האם מנהגנו שלא לצאת בברכת בפה”ג של המקדש בשבת ביום?

 

שאלה:

יש נוהגים בשבת בבוקר ששומעים קידוש וכל השומעים טועמים קצת מהיין ומברכים בעצמם בורא פרי הגפן על הטעימה ולא יוצאים בברכה מהמקדש . האם יש מקור למנהג? שמעתי על ליל שבת, וכן על ברכת המוציא בלחם משנה. אבל האם יש מקור לעשות כן בקידוש בשבת ביום?

 

תשובה:

בכמה מקומות נהגו כן, הן בליל שבת והן ביומו. אבל מנהגנו אינו כן, רק בברכת המוציא, או בכוס ברכת המזון, אלא אם כן במקום שיש קהל רב ויש חשש הפסק.

 

מקורות:

בנוגע למנהגנו – ראה אג״ק יד ע׳ כט. ובנוגע לקהל גדול – שיחת יום שמח״ת תשי״ז. וראה סה״ש תרצ״א ע׳ 141.

ובנוגע להנוהגים בזה – הרי אדרבה, החידוש הוא אפילו בליל שבת שמקדימים ברכת היין לברכת היום (ראה שו״ע אדה״ז תעג, ו). וחקרוה בנוגע למנהג הנ״ל אי שפיר עבדי – ראה ישועו״י רעא, א. דרה״ח דלקמן. ועוד. והארכנו מזה במק״א (בלוח לפורים שחל בעש״ק, בדיני פורס מפה ומקדש, כשהמקדש שתה יין ואינו מברך על היין, והנשים שלא שתו יין מברכים בפה״ג אחרי שמיעת קידוש), קחנו משם. וכל שכן ביום.

ואף שעדיף שאחד יוציא כולם משום ברוב עם הדרת מלך – מ״מ מחמת חלישות הדורות והקושי לכוין לשמוע כל מילה, וכן יש שאין יודעים לכוין לצאת ולהוציא (ראה בכ״ז באג״ק שם) הנהיגו בכ״מ שאין שום אחד יוצא בברכה מחבירו (ראה שו״ע אדה״ז קסז, יח. וראה מלמד להועיל דלקמן), והשומעים מתכוונים לצאת רק החלק של ברכת המצוות ולא של ברכת הנהנין. וראה באג״ק בטעמא דמילתא שלא נהגו כך אצלנו בקידוש. (ויש שנהגו יתירה מזו שכאו״א יקדש לעצמו – עולת שבת רעג, ה).

ובנוגע למנהג הנ״ל בכלל, אף שנפוץ הוא בכלל אצל עדת החסידים דוקא, אבל מובא כבר אצל ר׳ טיאה וייל בשו״ת כו, לענין ברכת המוציא, והזכיר שכן נהגו אצל אביו הקרבן נתנאל (וראה שו״ת מלמד להועיל א, כד שכן נוהגים באונגארן רוסיא ופולין וברוב אשכנז), למרות שכתב הפכו בספרו (בקרבן נתנאל פסחים ו, טז, ה). והוא בודאי לא הי׳ מעדת החסידים. ומדבריו נראה שלח״מ דומה ממש לקידוש, ראה שם שהשוום אהדדי. (ובהבנת דעת הקרבן נתנאל ובנו – ראה בארוכה בס׳ אבני דרך על סוגיות הש״ס העלפגוטט ב, יג). וכן הובא גם בדרה״ח קידוש ע, ג (ורק לענין קידוש על הפת כתב לא לעשות כן. אלא שאח״כ כתב משום ברכה שא״צ, ונראה שמעיקרא מיירי כשבתחילה אינו רוצה לשתות ונמלך). וכן הביא המנהג במט״א תרכה באלף למטה עד – מחמת חשש שאינו מוציא בעמידה. ונזכר המנהג גם בישועו״י שם. תורת שבת רעא, ד. וכן בא״א מבוטשאטש רעא, י – מחשש הפסק. ועיי״ש עוד טעמים. ושם מפורש גם בנוגע קידושא רבא. וכ״ה גם בשו״ת הד״ר א, ז (ח, א ואילך. ושם ח, ג מפורש במנהגו גם בקידוש היום). גם בקונטרס התשובות לבעל טהרת ישראל ז, הביא מנהג זה דוקא בשחרית. וראה שו״ת אמרי אברהם יג.

ובדברי חנה מקאלושיץ ע׳ ל מובא שבתו של הרה״צ משינאווא היתה מדברת תמיד אחרי קידוש לפני שטעמה לעשות הפסק. והוא מחודש.

אולם מקום מסברא לחלק בין קידוש היום להלילה מחמת דין ברכה שא״צ, שבקידוש הלילה אפ״ל שיוצא רק בברכת היום, אבל בקידוש היום דאיכא רק ברכת היין, ורצונו לצאת בחלק הקידוש שבזה, ומפקיע עצמו מברכת הנהנין, איכא חשש הנ״ל דברכה שא״צ. אמנם, אלו שעושים כן גם בהמוציא כבשו״ת ר׳ טיאה וייל ועוד – ע״כ דלא ס״ל לחוש כן. ‫

 

 

#26200