« go back

Article: Are Public Hot-Water Urns Kosher?

 

A hot water urn that is available for public use in a place of business, work or school cafeteria or an airline kitchen may become Treif (non-kosher) when it comes in contact with non-kosher foodstuff. This can create issues for kosher consumers who would like a hot coffee or hot instant soup on the go.

It is safe to assume—based on standard food-safety protocol and additional halachic rationale—that a public hot water urn is used only for heating water, and, in most cases, is washed separately from other dishes. However, it can still become treif in three basic ways:

Negiah (physical contact) with non-kosher food that is Yad Soledes Bo (the degree of heat at which the hand recoils) would render the urn treif. Whether food would likely touch—or more likely, splash on—the pot while dispensing hot water is contingent upon the design of the urn, any insulating material, and the location of the spout. (Contact with Keilim—vessels such as kettles, reusable mugs or microwavable containers—that were used to heat treif within the past twenty-four hours* can also make the urn treif.)

Zei’ah (steam) is the second manner in which dispensing hot water for non-kosher provisions may compromise the kosher status of the urn. The rule in Halachah is that Zei’ah adopts the status of the solid or liquid it emanates from—so treif food produces treif steam. (See Article #706 for more about Zei’ah.) If non-kosher steam that is Yad Soledes Bo comes in contact with the urn, the urn becomes treif. The probability of this occurrence also depends on the design of the urn: the location of the spout would determine whether the steam is still Yad Soledes Bo when it reaches the urn’s body, water gauge or spout. (Often, the steam cools quickly enough to prevent this from happening.)

Nitzuk (flow) is the last of the possible modes of contact. In certain areas of Halachah, the product or Kli that is at the end of a flow is considered to be in contact with the Kli of origin through the Chibbur (connection) made by the flowing liquid. Unlike Negiah and Zei’ah, Nitzuk is much more limited (and less straightforward) when applied to a public urn. The Halachah of Nitzuk relates to kashrus situations only L’chatchillah (initially). Many authorities maintain that Nitzuk is only an issue when pouring cold liquid onto hot or—according to others—hot onto hot as well.**

Urns that present all or some of the above modes of contact with non-kosher food through regular use should be avoided. However, in many situations, it can be determined that Negiah and Zei’ah that are Yad Soledes Bo are unlikely because the spout of the urn juts out from the body and/or is a distance from the receptacle. We also take into account that the concern of Nitzuk is only L’chatchillah, and in the case of a hot-water urn, a far-fetched Chumrah (stringency). The odds are quite slim that an already-steaming Kli Rishon (vessel heated directly on the fire) containing non-kosher food was put under the flow of the spout within the last twenty-four hours*—so many authorities are lenient in permitting the use of a public hot water urn when no other option is available.

 

*Called Ben Yomo. A clean, treif Kli transmits its status to kosher food only in situations where it can conceivably enhance it—and not after it has soured (Taamo Lif’gam); in other words, it renders kosher food treif only if the treif food was cooked in it within the past twenty-four hours. For other halachos that touch on the subject of Ben Yomo, see Article #458 and Article #652.

**It should be noted that some poskim are stringent about Nitzuk in this situation, considering the flow of hot water onto the cold treif food—and according to some, even Keilim—to render the urn unusable L’chatchillah. Those who follow this opinion avoid using public urns except under the most pressing of circumstances.

 

Sources:

האם המים במיחם שבמטוס כשרים?

בדיני ניצוק והשייך לזה הארכנו בזמנו בקובץ הערות הת׳ ואנ״ש 770 יו״ד שבט תשע״א. ובהיות שאין יד כל אדם ממשמש בו ורבו עלי חבירי שיצא עתק, ועתיקא מחדתא, אומרו וכופלו, אמור רבנן בכפיל״א, והרי היא לפניכם, ידים שניות מדברי סופרים:

ביד אפרים יו”ד סצ”ה ס”ג לגבי ניצוק (בעירה מכלי בשר על כלי חלב, עיי”ש ברמ”א ובט”ז סקי”ג), דאינו אוסר בדיעבד אבל הכלי צ’ הגעלה. וכדבריו, כ”מ קצת בשו”ע אדה”ז סתנ”א סנ”ט (מד’ הח”י סקנ”ה) במנהג הנשים שלא השתמשו לפסח בכלי שי”ב משום ניצוקא). [ולפלא שבמנ”י כלל נז סקכ”ד דחה ד’ הט”ז שם מה”ט שניצוק אינו אוסר בדיעבד, דהרי לשיטתי’ (והובא שם ביא”פ ), כל שאפשר בהגעלה עדיין בכלל לכתחלה הוא. ונ’ דל’ הרמ”א “אוסר” קשיתי’, שמזה מ’ שהוא גם בדיעבד, ולא רק מטעם דאפשר בהגעלה]. ועפ”ז בי’ ביד אפרים מש”כ הש”ך (בדעת הרמ”א) לחלק בנותן נ”ט בר נ”ט בכלי שלהם בדרך עירוי דנאסר הכלי והמאכל מותר, ובפמ”ג בשפ”ד שם הק’ דלא ידענא לחלק, ולהנ”ל מובן. [ועצ”ב דסו”ס איך מותר ליתן המאכל בכלי לכתחלה, אם י”ב משום ניצוק לגבי המאכל].

ולהעיר שבא”ר שם סתנ”א כ’ להקל בזה מכמה טעמים, יעו”ש. ועכ”ז גם הוא כ’ (בסתמ”ד סק”ג, הובא בפמ”ג בא”א סק”ד, ובמחה”ש שם. דה”ח סקכ”א ס”ו) שלכתחלה אין לערות תבשיל מכ”ר של פסח לתוך קערה [ריקה] של חמץ (ועיי”ש דבדיעבד אין לחוש, ומציין למש”כ בסתנ”א). והיינו דלכו”ע, אין לעשות כן לכתחלה, ובדיעבד מותר. [וראיתי באיזהו מקומן שהעתיקו מהדה”ח הנ”ל, שאסור להשתמש בקדרה זו לכתחלה, ממש”כ דמותר רק באופן שרוצה שלא לשמש בקדירה זו שעירה עד לאחר פסח. ולא דקו, דאיהו קאי אשעת העירוי, שאין לעשות כן רק אם לא ירצה להשתמש בו בפסח, ויתכן דלאחר שעשה כן, בדיעבד מותר להשתמש בו בפסח]. אלא, שלדעת אדה”ז ג”ז בכלל לכתחלה.

ומזה ילה”ע שלפ״ז מקום עיון במה שהעירו רבים בדבר הרגיל ושכיח טובא, בשופך ממיחם פרווה לכוס חלב (או לקדרת בשר), דלכאו’ מקום לחומרא בזה לכתחלה משום ניצוק. (ולהעיר, שבשו”ת השיב משה יו”ד סל”ה החמיר טובא כדעת הט”ז הנ”ל זולת במקום הפסד. וראה גם חכמ”א כלל מח סי”ג. וי”ל בזה, דבלא”ה, אפי’ ביי”נ לית בי’ משום ניצוק בהפ”מ, כנפסק בשו”ע יו”ד סקכ”ו ס”ב. וי”ל).

[ופשוט שכ״ז כשאין ממשות זיעה בעין שהיס״ב עולה מהכוס, דאל״כ בלא״ה אסור (יד”י סי’ קה פיה”א סקי”ט ופיה”ק סקל”ב). וכבר העירו גם בדין ניצוק דטומאה (משנה מכשירין שם) שלכאו’ בלא”ה טמא משום הבל (כבמשנה יא במכשירין שם, ראה במפרשי המשנה מכשירין שם – תויו”ט. חזון נחום. משנ”א. חי’ מהרי”ח. וראה יד יהודה סק”ה פיה”א סקי”ט. שו”ת מנח”י ח”ה ס”כ סק”י-י”א. שם ספ”א).

ובפשטות, שאני ניצוק דמותר בדיעבד, מזיעה האוסרת גם בדיעבד – דקאי בגוונא שהוא בריחוק עד שאין היס״ב (שו”ת חלקת יעקב או”ח סר”ד), או שהבלו מועט (פמ”ג במ”ז סק”ו. וכ”ה בחזון נחום מכשירין שם לענין טומאה) ואין זיעה ניכרת (גנזי יוסף עהפמ”ג פת”כ ח”ג סקי”ח), או שיש לזיעה מקום להתפשט לצדדים (יד”י שם), או דמסתמא כ”ז שאין רואין שמזיע ל”ח להבל העולה (יד”י שם), או שבעירוי צונן לולא דין ניצוק, קלוח עצמו מסלק ההבל (פמ”ג שם. וכ”ה בשו”ת בית שלמה סקס”א). וכיו”ב. אלא, שמ״מ לכתחלה חיישינן שההבל עולה דרך הניצוק ומחברו. וכ״ה בשי׳ אדה״ז שחיבר ב’ הטעמים דהט״ז (ניצוק) והש״ך (הבל). ומיושבים בזה כמה מקושיות האחרונים. ואכ”מ. והוא כפי’ הפמ”ג במ”ז סק”ו (ויעו”ש במשמ”ש) דדא ודא אחת היא.

ועפ”ז, נ’ ברור שהציון במ”מ שעה”ג בשו”ע אדה”ז לרמב”ם תויו”ט ורא”ש – היינו לרמב”ם טומאת אוכלין רפ”ז דקאי בדיני ניצוק, ומפרש לה שהוא (גם) מפני “שעשן החמין עולה כתמרות עשן ומתערב בניצוק ובמים שבכלי העליון”. והוסיף לציין לתויו”ט, והיינו במכשירין פ”ה מ”י שמבאר כן להדיא, “דא”א [להבל לעלות] בלא ניצוק”. והציון לרא”ש כנראה הוא גם בפי’ למכשירין שם שכ’ כעי”ז”. וראה בלקו”ש חל”ז ע’ 27 הע’ 8. ודוק. ובד”ח דשו”ע אדה”ז (שי”ל לאחרונה) פי’ באו”א, ולדבריהם, צ”ע טובא הכוונה במ”מ הנ”ל, דמאי שיאטי’ דדין ניצוק ביי”נ דקאי בצונן בצונן, ואינו משום הבל העולה דרך הניצוק. וז”פ. וכנראה נגררו אחר הוצאת ווילנא תרס”ה שהוסיפו כבשלהם במ”מ שעה”ג. ועפ”ז יומתק, שבשו”ע אדה”ז סתנ”א סמ”א דקאי בדין זיעה מצ”ע (ללא דין ניצוק), מציין באו”א, והוא לפיה”מ סוף פ”ה דמכשירין, והוא במי”א שם, שמבאר בדין זיעה, כבי’ אדה”ז שם, שההבל מחבר המשקה עם הקדרה. ונפק”מ לדינא, שזיעה יכולה לאסור גם מה שלמטה הימנה (משא”כ בניצוק, שאי”ב דין זיעה מצ”ע, וכדלקמן)].

והנה סבור הייתי לומר דבהיתר ל״ש להחמיר בניצוק, כיון שכל עיקר דינו הוא רק חומרא לכתחלה, ול״ש לומר כן בדבר המותר מצ”ע. [– בכ״מ מטו בה משמי’ דהגרשז״א ז”ל (ולהעיר משו”ת מנחת שלמה ח”ב סצ”ז סק”א) בסתמא, דל״ש ניצוק בהיתר. וסייעתא לדבריו, ממש”כ בא”ר סתנ”א סק”מ להקל במנהג הנשים הנ”ל (מעיקר הדין עכ”פ) מה”ט גופא. וכנראה ר”ל, דאף להמחמירים, שאני מנהג הנשים, שהוא לגבי פסח, וקיי״ל דחמץ שמו עליו והוא בגדר איסורא בלע, וגם לפני זמן איסורו. ודוחק קצת. ובלא”ה סברתו צ״ע להלום דמאי חזית לחלק, דסו”ס לכתחלה מחמרינן שהניצוק בכוחו לחברם, וכי ניצוק נביא הוא לידע אם הוא היתר או איסור, אא”כ נאמר שטעם קלוש הוא (ראה לקמן כעי”ז), וע”ד נ”ט בר נ”ט דהתירא. וצ””ע מקורו. וטפי נ’ לפרש באו”א כנ”ל, דבהיתר ל״ש כל כי האי מילתא דחומרא לכתחלה. ויש להעמיס כן בד’ הא”ר ג”כ. אלא, שמ”מ התם גרע טפי, שהרי חמץ שם איסור עליו]. אמנם, לפי הנ״ל, מ׳ שחומרא זו כוללת גם הגעלה לכתחלה. ולפ״ז מקום להחמיר שלא להשתמש במיחם לאח״ז למין ההפכי עד שיגעילנו.

ועוד זאת, דמסברא י”ל דבבו”ח גרע טפי, לפי שבאיסור לכתחלה קיימינן, וכל שיכול להשתמש בו בהיתר עדיין בכלל לכתחלה הוא. [וע”ד פת שאפאה עם הצלי שאסור לאכלם בחלב, אף דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא, דכיון שאפשר לאכלו בלא חלב הוי כלכתחלה (שו”ע יו”ד סצ”ז ס”ג ובש”ך שם סק”ד. ואף גם לשי’ הרמ”א (יו”ד סק”ח ס”א) שהקל באין לו פת בריוח, היינו רק ביש לו מאכל חלב שאי אפשר לו לאכול בלי פת (פמ”ג סק”ח בשפ”ד סק”ב ע”פ הכרתי סק”ו)). ודון מינה ואוקי באתרין].

ולכשתרצה, הנה מד׳ אדה״ז (מהח”י) במנהג הנשים הנ”ל נ׳ ג”כ, דס”ל דלא כאחרונים שכ’ שבשניהם חמין או בחם לתוך צונן אין לחוש (כיון שבמקור הענין, במשנה דמכשירין פ”ה מ”י, קיי”ל כוותי’ דת”ק שמטהר בכה”ג, ראה כו”פ סי’ קה בכרתי סקי”א ובפלתי סק”ח (וצ”ע כוונתו שם ש”הט”ז נתן טעם משום נצוק וא”כ אפילו בצוננין או שניהם חמים אוסרים”). בית הלל, הובא בפמ”ג שם במ”ז סק”ו (ובפמ”ג נשאר בצ”ע). וראה בהנסמן בדרכ”ת סקצ”ו. ולכאו’ כן מורין ד’ המרדכי חולין סתשט”ו: “אלמא דכו”ע צונן לתוך חם טמא וה”ה לאו”ה”. אלא שי”ל דאיהו ס”ל לאסור גם דיעבד (וכן נ’ שהבין במנ”י כלל כג סקי”ב בדעתו, אף שבאו”ה כלל כט ד”ו, דייק לשונו דאלכתחלה קאי), ובדיעבד אינו אסור רק בכה”ג) – כי, ממנהגא עכ״פ יש להחמיר לכתחלה גם בחם לתוך צונן, דבהכי מיירי התם במנהג הנשים. וביד”י פיה”ק סקל”א וסקל”ב (ומש”כ בפיה”א סקי”ט בסופו – כנראה כ’ רק בדרך שקו”ט) ביאר בזה, שבמשנה דמכשירין לא אמרו אלא שטהור בדיעבד אבל לא לכתחילה. ועייג”כ בשו”ת מנח”י ח”ה ס”כ סקי”א (לגבי זיעה) לחלק בין טומאה שהוא מדרבנן (עיי”ש) לאו”ה שהוא מה”ת. [ויתירה מזו, בכנפי יונה סי’ קה שם ר”ל לאסור בדיעבד אפי’ בחם לתוך חם, דלענין או”ה תליא בנתינת טעם. אלא, דלא קיי”ל כן לענין דיעבד. וכסברתו, כ”ה בשו”ת הרד”ם יו”ד סכ”ז דשאני טומאה וטהרה דלא תלי מילתא בטעם].

ואל יהא ד”ז קל בעיניך, שככל הדברים האלה כ’ בשו”ת מקור ברוך ח”א ס”ד לר’ ברוך בענדיט ויזל מברעסלא (נד’ בשנת תק”ה), הובא בדרכ”ת סי’ קה ס”ק קא, להחמיר שלא לערות מים רותחין מכ”ר כשר לכלי טריפה שרוחצין בהם. [אלא דסיים עלה, שזהו רק משום הבל, אבל משום ניצוק שרי לד’ הט”ז שאין למנהג הנשים טעם וריח. אמנם לד’ הח”י ואדה”ז שפיר י”ל משום (הבל העולה דרך ה)ניצוק].

ואם כי מקום לחלק, דבמנהג הנשים עירו ע”ג אבן מלובן, ומרוב חמימותו (כדין כ”ר) ה”ה כחם לתוך חם, משא”כ בחם לצונן – הנה, בט”ז סצ”ה הנ”ל (ע”פ רמ”א שם) נ’ דהחמיר גם בנוגע לעירה חם לתוך צונן. [אמנם, בשו”ת פנ”י ח”ב סכ”ד מוכח דהתם מיירי בחם לתוך חם. ועפ”ז כ’ בשו”ת הרד”ם יו”ד סכ”ז, והביאו גם בהגהות רחבת ידים לחמו”ד בב”ח ס”ב, דהש”ך שהתיר מיירי לתוך צונן, ועיי”ש שהש”ך כ”כ ע”פ שי’ רבו הפנ”י]. וכן עולה ממש”כ האחרונים (הנ”ל) להחמיר שלא לערות תבשיל מכ”ר של פסח לתוך קערה [ריקה] של חמץ. ומוכחא מילתא דגם בזה מקום לחשש. ומד’ הא”ר והפמ”ג ומחה”ש שם נ’ להדיא דכי הדדי נינהו, והוא מדין ניצוק (אמנם, בפמ”ג שם נ’ קצת שמפרש שהוא מדין הבל וזיעה). וכ”מ קצת בנתיב החיים סקכ”א ס”ו בדעת אדה”ז (עיי”ש, שהעיר מד’ אדה”ז (סתנ”ג ס”ט. – כ”ה שם. ובשד”ח אס”ד מערכת חומ”צ ס”ד סקכ”ז תמה שלא נמצא שם. ופשוט, שהוא טה”ד וצ”ל סתנ”א סנ”ט) דבנפסק הקלוח אין לחוש. ולא העיר יתירה מזו, דבנדו”ד אין לאסור כלל. ומ’ קצת, דס”ל שאין לחלק בזה). וצ”ל לפ”ז, דאבן מלובן ל”ד, ואורחא דמילתא נקט, דכן נהגו בעירוי להשתמש באבן מלובן (וראה לקמן באו”א קצת).

ולפ”ז, בהכרח לומר, דשאני המערה שומן רותח מכלי חמץ לכלי פסח שמותר להשתמש באותו כלי בפסח (שו”ע אדה”ז סתמ”ז סמ”ה. ובפסקי אדה”ז יו”ד סצ”ה ס”ג פלפל בחכ’ בהציון לרמ”א שעה”ג. ולא שת לבו, שציון זה נד’ שלא במקומו, ושייך לאח”ז, כמתוקן בהוצאה החדשה), מעירוי רותחים ע”ג כלי חמץ שנוהגין שלא להשתמש בקדרה שעירו ממנה – לפי של”ש ניצוק מלמעלמ”ט לאסור כלי התחתון (ראה במפרשי המשנה – תויו”ט, חזון נחום ועוד מכשירין שם מי”א). אא”כ גוף האיסור יורד למטה, שבכה”ג בלא”ה נאסר התחתון, משא”כ בנדו”ד. ובפרט לסברת אדה”ז שההבל עולה ע”י הניצוק, והיינו במצב שאי”ב איסור דזיעה מצ”ע (כנ”ל), ורק ע”י הניצוק עולה ההבל (אף שבמקום שיש זיעה מצ”ע, אוסרת גם למטה הימנה לדעת אדה”ז כנ”ל), וכל’ הרמ”א בסי’ קה שם “דתתאה גבר”, ועיי”ש במ”ז סק”ו. (ויעויין מים חיים מכשירין שם איך יפרנס רב דס”ל עילאה גבר הך דניצוק. וקדמו בשו”ת שו”מ מהדורה חמישאה ס”ד בזה. ולהעיר מתמים דעים להראב”ד סקי”א (לגבי יי”נ) דאת”ל שניצוק משום חיבור (ולא תערובת), אם התחתון אוסר העליון מתורת חבור, כ”ש שיאסור את התחתון (מה שלמטה מהנקב) מתורת חבור. וי”ל. ולהעיר מניצוק בדיני מקואות שגוא”ס עדיפא מגוא”ח, ראה חגיגה יט, א. ט”ז יו”ד סר”א סקמ”ז. וראה שו”ת הצ”צ יו”ד סקס”ט. ואכ”מ). אלא, שמ”מ יתכן להחמיר ולאסור העליון גם בחם לתוך צונן, לפי שההבל נפלט מהצונן ע”י העירוי, וה”ה כחם, ועולה למע’, וכבמנהג הנשים הנ”ל.

[ואף שבחם לתוך צונן קיי”ל (סי’ צא ס”ד וברמ”א שם) דא”צ אלא קליפה (כקושיית האחרונים, ראה בשו”ת פנ”י ח”ב סכ”ד. חוו”ד סצ”ה בי’ סק”י. יד”י שם פיה”ק סקל”ג. ועוד) – מ”מ, כיון דא”א לקולפו צ’ ששים נגד הקליפה (ע”ש בש”ך סק”ח וט”ז סק”ז). ואכן, כ”כ בט”ז (סצ”א שם) בדעת הרמ”א בפי’ ד”ז דעירה מכלי בשר על כלי חלב (שלפ”ד הט”ז, טעמו משום ניצוק). ולפלא שכמה מהאחרונים שהעירו בד’ הט”ז בסצ”ה, לא הרגישו במש”כ הו”ע בזה בסצ”א.

ועוד י”ל בזה, לסברת אדה”ז שההבל עולה ע”י הניצוק, דאה”נ שהבליעה מצ”ע אוסרת רק כ”ק, אבל ההבל העולה אף שהוא צונן, כיון שנחשב כגוף האיסור, כשעולה לקדרה הרותחת מבליע בכולו (ראה בסצ”ב ס”ח, יעו”ש בלבוש ובמנח”י סוף כלל נו. וכ”פ בפס”ד להצ”צ שם סק”ב. וצ”ע בדעת אדה”ז סתנ”א סס”ה. ועיי”ש בפמ”ג במ”ז סקכ”ט, ובחוו”ד בי’ סקנ”ה. וצ”ל, דס”ל דהקדרה נק’ תתאה לפי שעומדת במקומה, יעו”ש בש”ך סקל”ו. והרי כתי’ זה דהש”ך, פסק בפס”ד להצ”צ שם ס”ז סק”ז)].

והנה בנוגע למים הנשארים במיחם, בודאי ל”ש בזה לומר להקל דהוה נ”ט בר נ”ט, דה”ז מאוכל לאוכל. ואפי’ בנוגע למיחם עצמו (טעם ראשון במים, וטעם שני בכלי העליון, להשי’ שאצ”ל טעם הא’ בכלי), אי”ב משום נ”ט בר נ”ט, לפי שהניצוק מחברם כא’, וכפי שבי’ הפמ”ג במ”ז סצ”ב סקכ”ט (ע”פ רמ”א סצ”ה ס”ג וט”ז שם סקי”ג) בטעמא דמילתא, שיש לחלק בין זיעה (ממחבת של מים לקדרה ש”ב) שיש להתיר משום נ”ט בר נ”ט (ואזיל לשי’, דשייך נ”ט בר נ”ט בשעת בישול, ראה במ”ז סצ”ה סק”ב. וצ”ע בדעת החוו”ד דמ’ (סצ”ב בי’ סקכ”ו) די”ב נ”ט בר נ”ט, אף דלית לי’ נ”ט בר נ”ט בשעת בישול (סצ”ה בי’ סק”א. ועוד). ואולי יש לחלק), משא”כ בניצוק (מכלי בשר על כלי חלב) של”ש לומר נ”ט בר נ”ט, לפי שניצוק חיבור. ולסברת הט”ז שם, “שאנו חושבים קלוח העירוי כאילו הוא בכלי שמערה ממנו” (ובחמו”ד בב”ח ס”ב ד”דומה כאילו התחתון הוא בעליון”, ועד”ז בשו”ת השיב משה סל”ה: “והוי כאילו הי’ [הניצוק מכלי חלב לכלי בשר] בהקדרה החולבת”), ה”נ בנדו”ד, שנמצא כאילו החלב נמצא במיחם.

[ועצ”ע, לפמש”כ הפמ”ג במ”ז סצ”ה סקי”ג, דבכה”ג אינו אוסר כ”א התחתון. וכ”מ להדיא בט”ז גופא “אוסר את הכלי שהוא מערה עליו” (ויש לדחות דכוונת הט”ז לשלול שאר הכלים שבצדו, כבש”ך שם סקי”ח ועיי”ש בשפ”ד).

וצ”ע בזה, דלפום סברא זו דהפמ”ג, תיקשי, דבלא”ה הול”ל להפמ”ג להתיר בההיא דזיעה מקדרה חולבת לקדרה ש”ב הנ”ל (גם לולא הסברא דנ”ט בר נ”ט). וגם צ”ב הטעם לחלק בין העליון לתחתון. ובאמ”ב מפרש שכיון שהוא רק משום חומרא, דניצוק אינו אוסר בדיעבד, דיינו לאסור התחתון שי”ב טעם בשר ממש. ומצאתי ביד”י סק”ה בפיה”ק סקל”ב שכ’ עד”ז דקלוח הנוצק ממילא נופל לכלי התחתון ונאסר, אך דניחוש עוד דנתערב גם במה שנשאר בכלי העליון (כבדיני טומאה ויי”נ) לא חיישינן לזה. וכ”ז להסברא שהוא חומרא בעלמא לפי שדומה לחיבור (ויל”ד כן בל’ הט”ז “שאנו חושבים קלוח העירוי כאילו הוא בכלי שמערה ממנו”).

אמנם, לסברת היד אפרים, שי”ב דין ניצוק ממש, וה”ט שאסור בדיעבד, לפי שבכלים שאפשר בהגעלה ה”ז כלכתחלה, לכאו’ צ”ל דלכתחלה יש להגעיל (גם) העליון. והרי במנהג הנשים הנ”ל, נאסר העליון לכתחלה משום ניצוק. (והפמ”ג לשי’ (בשפ”ד סק”ה), שהכלי נאסר מחמת המאכל). ובכו”פ שם מ’ קצת שגם העליון נאסר (והרי לדידי’ שייך ניצוק גם בחם לצונן, כנ”ל). וכ”מ בשו”ת פנ”י ח”ב סכ”ד. ואדרבה, שצ”ע בנוגע לתחתון, דהיכן מצינו לאסור תחתון משום ניצוק, כנ”ל. אולם, בנדו”ז כשמתערבים הטעמים ופוגעים זב”ז בקלוח הניצוק (עיי”ש בשו”ת פנ”י), כבהדחת כלי בשר ביורה חולבת לדעת הרמ”א, ממילא נאסר התחתון ע”י ירידת גוף הקלוח למטה].

ואת”ל ולהחמיר בכ”ז, הנה אף גם כשמחמם מים חדשים במיחם הנ”ל כשהוא ב”י, ורוצה ליתנם למין ההפכי, וה”ז נ”ט בר נ”ט ממש – הרי לכתחלה עכ”פ אסור נ”ט בר נ”ט בבישול, ובכה”ג עדיין לכתחלה הוא. ועוד, שאסור לגרום נ”ט בר נ”ט לכתחלה. ובמים גרע טפי, דל״ש בו דיעבד לפי שאינו חשוב כ”כ כמאכל (כבפנים ההע’). ובפרט, כנ”ל, שאפשר להגעיל הכלי.

ואף גם זאת, במערה לתוך כלי שבלוע מחלב ב”י, ואי”ב חלב בעין, דלכאו’ מקום להחמיר מטעמים הנ”ל שלא להשתמש לכתחלה במים שבמיחם למין ההפכי. והרי כ”ה ע”פ מנהג הנשים הנ”ל, ממנהגא עכ”פ. [וצ”ע במנהג הנשים לפסח, די”ל שלא נהגו אלא להחמיר שלא לבשל בו בפסח (וכ”מ בל’ אדה”ז “שלא להשתמש בפסח .. ואם עבר והשתמש בפסח”), אבל לבשל בו לפני פסח, דהוה נ”ט בר נ”ט דהתירא לכמה דעות (ראה שו”ע אדה”ז סתמ”ז סמ”ה), אולי לא נהגו להחמיר גם לכתחלה. וראה לקמן סברא נוספת להקל לפני פסח. ושו”ר בא”א מבוטשאטש סתנ”ב מהדו”ת שמה”ט מחמירין הנשים, לפי שחוששין להשי’ שנ”ט בר נ”ט דחמץ שמו עליו].

ומסברא, קס”ד דמקום להחמיר למי שירצה גם שלא לערות לתוך כ”ש הבלוע מחלב, ולא רק להש”ך והט”ז שהחמירו דכ”ש מבליע ומפליט, דהרי גם להשו”ע והרמ”א לכתחלה יש להחמיר בכ”ש. ועוד, דאי משום הבל העולה דרך הניצוק קאתינן עלה, ה”ז שייך גם בכ”ש (בנדון דיש בו חלב בעין).

אולם, נ’ פשוט דיש לשדות נרגא בכהנ״ל, דמעיקרא ה”ז מנהג הנשים לחוד משום חומרא, והבו דלא לוסיף עלה, וכל כי האי חומרא ע״ג חומרא לא בעינן למיחש (ועד”ז כ’ בחמו”ד בב”ח ס”ב להקל בעיקר דין ניצוק מכלי בשר על כלי חלב בכל ספק, ואפי’ בנפל מכלי חלב על קדרה עם תבשיל ש”ב, דספק דילמא אינו מפעפע לפנים). וכה”ג מצינו בש”ך יו”ד סוסי’ צד בעירו דבש ממחבת ש”ב לקערה של חלב, דגם לדעת הרמ”א שעירוי כה”ג אוסר (שלפי’ הט”ז הוא משום ניצוק, כנ”ל), במקום דאיכא תרתי למעליותא אין להחמיר. (ולהעיר שאפי’ ביי”נ, כ’ באר”ח הל’ יי”נ סכ”ב: ובנצוק עצמו הוא כלל בידינו מפי רבותינו ז”ל שאיסור קל הוא וקלוש ואין להחמיר עליו ואין להוסיף עליו אלא להקל בו בכל ענין ולקבל בו דברי כל מיקל .. כך שמעתי כל שיש להקל בעירוי ובניצוק הקל. וראה בשו”ת מים עמוקים סל”ח בתחילתו. אולם, יש לחלק). ומה גם דכ״ז ממנהגא, ומה שלא נהגו לא נהגו.

ועוד ילה”ע, דכל כי האי טריחותא להגעיל המיחם בתדירות בין ניצוק דבשר לחלב ה”ז כדיעבד (ראה עד”ז בהע’ הבאה בשוה”ג בונגע לחצובה). ועוד, דבדבר שכ”ה דרך תשמישו ליתנו במין ההפכי ה”ה כדיעבד, ראה בהגהות דע”ת רסי’ צה בטעו ובישלו קפה בקדרת בשר דמותר ליתנו בחלב לכתחלה מה”ט. וי”ל שכ”ה הפי’ בשו”ע אדה”ז סתצ”ד במה שהתיר לכתחלה לאכול לחם שהוציאוהו במרדה שי”ב טעם חלב עם בשר (ראה מש”כ עד”ז בקובץ תפארת יהודה קלמן ח”ב ע’ 169 מדנפשי’. ולא ראה מש”כ בדומה לזה ממש בדע”ת הנ”ל).

ובלא”ה, בהכרח לחלק באיזה אופן בין מנהג הנשים לעיקר דין ניצוק, דאל״ה מדוע כ׳ הט״ז ע״ד מנהג זה שאי״ב טעם וריח, ולא עלה ע״ד לבארו מדין ניצוק כסברת הח״י. [אלא שיש לחלק בכמה אנפי: שבנדו״ד קיל טפי, שהכלי נקי מממשות איסור ול”ה רק בלוע, ושהוא היתר, ושהוא חם לתוך צונן (אלא שהט”ז החמיר בזה בבו”ח), ועכ”פ אינו חם מצ״ע, ובודאי לא כחומו של נר הדולק (אמנם ביד אברהם בסי׳ קב, ר״ל שבנר דולק, מעליותא איכא דמיקלא קלי איסורא ול”ש לאסור משום זיעה. וכעי”ז במנחת פתים סי’ קה ס”ג. ועוד להעיר, דבדבר יבש בלא”ה מקום להקל בזיעה, ראה לקמן בפנים ההע’, ובנר נמי אי”ב ממשות זיעה. אבל להעיר ממ”ז יו”ד סי’ קה סק”ו שכ’ להיפך. ולהעיר גם מתוס”ש סרע”ז סקי”ח, הובא גם בבה”ל שם ס”ה ד”ה הנר)].

ובדעת המחמירים דלא ס”ל לחלק ככהנ”ל, י”ל שבפסח החמירו משום חומרא דחמץ. ולכאו’ יש לקיים הדברים, לפמש״כ היד״י בפיה”ק סקל”ב (וראה גם שו”ת שערי צדק יו”ד ס”ל ד”ה ויותר נ”ל, בטעמא שרק ביי”נ החמירו בניצוק. ולהעיר שקדמו בסברא זו השואל בשו”ת מהרי”ל החדשות סנ”ג, ושם ר”ל להחמיר מה”ט לענין חמץ) שבאיסור משהו יש להחמיר. וי״ל סברתו, ובהקדם מה שצ״ב בגוף ד״ז להחמיר לכתחלה בניצוק, וטעמא בעי.

[וראיתי למי שכ’ לפרש בטעמא דמילתא, לפי שלכתחלה יש ליזהר גם בזיעה שאהיס”ב, כמפורש ברמ”א סצ”ב ס”ז (באם נפרש דקאי גם אהך בבא קמייתא, ראה לקמן בהע’ הבאה שבשוה”ג). ויש להוסיף, לפמש”כ הפמ”ג בהנהגות הנשאל באו”ה סדר ב סל”ו, ועייג”כ כעי”ז ביד אפרים סקי”ג סי”ג, דגם כשאהיס”ב צ’ הדחה די”ב בעין (וצ”ע באא”פ אי י”ל דבדיעבד שרי. וגם בזה בחמץ שאני). אולם, כ”ז אינו מעלה ארוכה בסתימת ל’ הפוסקים בכ”ז, שכ’ באו”א משום ניצוק. וגם להש”ך שכ’ משום הבל, ל”מ כן כלל].

וי״ל בתרתי: א. שחוששים להשי׳ שניצוק אוסר בדיעבד (וכ”מ קצת במנ”י כלל כג סקי”ב). ב. או שלכו״ע אין ניצוק אוסר אלא דיש טעם קלוש, טעם משהו, ולכתחלה אין לעשות כן דהוה כמבטל איסור לכתחלה (ראה בדבר”י סי’ קה סתשמ”ב שכ’ כן). ועד”ז ובאו”א קצת, דבעירה רותח ע”ג איסור, לכמה דעות אסור רק מה שנגע בהאיסור, ראה חוו”ד סצ”א בבי’ סק”ו, וראה בהנסמן בדרכ”ת סצ”ב סקכ”ט. [ודלא כפמ”ג סצ”ה בשפ”ד סקי”ח ד”ה והוי יודע שמשערין בכולו (אף שבשו”ת אג”מ יו”ד ח”א סמ”א השיא דבריו לכוונה אחרת). וצ”ל בדעת הפמ”ג, דמה שניצוק אינו אוסר בדיעבד, אף שלדידי’ ל”ש דבר לח מחתיכה עבה, דתתאה גבר ומבליע בכולו (וכקושיית הכנפי יונה סי’ קה בדין דניצוק) – דשאני ניצוק באויר שמגיע מלמעלמ”ט, שנוגע בעליון רק לרגע, ומיד יורד למטה קודם שמתפשט הטעם, משא”כ בשאר קלוח (כמ”ש בשו”ת משיב דבר יו”ד סכ”ג. וכ”ה בשו”ת הרד”ם יו”ד סכ”ז. וי”ל ע”ד החילוק בין ניצוק לקטפרס במקואות). ולהעיר, במה שהקשו על החוו”ד מזיעה שצ’ לשער נגד כל החלב – דאכן, בפס”ד להצ”צ סצ”ב ס”ח סק”א כ’ כן גם לגבי זיעה, לשער רק כנגד הזיעה]. אלא שהוא מתערב עם שאר הקלוח ובטל בו, ואין לבטל איסור לכתחלה. וכנראה ס״ל כהיד״י כאופן הב׳ הנ”ל. וכ”ה בחקר הלכה ערך חמץ בסופו (סל”ח, והוא בח”ב טז, ד) להחמיר גבי חמץ מה”ט.

[ודאתינן להכא, י”ל דבנדו”ד לגבי בו”ח, בלא”ה אין כאן בית מיחוש גם לכתחלה, שהרי מבטל היתר. אולם, בשו”ת צ”צ הקדמון ס”פ (הובא בגליון מהרש”א סצ”ט ס”ו ובפת”ש סצ”ז סק”א) כ’ שאסור לבטל לכתחילה חלב בתוך מים ע”מ ליתנם לקדרה של בשר, דה”ז כמבטל איסור לכתחילה. וכ”פ אדה”ז בשו”ע או”ח סתמ”ב ס”ה ובקו”א סק”ג. ובלשונו: ח”ו ישתקע הדבר ולא יאמר.

ומה שיל”ע בזה בנדו”ד, דהא אין כוונתו לבטל האיסור כלל, והניחא לפמש”כ בשו”ת נוב”י (קמא יו”ד סכ”ו ונובי”ת סמ”ו וסנ”ו, הובא בפת”ש ספ”ד סק”י), בטעמו של שו”ת צ”צ הנ”ל, דכשמערב בידים איסור בהיתר אסור אפילו כשאין כוונתו לבטל, אבל לפמש”כ במנח”י (כלל ס סק”א) דכיון שצריך לחלב חשיב כוונתו לבטל האיסור [וראה בפסקי אדה”ז לסצ”ט ס”ה שכ’ לבאר בדעת אדה”ז דבשעת היתר לית לן בה שמערב בידים אא”כ צ’ לאיסור. וראה חי’ צ”צ תרומות פ”ה מ”א באורך], מדוע יאסר בנדו”ד, ובפרט שניכר שאין כוונתו אלא להפריד האיסור מההיתר. ועכצ”ל, דבשעת העירוי כיון שבדעתו להשתמש בו בפסח (ובנדו”ד למין ההפכי) דומה למבטל איסור לכתחילה. ועצ”ב. ואכ”מ].

ועכ”פ, לפום סברא זו, ה”ט דבפסח חמיר טפי. אלא, שאי”ז עולה יפה, דכ”ז בעירה בפסח עצמו, אבל בנדו”ד שעירה לפני הפסח, הנה לגבי לאסור לכתחלה מ”ש חמץ משא”ס. ואדרבה, מעליותא איכא באיסור חמץ שהרי כבר נתבטל בששים לפני הפסח בשעת היתר (אף שמ”מ ה”ה כמבטל איסור לכתחלה בשעת היתר ע”מ לאכלו בזמן איסור). ולאידך, לגבי בדיעבד שכבר נע’, ל”ש חמץ משא”ס, שהרי כבר נתבטל בששים לפני פסח. [ודוחק גדול לומר שאף שנתבטל בס’, חששו דחו”נ – דצ”ע היסוד להחמיר כ”כ לומר דחו”נ, בטעם ולא ממשות איסור, ובפרט בפליטת כלים (ושאני הגעלה שגם במגעיל זא”ז צ’ ס’ כנגד כל הכלים שחו”נ (שו”ע אדה”ז או”ח סתנ”ב ס”י) – שהטעם חו”נ באותן מים). ועוד להעיר, שבשו”ת מהרי”ל החדשות הנ”ל כ’ דל”ש חו”נ בניצוק. ועוד, שגם לפ”ז עצ”ב, מדוע בדיעבד מותר בנשתמש תוך הפסח, ודוחק לפרש, דבדיעבד סמכינן שא”ח וניעור].

ואת”ל שיש להחמיר בחמץ יותר משא”ס לפי שי”ב טעם משהו שאינו בטל עד שעת הבשול (דאין היתר בלוע מבטל איסור בלוע, ראה שו”ע אדה”ז או”ח סתנ”א סל”ה וסע”ו, ובהנסמן בפסקי אדה”ז להל’ תערובת סצ”ט ס”א) – סו”ס צ”ב, דמ”ש חמץ משא”ס לגבי להשתמש בו לכתחלה [והרי הוא ככל כלי שנבלע איסור משהו, עכ”פ בדרכו להשתמש בדבר מועט, שאסור לבשל בו, לפי שנק’ מבטל איסור לכתחלה (כל’ השו”ע יו”ד סקכ”ב ס”ה (משא”כ בסצ”ט ס”ז שנקט לה משום גזרה שיבוא לידי נ”ט). וכ”ה ל’ הרשב”א בתוה”ק ב”ד ש”ד לו,ב. וגם בתוה”א לו, א כ’ כן (אף שלאח”ז נקט משום גזירה). וצ”ל דס”ל דבדרכו להשתמש בשפע ל”מ מבטל איסור. וי”ל, שלא חל עליו שם איסור במשהו הנבלע בכלי לפי שנק’ ע”ש סופו כשיתבטל בתבשיל. ולפי פשוטו נ’ דס”ל דעיקר האיסור לבטל לכתחלה הוא מגזרה שמא יבוא לידי נ”ט. וראה חי’ צ”צ תרומות פ”ה מ”א סק'”ד. ואכ”מ]. ואעיקרא דינא פירכא, דלפ”ז מדוע מותר בדיעבד בנשתמש תוך הפסח.

[ובאמת, כדוגמתו מצינו בכ”ד שהחמירו בפסח בהגעלה, כיון דבלעה משהו, וכמו בכסוי שעל החררה שצ’ ליבון לפסח, ולחד טעמא במנח”י (דלקמן בפנים ההע’) ה”ט דזיעת דבר יבש י”ב משהו. וכן בהגעלת כ”ש משום חומרא דחמץ, דבלע פורתא, ראה פר”ח רסי’ תנא. וכ”ה בא”א סתמ”ז סק”ט. וראה במ”ז סשי”ח סקט”ו. מ”ז יו”ד סוסי’ סח. ולהעיר משו”ע אדה”ז סתמ”ז סכ”ב בתרנגולת בכ”ש (ואכ”מ). אולם, שאני הכא שהתירו בדיעבד].

ומ”מ, נ״ל לכאו’ ראי׳ ברורה דחמץ שאני, שהרי נהגו שאין מגעילים אלא אב״י, וא״כ מהיכא תיתי לאסור. ומאי שנא מתחב כף אב״י לתוך כ״ר שאינו אוסר, ולא החמירו אפי׳ להגעיל לכתחלה (ראה בהע’ ג בשוה”ג לכאן). ואטו מי גרע ניצוק מהגעלה ממש בתוך כ״ר, והרי בהגעלת כלי אב״י ביורה לא נאסר היורה. וכמ״ש בט”ז סצ”ה שם (ועיי”ש במ”ז) דבאב”י פשיטא דלא נאסר. ועי’ בחמו”ד בב”ח ס”ב דיש לסמוך ולהקל גם בלינת לילה. ועכצ״ל בטעם מנהג הנשים, שהוא בהתאם להמנהג בהגעלה מחמץ להחמיר כל החומרות, ולהגעיל היורה אח״כ גם באב״י ולפני זמן איסורו (שו”ע אדה”ז סתנ”ב סוסכ”ב). ומינה נמי, שאין מקום לנהוג כן בשא״ס. [ויש לדחות, דמיירי בגוונא שהגעילו ב”י, ודלא כהמנהג. ושו”מ כעי”ז להדיא בא”א מבוטשאטש הנ”ל, שהחמירו לפי שלפעמים הוא ב”י. וכן מצאתי בכה”ח סתנ”א ס”ק רלו בסופו, דלמנהגנו שאין מגעילין ב”י אין מקום למנהג זה. וכעי”ז בשו”ת מלמד להועיל ח”א סצ”ה שמותר לערות מאכלי פסח לכלי חמץ כשאב”י. ויש להוסיף, דמ’ הח”י במנהג זה דמיירי בעירוי ע”ג שלחנות, וכ”מ מסידור ההל’ בשו”ע אדה”ז (משא”כ בט”ז שכ’ בל’ “שמכשירין בו כלים”. וי”ל דמה”ט דחה למנהג זה, דהא אב”י), ולפ”ז י”ל שמה”ט החמירו לפי שבשולחנות נהגו להגעיל גם בב”י, וכמ”ש בח”י סתנ”ב סקי”ד, וכ”מ בל’ אדה”ז סתנ”ב סט”ו, ועיי”ש ס”ז. ועפ”ז י”ל דאוקימתא דאבן מלובן דוקא, דיוקא אתא לאשמועינן, דבכה”ג שמערה באבן מלובן א”צ להקפיד  שיהי’ אב”י, ומה”ט חשו בזה להחמיר].

 

 

From Halacha2Go Archives
#739


Add Comment

Your Email address will not be published