הדליק נרות חנוכה בטעות
שאלה:
א. בירכתי על הנרות ובאתי להדליק את הנרות, ובטעות בלא כוונה נדלק תחילה הנר השלישי ולא הרביעי, האם יש חסרון בכך שנדלק בלא כוונה להדליק?
ב. עוד שאלה: כל שמונת הנרות היו מוכנים, ובטעות נדלק הנר הצמוד לנר בו מתחילים, שאותו כלל לא תכננתי להדליק.
ג. ואם קרה לפני הברכה בטעות – מה עלי לעשות?
מענה:
באופן הראשון והשני – יצא.
באופן השלישי – יכבה הנר וידליק שוב ללא ברכה.
מקורות:
הרי דנו במי שהדליק נר לאורה אם יצא במצוה דרבנן שאצ״כ. ועכ״פ למעשה לא נהגו להקפיד שלא להדליק נרות אחרות לפני הדלקת נ״ח, דהויא כהיפך כוונה, שכוונתו רק לאורה – ראה שו״ת מנחת הקומץ לב. ובשו״ת מהר״ש ענגיל ב, ג בהדלקה לצורך חולה עיי״ש לענין מי ששכח להדליק בע״ש והוכרח להדליק בש״ק עבור חושיב״ס. וטעמו דלא מינכרא שהוא לצורך נ״ח. וראה גם שו״ת פני מבין או״ח רכז. והארכנו במק״א בקובץ מבית חיינו חו׳ ז.
אבל כאן הרי ליכא היפך כוונה, וגם ליכא הטעם דלא מינכר.
ואם אירע לפני הברכה הי׳ מקום לומר שהוא ככונה הפכית, ראה עד״ז מאירי סוכה מא. א, שמן הסתם מכוון שלא לצאת עד שיברך. ועד״ז הוא בדרישה או״ח ס. אבל ד״ז נסתר מכ״מ. וראה שו״ת הרמ״ץ או״ח ע, י. עמודי אש. ד, ד. חזו״ע כט, א בהערה. ואכ״מ.
ובאמת יש להסתפק עד״ז באלו שמהבהבים את הפתילה תחילה, שלכאורה כבר יצא, אא״כ נאמר כסברא הנזכרת שמחמת שהוא לפני הברכה ה״ז ככוונה הפכית.
והנה, מחד גיסא קייל״ן דמצות דרבנן (שנ״ח לדינא הוא דרבנן. ודלא כבה״ג מ״ע קלט. ואכ״מ) אצ״כ – ראה מג״א ס, ג. אבל בשו״ע אדה״ז שם ה, הביא ב׳ דעות. ושם תעה, כט כתב שטוב לחוש לדברי האומרים שצריך כוונה. אלא שגם אם נחייב שידליק שוב מחמת שי״א שמצ״כ, אין לברך שוב מחמת הספק שמא אצ״כ. (ובלא״ה, גם למ״ד שבדרבנן מצ״כ – עולה לו ברכה ראשונה כמו במי שאין לו ירקות לכרפס רק מרור, שמברך תחילה על אכילת מרור ועולה לו למצות מרור כיון שהתחיל כבר במצוה אחרי הברכה ואין הפסק בין הברכה לתחילת עשיית המצוה – אדה״ז תעה, כב. וראה תוד״ה מתקיף פסחים קטו, א שכ״ה גם למ״ד שמצ״כ. ובמק״א נתבאר אצלנו שבברכהמ״צ העיקר שלא יהא הפסק בין הברכה למעשה המצוה אף שאינו קיום המצוה).
אמנם בנדו״ד במצות נ״ח מקום לומר שלכו״ע אצ״כ. ותלוי בפלוגתא באכסנאי שרוצה להדר להדליק בפ״ע ולא לסמוך על מה שמדליקין בביתו, להדעות דלא אשכחן הידור כזה, האם אפ״ל שאינו רוצה לצאת, שי״א דלאו כל כמיני׳ לומר שאינו רוצה לצאת, שיוצא גם בעל כרחו, מחמת שהיא חובת הבית – ראה אצלנו שם. והוא ע״ד הסברא שבמצות שעיקרן התוצאה לא תליא בכוונה וגם בלא כוונה ובהיפוך כוונה יוצא. (ודלא כמשנת יעב״ץ או״ח עג, ב שחידש שכיון שהדלקת נ״ח ענינה הודאה כקריאת המגילה צריך כוונה לצאת ובל״ז לא יצא, דלא הוי בתורת הודאה ללא כוונה לצאת). ולהסברא שיוצא בע״כ – צ״ע מ״ט לא נאמר שיצא גם בהדלקת נר לאורה לפנ״ז. ועכצ״ל ולחלק בין הדלקת נר למטרה אחרת להדלקת נ״ח גופא ע״י אחר. וק״ל.
אלא שיש לדון דכאן גרע טפי שהוא בגדר מתעסק, שדומה לתוקע שאינו מתכוון לתקיעה אלא מנבח נבוחי ולא כתוקע לשיר, שפשטות הגמרא ר״ה לג, ב שבמתעסק לא יצא לכו״ע. וראה ר״ה לב, ב וברש״י שם. ר״ן שם ד״ה והמתעסק.
וכן מוכח מדין קורא להגי׳ – ברכות יג,א. ותלוי באיזה מקרה, שאם נתכוון להדליק נר אחד, ונדלק נר אחר, הרי נתכוון למצוה. וכש״כ בהדליק שלא לפי הסדר, שהרי בלא״ה רוצה להדליק כולם אלא דלא איתעבידא מחשבתו בסדר שרצה (ראה רמב״ם שבת א, ט-י). וכש״כ למ״ד שגם נרות ההידור בכלל המצוה. והרי בנתכוון לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר נחלקו ראשונים אם חייב או פטור. וגם לתוס׳ שבת עב, ב ד״ה נתכוון הוא מטעם דל״ה מלאכת מחשבת ולא משום מתעסק. אבל כשלא רצה להדליק כלל כעת ונדלק בטעות, ה״ז מתעסק ממש. ולפ״ז בנדו״ז שנדלק בטעות יצטרך לברך שוב ברכת להדליק. אבל בברכת שעשה נסים ושהחיינו (בליל הא׳) יש לסמוך על הדעות שמברך בלא״ה, ראה עד״ז אצלנו בשו״ת באתרא דרב סי׳ כה׳עדר.
והנה בכ״מ מצינו שגם למ״ד שאצ״כ במתעסק לא יצא, כמ״ש בראשונים בכמה דוכתי – ראה מלחמות ר״ה פ״ג. שטמ״ק ברכות יג, א. מאירי הקדמה לנדרים. ועוד. וראה משנ״ב ס בבה״ל ד״ה י״א. אבל בשו״ע אדה״ז ס, ה שבמתעסק יצא אם אצ״כ. (וכ״מ בפירש״י ר״ה כח, א ד״ה קמ״ל. וראה מהרש״א משה״ק. ערול״נ שם). וכ״כ שם תעה, כט (מח״י שם יד) שבמרור שהוא מדרבנן יצא גם בלא ידע שהוא מרור או שהוא פסח. אבל יותר נראה שיש לחלק שאדה״ז קאי במתעסק לעשות המצוה אבל לא לתכלית המצוה, משא״כ כשאינו מכוון לעשות המעשה ונעשה ממילא שלא יצא. וכ״כ בשו״ת אפרקסתא דעניא ב, ז בכוונת אדה״ז.
ואכתי לא תברא, שהרי רצה להדליק אח״כ, ומדוע לא נימא שאינו בגדר מתעסק מה״ט גופא. ומפורשים הדברים בכ״מ שכל עיקר דין מתעסק הוא שמתעסק בהיתר אבל אם מתעסק באיסור ליכא דין מתעסק, ורק בהל׳ שבת כשנתכוון להדליק ואח״כ לכבות פטור מטעם דלא איתעביד מחשבתי׳. אבל אינו בגדר מתעסק. (וצ״ע שהרמב״ם שם א, יא הוסיף מיד אח״ז עוד פעם דין מתעסק. ונתחבטו בזה בכ״מ מה בא להוסיף. וראה קובץ שם. צפע״נ שבת א, ט. רמב״ם הערוך כאן. רמב״ם השלם כאן. יד פשוטה כאן. אשדות הפסגה מלצר א ע׳ קכג. מהדורא קמא שבת הילדסהיימר מתעסק כח, רט. ברית אברהם דניאל א, ו – ע׳ נג. הררים התלויים שילת ע׳ נ. ועוד. ואולי כוונת הרמב״ם אכן לענין אחר, בהמשך לדין הדלקה וכיבוי, במי שרצה להדליק אח״כ והדליק כעת בטעות, שפטור גם משום מתעסק. אבל משמעות כל הסוגיות שז״א).
ולדינא כיון שאין הכרע שהוא בגדר מתעסק מחמת ספק לא יברך שוב.
ויש להוסיף שבפמ״ג תרעט בא״א א משמע שההדלקה מעשה קוף בעלמא הוא והעיקר שהוא מממונו. ומצינו שביארו כן בדעת בעל העיטור שקטן מוציא אחרים מב״ב בהדלקת נ״ח. ובראשונים מצינו בטעם ברכת נ״ח בל׳ – להדליק, ולא בעל – על הדלקת, שהרי אפשר ע״י שליח, שכיון שצ״ל ממונו לא קרינן בי׳ אפשר ע״י שליח. ומשמע שבאמת המצוה אינה מעשה ההדלקה, שזהו מעשה קוף בעלמא, אלא ההשתתפות בממונו. וכבר העירו מחי׳ רבינו דוד פסחים ז, ב שהברכה היא על התקנת השמן והפתילות. ובשו״ת מהר״ח או״ז קכח ששליח המדליק נ״ח עבירו דומה למלביש חבירו בטלית. וממוצא דבריו אתה למד שמעשה המצוה מתקיים ע״י המשלח שהיא כמצוה שבגופו, והשליח מעשה קוף בעלמא עביד. ועפ״ז יש שר״ל שגם בהדליקה גוי מהני כשהוא בשליחותו. וראה הנסמן אצלנו בלוח יומי בדיני ע״ש חנוכה בשכח להדליק. ואי נימא הכי, שפיר י״ל שאצ״כ וגם מתעסק מהני, שהרי גם בהדלקה ע״י קוף ש״ד. אמנם, כ״ז אם הקוף נשלח ע״י האדם, דמהני הדלקתו לסברא זו. אבל כשהקוף הדליק מעצמו בודאי לא מהני, שהרי מפורש שהדליקה חש״ו לא עשה כלום, וכל מה שצידדו להתיר ע״י גוי, הוא כשהגוי עשה בשליחות בעה״ב ומרצונו. והנה בנתכוון להדליק נר זה והדליק נר אחר בודאי לא גרע מהדלקת קוף, שהרי כנ״ל אינו בגדר מתעסק כלל, וגם בעבירה חייב קרבן (זולת במלאכת שבת). אבל ברצה להדליק אח״כ אלא שנדלק כעת בטעות יל״ע אם דמיא לשלח קוף להדליק, מחמת שרצונו בהדלקה.
אלא שבלא״ה רוה״פ כתבו לדחות ההיתר בהדלקת קוף. והדרינן לסברא קמייתא שידליק שוב בלי ברכה.
שו״מ שדנו בזה חכמי הזמן, הלא היא בספרתם – ראה ויקהל משה קליין א ע׳ רפט. חמדת משה דיין טז. וישמע משה א ע׳ ריג. סוכת חיים לונדינסקי חנוכה בפרק הדלקה עושה מצוה אות ו – ע׳ רפט. שלמי תודה כד, ה. מחשבת עם רלב״ג לח ואילך (ושם בהערות בשם הגרח״ק). גליון וישמע משה מקץ תשע״ז. והנלפענ״ד כתבנו.
#25291
