה דין ערבית כדין מנחה. אלא שברמב״ם לא נזכר כלל איסור שינה קודם מנחה).

ושמחתי שכדברינו העלה גם בשו״ת מנחת אשר וייס ב, ח ואילך.

 

 

#26490