עשיית שבות בין השמשות

 

לכ’ מו”ר שליט”א

נשאלתי לאחרונה האם יש מקום להתיר לישראל להדליק מיזוג אוויר ע”י שינוי בין השמשות. וכאשר עיינתי בנושא איני רואה סיבה לאסור (אלא שלמעשה אולי אין להתיר דבר התמוה לרבים) ואפרט הדברים.

גם אם נניח שיש בהדלקת המזגן איסור דאורייתא (כהדעות שיש בכל הדלקת חשמל משום בונה, ולכן גם מי שמפעיל חשמל שאינו בוער עובר על איסור דאורייתא) מ”מ באופן שמדליק ע”י שינוי שאז ודאי שאין בזה איסור דאורייתא יש כמה צדדים להתיר.

קיי”ל (בס’ רס”א וס’י שמ”ב) שלא גזרו חכמים על שבות בין השמשות במקום צורך גדול או מצוה וכו’, א”כ לכאורה יש להתיר עשיית כל מלאכה דאורייתא ע”י שינוי במקום צורך גדול או צורך מצוה שהרי עשיית מלאכה ע”י שינוי אין בו רק משום שבות.

אלא שכתבו התוס’ (עירובין ל”ג סד”ה והא) שכתב שבות שקרוב לבוא לידי דאורייתא לא הותר ביה”ש, וכ”כ עוד ראשונים בכ”מ וכך פסק המחבר בס”ס שמ”ט שאסור להעביר פחות פחות מד”א גם ביה”ש עיי”ש (אבל עיי”ש בשעה”צ ס”ק כ’ שאין דברי זה מוסכם שיטת רש”י אינו כן, ומשמע מדבריו שבעת הצורך יש מקום לסמוך על שיטתו). והשתא יש לעיין האם עשיית מלאכה ע”י שינוי נחשב לשבות שקרוב לבא לידי דאורייתא ואסור גם ביה”ש או לא, והנה מדברי הר”ן בפ’ חבית מבואר שס”ל דעשיית מלאכה ע”י שינוי קל יותר מאמירה לגוי לעשות מלאכה, וכן נקט להלכה הגר”ז בסי’ שכ”ח. וא”כ לפי מה דקיי”ל להתיר אמירה לגוי ביה”ש, כ”ש שיש להתיר עשיית מלאכה ע”י שינוי, אלא שהחז”א בסי’ נ”ב ס”ק ד’ נקט שעשיית מלאכה ע”י שינוי חמור יותר מאמירה לגוי, ונדחק מאד בדברי הר”ן. ומ”מ גם לדבריו אינו מוכח שאין להתיר עשיית מלאכה ע”י שינוי ביה”ש.

וא”כ אם באנו לדון האם יש להתיר להדליק המזגן ע”י שינוי ביה”ש יש לנו הרבה צירופים להתיר:

א) עיקר הדבר ששבות חמור לא הותר ביה”ש הוא מחלוקת ראשונים, והגם שהמחבר פסק לאיסור, מ”מ מדברי שעה”צ מבואר שהשיטה החולקת אינה שיטה דחויה.

ב) מדברי כמה פוסקים מבואר שעשיית מלאכה ע”י שינוי קל יותר מאמירה לגוי לעשות מלאכה, לפי דבריהם פשוט שיש להתיר עשיית מלאכה בשינוי ביה”ש.

ג) אין להתעלם משיטות החולקים וס”ל שאין בהדלקת מזגן רק איסור דרבנן, ואם מדליק בשינוי גם לשיטת המחמירים אין בזה חשש דאורייתא ואין כאן רק חשש דרבנן.

על כן נלענ”ד להלכה אין סיבה לאסור, אלא שלמעשה אולי אין להתיר דבר התמוה לרבים.

 

מענה:

הנה, אם אכן לא קיבל ע״ע שבת, יש מקום לסמוך על הדעות שהדלקת המכשיר שבות היא, גם כשאינו כלאח״י. אבל לולא ד״ז, הרי מפורש הדבר בשו״ע אדה״ז שמט, ג לאיסור בשבות דכלאח״י ביה״ש. ויסודו בתוס׳ עירובין לג, א ד״ה והא, ששבותים חמורים לא הותרו ביה״ש. וראה גם תוס׳ שם לד, א ד״ה ואמאי. והכי קייל״ן לדינא בטושו״ע שמט, ה שפחות מד״א לא הותר. והנה בתוס׳ שם לג, א עה״ג הובאה הוספה: א״נ כלאח״י. וכ״ה ברא״ש עירובין ג, ד. ומוכרח מגוף הסוגיא בעירובין, דאל״ה מדוע אינו קונה שביתה ברה”ר כשעירובו ברה”י או להיפך שהרי יכול להביאו ע”י שינוי. ובפשטות, ששבות הקרוב לבוא לידי מלאכה דאורייתא לא הותר. ודברי תו״י ורא״ש ושו״ע אדה״ז מובנים היטב. (אבל להעיר שללשון אחד ברש״י אינו כן. וראה שעה״צ שמט, כ). ואין מדמין בשבותים. 

והנה, בתהל״ד שלא, ט ר״ל שאין מדמין בשבותים אינו לדינא. וראה שם שכח, מט. פתיחה להל׳ שבת. אג״ט טוחן לט בהגה. אבל כמדומה שהפוסקים הביאו כן גם לדידן  ובאמת, כמה כללים ודעות בזה. וכמדומה ברור שהכרעת רבותינו דהכי קיימינן לדינא. אלא שגם בזה כללים. ויש שכתבו שבדרך ק״ו ילפינן, או כשיש ב׳ שבותים. ועפ״ז א״ש דברי המ״מ שאינו סותר עצמו בד״ז באותו ענין. ועיקר כוונתנו שמה שהותר במקום חושאיב״ס, אינו מכריח להתיר ביה״ש, דלאו בחדא מחתא מחתינהו. ובענין אין מדמין – ראה גם שו״ת באר מים חיים מוצירי או״ח ב. 

גם יל״ע במיזוג אויר, שאינו צורך גמור, ותלוי לפי הענין, שהרי הפרשת תרו״מ מותרת רק כשאין לו מה יאכל. וכן בטבילת כלים רק כשאין לו כלי אחר. ולאידך, ראה בה״ל שמב ד״ה מותר ביה״ש. וכבר העיר בזה בשש״כ בכ״מ. ובשו״ע אדה״ז רסא בקו״א א: ואפשר דכל שהוא צורך גמור לשבת ולא סגי בלאו הכי כי אם בדוחק קצת שרי אף על פי שאינו צורך גדול, דצורך גדול אפילו שלא לצורך שבת שרי כמ”ש רש”ל, ולהכי לא הזכיר הרמב”ם צורך גדול אלא סתם וכתב ונחפז ונצרך כו’, ולא החמירו הב”ח והט”ז והעולת שבת גבי פירות אלא משום דאפשר זולתם בלא דוחק. והכל לפי המציאות אם מיזוג אויר צורך גמור.  ואפשר, שיש חילוק בין אמירה לנכרי לשבות הנעשה בעצמו. (ובמק״א הארכנו בשלילת הסברא להתיר להדליק מזגן בשבת בשינוי במקום צער גדול, ראה מקורות ועיונים להל׳ יומית תרנה). 

אמנם, במאור השבת ה, לו, לאחרי שתמה שלא הביאו הפוסקים ד״ז בסשמ״ב, ר״ל  שרק בהוצאה לא התירו כלאח״י מחשש במשך הילוכו יתעייף ויטלטל כדרכו, אבל להדליק חשמל כלאח”י שהמלאכה נגמרת ברגע אין לחשוש שמא יבא לעשותו כדרכו. ולא הביא ראי׳ או מקור לדבריו. 

והנה, השואל חזר והקשה, שסותר לדעת אדה״ז שכח, כ, מלאכה ע”י שינוי הותרה במקום צער גדול, משא”כ עשיית מלאכה ע”י גוי לא הותרה, ולפ״ז עשיית מלאכה ע”י שינוי קלה יותר מאמירה לגוי לעשות מלאכה, וא”כ הרי כיון שמתירים לומר לגוי לעשות מלאכה גמורה ביה״ש (במקום מצוה או שעת הדחק וכו’) כש״כ שצריך להתיר עשיית מלאכה ע”י שינוי. ודברי אדה״ז נראים כסותרים זא”ז, וצע”ג. עכ״ד השואל. 

והוסיף שאף שבחזו״א נו, ד הוכיח מסה״ת דאמירה לנכרי קיל, ובמשנ״ב רסו, כט פסק כסה״ת. אלא שהמשנ״ב לשיטתו שרק שבות ע”י שינוי הותר במקום חולה שאב”ס, אבל מלאכה ע”י שינוי לא הותרה. משא״כ לדעת אדה״ז להתיר מלאכה בשינוי. 

ויש להוסיף לדבריו, שבתוס׳ הרא״ש שבת סב, א ד״ה איתיבי׳ דשבות דלכאח״י חמור משאר שבותים. וא״כ לשיטתי׳ אזיל שלא להתיר ביה״ש. 

אמנם, עיקר היסוד שהניח בדעת אדה״ז דכלאח״י עדיף מאמירה לנכרי צריכה רבה. וגם בדעת הר״ן שבת סא, א בדפי הרי״ף לא ברירא מילתא – ראה בארוכה תהל״ד שז, ה. ונתחבטו טובא בדבריו. וכמה דעות וגירסאות. ולא עת מצוא כעת. וכן גם שקו״ט לא רק באמירה לנכרי לעשות שבות אלא גם באמירה לעשות מלאכה דאורייתא, שי״א שג״ז קיל ממלאכה כלאח״י. 

ובדעת אדה״ז, הנה בקצוה״ש קלד בבדה״ש ו בסופו כתב איפכא. ופוק חזי שמעולם לא ראינו במקום שהותרה אמירה לגוי שיעשו מלאכה כלאח״י. ואדרבה, ראה אדה״ז שכח, נה, שאף שהתיר בחולה לעשות קריסטי״ר ע״י שינוי כתב שבאפשר ע״י נכרי יעשה ע״י נכרי. והוא ממג״א שם נה. גם בנוגע לשבות בשינוי או ע״י אמירה, ראה שכח, כ, במקצת חולי להתיר אמירה לעשות שבות ולא לעשות שבות בשינוי. (ולהעיר משו״ע אדה״ז שמ, ב – ב׳ הדעות לצורך טבילת מצוה אם מותר גזיזת צפרניים ע״י נכרי, שלדעה קמייתא הותרה, ולדעה בתרייתא הותר רק אם הנכרי עושה שינוי. ולא נזכרה כלל להעדיף ע״י ישראל בשינוי. אלא שאינה ראי׳ גמורה. וק״ל). ובשו״ע אדה״ז שכח, מ שבצער רעב מותר לינק בפיו מהבהמה אם אא״פ ע״י נכרי. ותלוי באופן פי׳ דבריו ביש לו צער גדול ״אפי׳ הוא מלאכה״ אם כוונתו למלאכה ממש, ויש ראיות לכאן ולכאן. ומחד גיסא שינה בלשונו ולא כתב מלאכה גמורה כבסעיף שלפניו בנוגע לחושאיב״ס. גם הניסוח שונה לגמרי, ומשמע שלא בא להתיר גם מלאכה ממה דלא כתב בו׳ המוסיף ואפי׳ הוא מלאכה, כבסעיף הקודם. ויש שה״ר מדבריו שא, לח. ותלוי אם כוונתו לשבות דשבות, ושנצרך לב׳ הטעמים. וכמדומה הארכנו במק״א. ובצינור שעלו קשקשים הארכנו במק״א בדעת אדה״ז אם איסורו משום שבות או מה״ת. ואם נאמר שהוא מה״ת, משמע שע״י גוי חמור טפי, ראה תהל״ד שם. ויש גם בזה ראיות לכאן ולכאן. ושם שג, כג משמע דקאי בשבד״ש. 

והנה, בסוגיא בעירובין מצינו דאיכא דס”ל להדיא דבשבות ע”י שינוי לא חשיב שבות חמור, והא דלא אמרינן שהוא ועירובו במקום אחר מצד שיכול להביאו העירוב מרה”י לרה”ר ע”י שינוי כתבו לבאר באופן אחר, ראה תוס׳ ר״פ שם, אף דס״ל דשבות חמור אסור ביה״ש.  וכ״ה באו״ז קלד. (אבל האו”ז כתב כן גם לענין אחד עוקר ומניח ומשמע דלא ס”ל כלל דין שבות חמור). וח״א כתב אלינו, שגם בדברי שאר הראשונים בסוגיא (רשב”א, ריטב”א, חי’ הר”ן) לא נזכרה הסברא דשבות חמור לענין כלאח”י, ודנו רק במה שאפשר להביאו דרך למעלה מי’, וכתבו שהוא שבות הקרוב לבא לידי דאורייתא, אבל לא הקשו במה שאפשר להביאו כלאח”י. ור״ל דס”ל כסברת הר”פ דלא נחשב הוא ועירוב במקום אחד רק אם אפשר להביאו כדרכו. אלא שאין כאן סרך הוכחה, שהרי לא דנו בכל הענין. ומהיכא תיתי דפשיטא טפי כתי׳ תוס׳ ר״פ מלומר כתי׳ הרא״ש. וז״פ. 

[אמנם, למהר״ח או״ז לא, כשאין שינוי בתוצאה אינו שינוי. ואם רוצים להקל כאו״ז להתיר שינוי ביה״ש, מקום לומר שאין להקל יותר ממה שהוא עצמו, כפי שמצינו כלל זה בכ״מ. ויל״ד. ובפרט שאינו לאו״ז עצמו. 

ונראית כוונתו שבמלאכה שעיקרה התוצאה לא מהני שינוי כזה, כמפורש במהר״ח. ואפשר שכן גם בהבערה. ובכ״מ שקו״ט אי בעינן שינוי בנפעל.  (וראה אג״ט פתיחה ג). ויש שכתבו דשאני הוצאה, דמהני שינוי דמוציא ברגלו בפיו ובמרפקו, שבלא״ה ליכא תוצאה (ראה גם אג״ק כג ע׳ רא). אמנם, באמת, בפי׳ וכוונת מהר״ח או״ז לא ברירא אם הוא מחמת שהאיסור לא נעשה בזמן השינוי, וכ״ה במרקד על השולחן שהביא. או מטעם אחר. ואפשר שבכל המלאכות קאי, ורק אם אופן עשיית מלאכה גרוע חשיב שינוי גם כשאינו בנפעל, כגון תולש בפיו, ראה מהר״ח או״ז קפח וקצט. וראה מהר״ח פא דמשמע שמבשל דומה לכל המלאכות, שהוא כזורה ורוח מסייעתו. ומשמע שאינו דין מיוחד לבישול. והרי בזורה כלאח״י חשיב שינוי. אלא ודאי בכוונתו דלא מיקרי שינוי אם אין קושי מיוחד, ולא תוצאה שונה. 

ואפשר גם במבעיר שהפעולה דהדלקת האור אינה המלאכה, שבלחיצת הכפתור גרם להדלקת הנורה. אבל המלאכה אינה פעולת הלחיצה. 

ואת״ל שתלוי בזמן השינוי א״ש הקושיא על מהר״ח או״ז משבת מ, ב – נעשה האיסור בשעת השינוי. 

וראה מנחת פתים שכח, יז, שציין לשם דמהני שינוי במבשל (ולא הביא כלל ממהר”ח או”ז). ולהעיר שבמהר״ח או״ז קצט משמע דמהני כלאח״י בבישול. כן להעיר מר״ן שבת נג, ב בדפי הרי״ף ורשב״א שם קלד, ב ד״ה והיכא, היכא דאישתפיך חמימי, דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן. וראה הגהות הב״ח על הרי״ף וכן ביו״ד רסו שלגבי בישול א״צ שינוי. ומבואר שעכ״פ מועיל. 

וראה בארחות שבת ג, ל הע׳ פג שנקט בדעת מהר״ח שבמדליק אור בשינוי חייב. וראה שם כג הע׳ קעט, בשם הגריש״א, שאין להקל באמירה לנכרי במלאכה ע”י שינוי רק אם יש שינוי בתוצאה עיי”ש. ומבואר דס”ל שאין בזה רק איסור דרבנן, אלא דס”ל שזהו שבות חמור ולא הותר מדין שבות דשבות. אמנם, מש״כ דלא מהני לצוות על הגוי לעשות מלאכה בשינוי כשאין שינוי בתוצאה, תמוה, שהרי מפורש להיתר לצוות לגוי לחתוך הצפרניים בשיניים או בפה. וכן לחתוך שופר בכלי שאין דרך לחתוך – בשעה״צ תקפו, קכ. וראה פמ״ג סוסי׳ תרנה לתלוש אתרוג בפיו. (אלא שנסתפק. אבל נראה שספיקו אם בכלל גם בישראל פטור דהכי אורחי׳ לפעמים, ראה בכור שור שבת עג, ב. הביאו הפמ״ג בעצמו שלו בא״א יאש ושמי יקל ראשו. וראה שו״ת יוסף אומץ עז.  ואלת״ה אפשר שבכלל נסתפק בשבות דשינוי אם מהני ולא שצ״ל שינוי בתוצאה. אבל לא נהירא. גם לא נראה לחלק בין דבר שצריך כלי ומשתמש ביד, לדבר שמשתמש ביד ועושה בפה. ואפשר דסו״ס אסור משום מוקצה. ולכן נסתפק). וכן למחוט הנר ביד – פמ״ג שז בא״א ז,  ואפשר עמדו בזה וס״ל דמיקרי שינוי בנפעל. אבל דוק היטב במשנ״ב שמ, כב שהביא גם ברגלו ובמרפקו. ושנפק״מ לענין אמירה לנכרי. וראה משנ״ב שכד, יא. ובחיי״א פד, ג לענין הרקדה בשינוי ע״י גוי, שהוא שבד״ש. אבל בט״ז תקו, ד ואדה״ז שם ג פי׳ באו״א. שוב י״ל ירחון האוצר גל׳ צט והאריך שם בד״ז]. 

כן להעיר ממגילת ספר כז, ד ע״פ סברת שעה״צ תצו, ט, שגם לאדה״ז שהותר מלאכה בשינוי לחולה, הוא רק בגונח וכדומה ולא בשאר כלאח״י כגון להדליק החשמל בשינוי. וראיתו דלא אישתמיט בשום מקום להתיר כיבוי נר לחולה בשינוי. וכן בצינור שעלו קשקשים שכשממעך ברגליו לא נעשה באיכות טובה. ולדבריו המשנ״ב ואדה״ז כמעט בחד שיטתא קיימי, ומר אמר חדא ומא״ח ול״פ. אבל ראה שו״ת שבה״ל ח,  צג, בסברת שעה״צ, שבפוסקים ראשונים ל״מ כן.    

ובכלל י״א שלמ״ד מקלקל חייב בחבורה ובהבערה לא מהני כלאח״י – ראה שו״ת אבנ״ז קג. 

שו״ר בחשוקי חמד עירובין שם שהביא מאאזמו״ר שם בשערים מצוינים בהלכה על הש״ס עירובין שם שהקשה דכלאח״י קיל. והביא כמה מקורות דכלאח״י עדיף. ועיי״ש מפירש״י פסחים סו, ב. וראה טל תורה שם משה״ק. (והעירוני שלמהרש״א בדעת התוס׳ ל״ק כ״כ, אף שבמנחת פתים שז כתב דהיינו רק במקום מצוה, ואכתי אפשר דשבות דכלאח״י קיל טפי משאר שבותים). ויישב כדברינו שאין מדמין. וראה שו״ת עבודת הגרשוני קה, דשבות דביה״ש חמור משאר שבותים. (אף שלאידך קיל שהותר גם במצוה קצת). וראה נשאל דוד או״ח ו. 

ובגוף הענין דשבות כלאח״י ביה״ש, ראה גם חכמת מנוח לתוס׳ עירובין שם. האלף לך שלמה חריף שם. רעק״א חולין טו, א. ומבואר מדבריו שנקט בפשיטות כדעת אדה״ז (עכ”פ בחולה ממש) שמותר לעשות גם מלאכה גמורה בשינוי, דלא כשיטת הפמ”ג והמשנ”ב, וס”ל דשבות ביה”ש חמור יותר משבות לצורך חולה. ויתר על כן, שבראשונים מצינו רק הסברא בשבות הקרוב לבוא לידי איסור דאורייתא. ורעק״א הוסיף וכתב לחלק באו״א, דדדוקא שבות דעלמא דעיקרו דרבנן כגון טבילת כלים וקריאת שם מעשר וכדומה, אבל מלאכה דאורייתא כלאחר יד גזרו גם בה”ש. וראה גם חו״ב שבת י, ח. ולהעיר, שיש שכתבו שעשרה דברים נבראו ביה״ש כלאח״י, ראה מגיני שלמה לעש״מ חקו״ד ג, יג. 

 

#36899