מי שיצא מוציא בתקיעת שופר לבקי

 

שאלה:

כתב בספר שערי שמחה לרי”ץ גאות הלכות ראש השנה בסוף הלכות ר”ה ז”ל, “כל המצות כולם כשמחוייב אדם בהם כגון תקיעת שופר וקריאת הלל ומגילה אע”פ שיצא ידי חובתו חוזר ומוציא ידי חובת אחרים והוא שאינן בקיאין להוציא ידי עצמן כיון דכל ישראל ערבים זה לזה אע”ג דנפיק ידי חובתיה דנפשיה, חיובא דחבריה עליה רמיא הלכך הדר ומפיק ליה עכ”ל. ומשמע, שאם השומע בקי אינו מוציאו אפילו במגילה ובתקיעת שופר, ולא מתייחס רק לברכה של המגילה או הברכה של השופר. ולפי”ז מוכח מדבריו שאין הטעם משום ברכה לבטלה.

בתור ספרדי המחמיר כדעת השלחן ערוך, שאין מי שיצא כבר יכול להוציא מי שבקי, האם יש מקום לחומרא כזו גם בתקיעת שופר?

 

מענה:

אין מקום להחמיר כן.

הנה, כבר נתקשו בדברי רי״ץ גיאות, ראה יצחק ירנן שם. ובשאר הראשונים לא כתבו כן. ואדרבה העתיקו משמו לענין הברכה.

ולולא דמסתפינא אמינא, שטה״ד היא בשערי שמחה, וצ״ל ״כל הברכות״ (ולא ״כל המצות) וכלישנא דגמרא ר״ה כט, א. ושתיקת הגמ’ וכל הראשונים מוכיחה דאדרבה העיקר הברכה. ופשוט דלדינא גם לשו״ע ודעמי׳ מוציא בשופר גם הבקיאים אע״פ שיצא. ומעולם לא פקפק אדם בזה. וכמה ראיות יש לדבר. וכן מפורש בנו״כ השו״ע תקפה – ראה מג״א שם ג ובפמ״ג לשם ואדה״ז שם  ה. ועוד. וראה גם מג״א תרפט, י. ואדרבה, מזה גופא שלא חשו בשום מקום שלא להוציא  הבקיאים, מוכח שגם להסברא משום ערבות, או כל׳ הכלבו שבת לא, ואר״ח שבת טז ״דהוא עצמו מוציא את עצמו אם ירצה״ ה״ז משום הברכה.

והנה, בשיח השדה שער ברכת ה ג – יג, ד. הבין בדעת אדה״ז בקו״א ערב, ב, גם להסברא שהיא משום ערבות, שכל יש לו צורך בברכה עבור עצמו שפיר מוציא. ומוכח שהבין בדברי אדה״ז שגם להסברא משום ערבות, ה״ז תלוי בהברכה (ראה אצלנו 12406). ושם ר״ל שגם כשהמקדש חייב רק מדרבנן מוציא מי שחייב מה״ת, כיון שאין חסרון אצל המברך. אבל אם נאמר דליכא ערבות בכה״ג ודאי אינו יכול להוציאו.

וגם בדברי השאילתות פ’ ברכה קעא – נראה פשוט דקאי על הברכה, והעתיק מהגמרא ״כל הברכות״  ולא ״כל המצוות״. ונראה גם שבהעמק שאלה שם סק״ט הבין גם הוא כך, ממה שהביא שכ״ה בשו״ע, והתם קאי על הברכה. (ויל”ד. ובכל אופן, גם הוא כתב רק שיותר טוב לתקוע בעצמו). ומש״כ בשאילתות הל’ ״דלא ידע למיתקע״ – שיגרא דלישנא הוא והיינו שאינו יודע לברך. ואף את״ל שדוחק הוא בלשון – כללא כיילו לן רבותינו שמוטב לסבול דוחק הלשון מדוחק הענין. וכבר אמרו שרוב הדחוקים אמת. והרי הסברא שפקעה הערבות – דוחק גדול, כי ע״פ תורה כל איש ישראל נתחייב להיות ערב שכאו״א יקיים כל המצות בין אם הלה בקי או לא.

ואם לא ניחא למרייהו לפרש כן, אפ״ל גם בפשיטות, דאורחא דמילתא נקט שתוקע למי שאינו יודע לתקוע. ואם רוצה בדוקא לפרש שיש כאן שיטה מחודשת (ודלא כפשטות השו״ע תקצד, א דמיירי גם בבקי, וכן במגילה שם תרצב, ג. ומדוייק, שם, שלגבי מגילה אין בזה חידוש שיכול להוציא. וכל החידוש רק לגבי הברכה. וגם בבה״ג מרא דהאי שמעתתא דמוציא רק מי שאינו בקי – סתם הדברים לגבי תק״ש – ראה שם הל׳ ר״ה) – איכא למימר, שהשאלתות לשיטתו שהמצוה בתקיעה ולא בשמיעה (ראה בריש דבריו שם. וגם בנוסח הברכה שם. וראה העמק שאלה שם ג), וממילא א״ש שאינו מוציא הבקי. ובהקדם, שידועה הקושיא במה שהתוקע צ״ל בר חיובא (ראה קרית ספר שופר ב. לבוש תקפט, א. אדה״ז תקפח, ו. פמ״ג תקפט במ״ז ב). וכן מה שצריך כוונה להוציא (וראה חי׳ חת״ס ר״ה כח, ב ד״ה אמנם. אבל ראה שם כח, א ד״ה ולפ״ז), אף שהמצוה בשמיעה ולא בתקיעה. ויש שכתבו להוכיח מזה שהמצוה בתקיעה. (וראה יום תרועה ר״ה כט, א. שו״ת שאג״א ו. פמ״ג תרצב בא״א א. בית שלמה או״ח יד. הר צבי או״ח פה). ורווחא שמעתתא בי מדרשא שהוא בכדי שיחול ע״ז שם תקיעת מצוה, דאל״ה ה״ז כשומע קול קרן בעלמא (וכ״כ בשפ״א ר״ה כט, א. וראה שו״ת חת״ס או״ח טו ד״ה נמצא. אבנ״ז או״ח מ. שם ב, תלא. שם תמב. דברי ישכר או״ח מא). ומכיון שכן, סגי לן שהתוקע בר חיובא בעצם, וגם כעת חייב משום ערבות, אלא שערבותו מוגבלת מחמת שהשומע בקי, ודי בכך בכדי שיחול ע״ז גדר תקיעת מצוה. אבל לשאילתות שהמצוה בתקיעה, לא מהני שיפטור הבקי.

אלא שכ״ז רחוק מאד ממרכז האמת. ובכלל, כבר ביארו בכמה דוכתי שמה שתוקע צ״ל בר חיובא ה״ט דתרווייהו איתנהו, ״שהמצוה שנצטוינו בה וכו׳ שמיעת התקיעה וכו׳ אמנם אנו תוקעין כדי שנשמע״ (שו״ת פאה״ד לרמב״ם נא) ״שהתקיעה אינה עיקר המצוה אלא שמיעת קול שופר הוא עיקר המצוה״ (לשון אדה״ז תקפה, ד. אבל ראה שם תקפח, ז), שגם התקיעה בכלל המצוה, אלא שאינה  עיקר המצוה, והיינו לומר דליכא שמיעה ללא תקיעה, וכל שנתחייב בשמיעה על כרחך שחייבה תורה גם מעשה תקיעה לפי שבהכרח תלויים זב״ז. וראה גם ערוה״ש תקפט, ד.

וניחזי אנן, דהנה בב״י סט מוכח דקאי גם במוציא אינם בקיאים עם הבקי. וצ״ע, שאם הוא משום הברכה – מדוע אינו מוציאו. אלא שבכ״מ מוכח שמוציא הבקי בכה״ג. וכ״כ בשו״ת מהר”ם מרוטנבורג פראג קיא. וראה שו”ת ר”י מסלוצק א. וכ״מ קצת בב״י תקפה במש״כ ליישב דברי הטור, ול״כ כב״ח שם שאם השני בקי אינו יוצא בראשון – כיון שרצה להוציא גם א״ע. ואולי התם, בסי׳ סט, שאני, דקאי לענין תפלה שכאו״א צריך להתפלל לעצמו. אלא שלשונו מוקשה קצת. (וד״ז דורש עיון לעצמו בהפלוגתא אם בתפלה מוציא מי שאינו בקי ביחיד, וכן לאידך אם מוציא הבקי בעשרה. ובתהל״ד ח, ג תלאם זב״ז, שלבה״ג שבכלל אינו מוציא הבקי, עכצ״ל שבתפלה גם אינו בקי אינו מוציא ביחיד.  אבל בשאר הפוסקים ל״מ הכי).

והנה, אם נפרש שכיון שנפרעים מהלוה תחילה שוב אין כאן ערבות, מובן שאין לו להוציא גם בכה״ג. אבל לסתימת ההלכה שמוציא הבקי כשיש גם אינם בקיאים – י״ל שהסברא היא שמחמת שאין לו ערבות חסר בשם מעשה מצוה, אבל כשיש לו ערבות לאינו בקי חל ע״ז מעשה מצוה ומוציא גם מי שאינו בקי. אלא שלפי׳ זה הול״ל שגם במצות אינו מוציא כנ״ל. ועוד, שד״ז לא יכון להדעות שהוא רק לכתחילה. וכ״ד המג״א רצט, ח וכוותי׳ נקט אדה״ז רעג, ו עיי״ש בקו״א. אבל יותר נראה שעדיין ערב הוא (שלא מסתבר לומר שנפקעה ממנו דין ערבות מחמת שיכול לברך בעצמו), אלא שאין להיפרע ממנו תחילה. ועוד אם נאמר שפקעה הערבות – צ״ע ממש״כ הפוסקים שאם עונה אמן יכול להוציא גם הבקי (ראה פר״ח תכב. תבו״ש א, ס. והאריך בזה בשיח השדה שם, והעמיס בדבריו באו״א). אבל לדברינו א״ש. ורווחא שמעתתא במה שכשיש גם אינם בקיאים יכול להוציאם. או כדמעיקרא שהיא משום הברכה, ומחמת שאפשר ליפרע מלוה תחילה אין לו לברך בחנם.

שוב נמלכתי, שאף שלא מסתבר לומר שפקעה הערבות מחמת בקיאות השומע, שחיוב הערבות לכאו״א מישראל קיימת גם כשהלה יודע לקיים המצוה בעצמו, מ״מ איכא למיסבר סברא, שאם נפרעים מהלוה תחילה, נמצא שכעת המברך אינו בר חיובא, לפי שאינו חייב בפרעון החוב עד שילכו תחילה ללוה.  ודוק.

ולכאו’ כ”מ באר”ח שם ממש”כ “אבל בקי לא דהוא עצמו מוציא את עצמו אם ירצה”. אמנם, דברי הארחות חיים מתפרשים גם משום לתא דהשומע, שעונה עדיף, ומצוה בו. וגם אם נפרש שהוא משום המברך – אפ״ל שהוא רק לכתחילה מחמת קדימת הלוה להערב. או שהוא מחמת הברכה, שכיון שיכול לברך בעצמו אין לו לברך בחנם.  ולא כסברא המחודשת שמחמת זה אינו אפילו בגדר בר חיובא. ואף שכתבנו לצדד כך, עדיין סבורני שמחודש לומר כן. ובפשטות לא פקעה חיובו.

 ועוד אופן ראיתי באיזהו מקומן, שהבה״ג לשיטתו דעונה עדיף משומע, ראה תוס׳ סוכה לח, ב ד״ה שמע, בדעת בה״ג, ולכן הבקי אין לו לצאת מהמברך דעונה עדיף. אבל כשהוא בקי לא סגי בלא״ה. אלא שביאור זה לא נרמז בשום מקום לא בראשונים ולא באחרונים.

או״י דקאתי עלה מטעם אחר, לפי הסברא בדעת בה״ג שמה שאינו מוציא הבקי, הוא מחמת שעונה עדיף משומע, ואמטו להכי עדיף לי׳ שיתקע בעצמו, משא״כ לדידן שהמצוה בשמיעה.

ולכאו’ קצת ראי’ דקאי גם במצוה ולא רק בברכה ממש”כ הפר”ח או”ח תכב בשם רי”ו ני”ג ח”ג (קה, א) שבהלל אע”פ שיצא מוציא הוא דוקא בשאינו בקי שאינו יודע לענות אבל אם יודע לענות אם יצא אינו מוציא  אא”כ עונה אחריו הללויה. ובפר”ח מפרש בדעתו, דמשמע ליה לרי”ו דהא דאמרינן כל הברכות אע”פ שיצא מוציא הוא דוקא לשאינו בקי, וחולק עליו.  והב”ד במשנ”ב תכב בבה”ל ב ד”ה הלל. ועכ”פ, מוכח בדעת רי”ו דבהלל לא אמרינן אע”פ שיצא מוציא לבקי, אף שאין בזה ברכה לבטלה. ובאמת שקו״ט בכלל אם הא דבהלל מי שיצא מוציא באינו בקי קאי רק אברכה או גם אקריאה דהלל גופא, שי״א שבהלל עצמו אינו יכול להוציא עכ״פ בלי עניית ראשי פרקים. והדברים עתיקים.  ובכל אופן, בהלל ענין אחר הוא, בכדי שישבח ויהלל בעצמו. וכבר העיר בערך השלחן תכב שהפר”ח לא ראה דברי רי”ו בפנים, דמפורש בדבריו שבכל ברכת המצוות יצא מוציא אפי’ בבקי., והלל שאני.

ואעתיק כאן מה שכתבנו לח”א שליט”א שהעלה בספרו שגם בשופר אינו מוציא את הבקי, ושרק בציבור אין חשש, ולמעשה כתב שבד”כ אין חשש הרבה אנשים לא בקיאים בשופר כיון שהרבה קשה להם לתקוע (וחלק מהדברים כבר נרשמו לעיל, ואמור רבנן בכפילא) – שהוא היפך כל הפוסקים. ומפורש הפכו בשו״ע הרב תקפה, ה. ועוד. והרי הפוסקים סתמו שאפשר להוציא בכל גווני. ולאו דוקא בציבור. ובפוסקים מדובר להדיא גם בבקיאים.

ומש”כ הנ”ל מחמת הסברא, שאם יש אחד שאינו בקי חל דין ערבות כלפיו – מסברא קשה לומר שכיון שהוא בקי נפקעה הערבות, שמ״מ ערב הוא שחבירו יקיים המצוה. ובפשטות, הערבות קיימת גם בבקי אלא שנפרעים מהלוה תחילה ולא מהערב.

ומש”כ שרק בכה”ג  הוי מעשה מצוה – לדעתי אאפ״ל כסברא זו שאינו מעשה מצוה, שלפ״ז לא א״ש להדעות שהוא רק לכתחילה. ועוד אם נאמר שפקעה הערבות צ״ע ממש״כ הפוסקים שאם עונה אמן יכול להוציא גם הבקי.

וכבר כתבנו שבב״י מפורש איפכא.

ומש”כ בספרו שכתב להחמיר כן רק לספרדים לפי השו”ע – הנה, אין מקור בשו״ע – ולא בשום מקום למיטב ידיעתי – לגבי שופר, ורק לגבי ברכה, זולת ברי״צ גיאות, וכל הפוסקים שהעתיקו משמו העתיקו דקאי בברכה ולא במצוה. ולשונו ״כל המצוות״ תמוה שהוא בשינוי מהגמרא. ובעל יצחק ירנן שקטנו עבה ממתנינו הבין נמי דקאי רק בברכה. וכבר כתבנו הנלפענ״ד שט״ס היא. ומה נעשה שהמג״א – שהחמיר כבה״ג – לא הבין כך בשו״ע.

והארכנו אצלנו שם בדעת השו”ע אם כל עיקר הענין הוא לעיכובא, שנחלקו בזה. וכמדומה ברור שרוה״פ נקטו שבדיעבד יצא.

וגם להדעות שלא יצא אפילו בדיעבד – איכא למימר שאין זה מחמת שאין לו ערבות אלא שערבות שלו קלישתא ולכן לא תיקנו לו שיכול לברך.

ואנכי על משמרתי אעמודה, שדוחק גדול לומר שמחמת הבקיאות אצל השומע פקעה דין ערבות אצל האומר, ושלא מצאנו שיטה כזו בשום מקום, ושדברי הרי״ץ גיאות מתפרשים בהכרח על המצוה.

ואיך שלא יהי׳, לדינא ודאי אינו כן, כאשר הביא לנו בעצמו מדברי השו״ע הרב שם, והמשנ״ב תקצד, א. (ושם תרצב, י)וכ״ה בכל גדולי הפוסקים אשר מפיהם אנו חיים – ראה מט״א שם ו. (ולא כתב לחוש לגבי תקיעות). דרה״ח קמד, ב. כה״ח תקפה, כא. ועוד. וכ״ה במג״א תקפה, ג (ועד״ז במג״א ח, ח. תרפט, י). וראה פמ״ג תקפה בא״א שם שהציב ציונים לסי׳ רעג, בדין קידוש. (אבל פשטות דבריו דקאתי עלה מדין אחר כבתרוה״ד דלקמן). והכי איכא לפרושי בדעת תרוה״ד בשו״ת קמ (ראה בדעתו בנה״ש תקפה, ג. חקת הפסח תלב, ו. וראה בארוכה שד״ח אס״ד ר״ה ב, יט. אלא שבפשטות ענין אחר הוא, שבעושה מצוה לחבירו, כמו בקושר לו תפלין, שקו״ט מי יברך העושה או לחבירו. ואי״ז שייך לנדו״ד).

ועיקר הראי’ מזה כל הפוסקים דיברו על הברכה ולא דיברו על התקיעה.

ואף שהמג”א כתב גם בברכה שהתוקע מברך אפילו שהשומע בקי ודלא כהשו”ע – כוונתנו להסוברים בפי׳ דברי המג״א שהוא מחמת דברי השו״ע לענין קידוש, אלא שלמעשה לא ס״ל הכי, אם משום המנהג אם משום שיש חולקים על השו״ע, אם משום דס״ל שגם להשו״ע אינו מעכב.

שוב י”ל גל’ פניני הלכה תבא תשפ”ב, והאריך שם ידידנו הגר”א זנגר מכמה טעמים שאין להחמיר בתק”ש, שהתוקע יהא מי שעדיין לא יצא יד”ח, דנוסף לזה שכל עיקר ד”ז להחמיר בבקי הוא רק לכתחילה, וגם רוב הציבור אינו בקי וכיון שמוציאם מוציא גם הבקי, עוד זאת שהעיקר שכל עיקר ד”ז רק בברכוןת ולא במצוות. (אלא שנטה קו, שלהסברא שהיא משום ערבות , נמצא שכ”ה גם לגבי מצוות, אלא שצירף כל סברות הנ”ל לצד ההיתר). ועוד האריך שלגבי תק”ש כו”ע סברי שכשמוציא אדם אחד מדין ערבות (היינו מי שאינו בקי) ממילא חל שם תקיעה של מצוה על התקיעות, ושוב מוציא גם הבקיאים, לא מדין ערבות, אלא בשמיעה לחוד, עיי”ש. ודפח”ח.

 

 

#38864