From what point does a Kallah need to cover her hair?

 

Question:

If a Kalla won’t be covering her hair at the wedding besides a veil, from what point after the wedding does she need to cover her hair in public and in private?

 

Answer:

A married women must cover her hair min haTorah. There are many stages of “marriage”. In this context, many poskim agree that a women need not cover her hair until after the Chupah. There is room for leniency to wait even till after the Yichud, which takes places immediately after the Chupah. After this stage, she is considered married in all respects, and it’s forbidden for her to have even a small amount of hair exposed.

The custom in some circles to wait with covering the hair until the next morning has no basis in mainstream halacha. Some have attempted to justify this behavior, but their justifications leave a lot to be desired. Many of the arguments proposed in defense of this custom are no more than an attempt at limmud zechus, which is always good to do, but it doesnt take the place of halacha. Therefore, any G-d fearing women should ensure is that all her hair is covered at least from after the Yichud. Some rely on the fact that the veil covers most of the hair, though, strictly speaking, all the hair needs to be covered to fulfill this mitzvah.

At a chupas niddah there is no Yichud. Additionally, some say that the Chuppah, or Yichud, cannot act as a proper Chuppah for a niddah since she isn’t eligible for intimacy at this stage. Thus, there is a machlokes whether she is considered fully married after the Chuppah or not. Nonetheless, l’halacha, the fact that the chosson did the badekenish, was together with her under the chuppah and they spent some time together eating privately (even if there were people coming and going) is enough to consider them married in all respects. Therefore, she should do the same as any other married women and cover her hair.

About the status of a women who had a chupas niddah in terms of being married, see here.

 

Sources:

ראה ירושלמי כתובות ב, א, בתולה מן הנישואין אינה יוצאת וראשה פרוע. ומפורש להדיא כנ״ל.

וכן מוכח בשטמ״ק כתובות טו, ב בשם ליקוטי גאונים במה שבתולה יוצאת וראשה פרועה, לפי שאזהרה שלא ילכו פרוע  ראש היא רק בנשואות.  ולא קאמר כיון שהיא בתולה ולא נבעלה. ואף את״ל דתליא בבעילה, וראה לקמן מזה – הנה, ברמב״ם אסו״ב יט, ג, ובשו״ע אה״ע סז, ב, שמשנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה. וכ״ה ברש״י כתובות יא, א ד״ה כתובתה בטעם שבתולה מן הנישואין כתובתה מנה – דבחזקת בעולה קיימא משתכנס לחופה. וברמב״ם אישות יא, א, שמשנישאת הרי היא כבעולה, ושם ב – אע״פ שהן בתולות הואיל וחזקת הנשואה שתבעל. ובכתובות יא, ב שגם בבאו עדים שלא נתייחדה או שלא שהתה שיעור הראוי לביאה היא בחזקת בעולה. וברשב״א כתובות יב, א ד״ה רב אשי ושטמ״ק שם שתולים שלא דקדקו העדים בדבר. ולרמב״ם נערה בתולה א, ט אין לה קנס מה״ט. (וראה שרשי הים ואו״ש שם. אבל ראה מנ״ח סא ד״ה ואין). ועכ״פ, כ״ה אחרי היחוד. ובאמת, מן הדין נקראת נשואה גם ללא יחוד – ראה בשו״ע ורמ״א אה״ע נה, א. ובחלקת מחוקק שם ו. ומ״מ מסתבר שאינה חייבת לכסות רגע כמימרא, ומותרת לילך לביתה ולחדר יחוד לכסות ראשה. ועכ״פ ודאי אחרי שנתייחדה, שנגמרו הנישואין בשלימות. והרי מברכים בשבע ברכות בסעודה, כיון שנגמרו הנישואין. [ולהעיר, ממ״מ אישות י, א שגם אחרי שנבעלה ואפי׳ נאמר שביאה נישואין עושה אסור לבוא ביאה שני׳ דהא מיחסרא כניסה לחופה עד היחוד]. (וצל״ע במש״כ בשו״ת אג״מ או״ח ו, נ, שאחר היחוד היא עדיין בחזקת בתולה. ועוד שלדבריו בחופת נדה גם אחרי לילה ראשונה לישתרי. וגם לדברינו צ״ב קצת ביחוד דחופת נדה, שא״ר לביאה. וראה צפע״נ יבום ב, א שאחרי היחוד בפני עדים ה״ז בגדר ביאה, ורק ביבמה יש דין ביאה בפועל, יעו״ש. ובשו״ת נוב״י תנינא אה״ע נב שלכו״ע גם ללא עדים בעולה חשבינן לה, ונחלקו רק לענין קדושין אם צריך עדים על היחוד. וצל״ע במוצש״ר שלשיטת הרמב״ם אסו״ב ג, ח גם אחרי כניסה לחופה דנין במוצש״ר אם הוא קודם בעילת הבעל, שהרי היא בחזקת בעולה. ואיך יכול להוציא ש״ר. ושו״מ שהקשה כן בין הדברים בחידושי חמדת שלמה כתובות מד, א ד״ה ולפ״ז יש ליישב קושיית ההפלאה. ולכאורה בהכרח לומר דקאי שיש עדים שלא נבעלה). וראה לעניננו בישועו״י אה״ע כא, א. ומפורש כנ״ל. (ויש שהביאו מדבריו שם איפכא. אבל לכל לראש, הוא מדברי נכד המחבר. וגם בזה כתב שם להדיא שהאיסור משעת הנישואין. אלא שתלה הדבר במנהג ב״נ, שמה״ט יש להקל בארוסה לפני הנישואין, אף שהיא אשת איש גמורה, ומחמירים באלמנות וגרושות אף שהן פנויות, לפי שמנהגם רק בבעולת בעל, כיון שאין להם אירוסין ונישואין. אבל ח״ו לא בא להקל אחרי נישואין לפני ביאה, ישתקע הדבר ולא יאמר. וכנ״ל, הרי בלא״ה היא בחזקת בעולה.  וכמפורש בסק״א שם בכוונת הירושלמי. ולהעיר שבב״נ ביחוד בעלמא הוי אשתו, אבל אינו חייב משום אשת איש עד שנבעלה. וראה לקו״ש לט ע׳ 30 הע׳ 5 ואילך. שם ע׳ 33. וכ״ה במש״כ בפי׳ רמ״ד וואלי שה״ש ד, א שבעולת בעל צריכה לכסות ראשה – דלאו דוקא הוא, ומשעת יחוד בחזקת בעולה היא). שבט שמעון בית משתה נ, ב. שו״ת יחו״ד ה, סב. שבה״ל ט, רנט. שם ה, קצט, ג. (וצע״ק בדבריו, שבפשטות ההינומא היינו פריעת הראש ממש, וראשה מגולה. וכ״מ בכ״מ. וברש״י כתובות טו, ב איצטייבליד״ה, והיינו ראש מגולה. וגם אם הכוונה שמגלה רק מקצת השער שעל כתיפה – אכתי צ״ע מה שהותר לה. ואולי כמהר״י הלוי דלקמן). קנין תורה  בהלכה ב, מג. אבני ישפה ג, קז ושם בשם הגריש״א. אמת ליעקב אה״ע  נד. וראה מכתבי הגרשז״א – ועלהו לא יבול א ע׳ שיח. שם ע׳ רפו. וכן בס׳ ואת צנועים חכמה ע׳ קסו בשמו. ציוני הלכה נישואין נא-ב בשם הגריש׳א. חוט שני אה״ע כא ע׳ רעא. משא המלך אה״ע סב, ו, ח ואילך. עולת יצחק רצאבי ב, רלג. ונתברר אצלי שכ״ד כו״כ מגדולי ההוראה אצלנו ובכלל. וראה גם משמיע שלום וולפא מח.

(וראה שו״ת מהר״י הלוי ט, דס״ל שהחיוב משעת האירוסין, במה שמגלים מקצת שערותי׳, קצת סופי השערות, רק אחרי החופה בדרך לביתה, ולא לפנ״ז, לחבבה על בעלה. ואולי טעמו לפי שמה״ת סגי בכיסוי רובם ככולם דהשערות. ועוד, שמה״ת החיוב לכסות רק בשוק ולא בבית או בחצר, ואפי׳ מחצר לחצר דרך מבוי. וצע״ג לומר כן בזמננו באולם שמחות שרבים מצויים שם. וגם הוא באקראי (עיי״ש משו״ת הרשב״א א, תקעה).  וגם כיון שמוליכים עמה שושבינים ליכא למיחש מידי כמ״ש בשבו״י דלקמן, אף דלא ס״ל הכי, וכתבה רק בדרך ״אי לאו דמסתפינא״. ולהעיר גם  שהכלה נמצאת רק בין הנשים. ובאמת, צ״ע בראייתו מהרא״ש כתובות ב, ג – דהא איכא למימר דקאי קודם החופה או היחוד. וכ״ה במש״כ במשיבת נפש להר״י לוריא מגדולי חכמי אשכנז עה״ת פ׳ בהעלותך ע׳ רטו שנהגו לפרוע ראשה – דקאי קודם החופה, עיי״ש להדיא ע׳ ריד שקודם הקידושין ראשה פרוע).

וח״א העירני ממנהגים דק״ק וורמיישא רלד (ב ע׳ מו) שבשבת שחרית אחרי החתונה כשבאה לביהכ״נ  הצעיף על ראשה ומיום ההוא ההוא והלאה אינו זז מעל ראשה עד יום מותה. ולא דק, שבודאי מכוסין שערותי׳ גם לפנ״ז, אלא שאז לובשת צעיף מיוחד, והצעיף הזה אינו זז ממנה מאז,  ולפנ״ז הסתפקה בשאר כיסוי. וכמפורש בהגהות חות יאיר רלא (שם ע׳ כג) שלבושה כבר בכניסה למיי״ן עם קורזי״ן על ראשה. ובהערת המהדיר משו״ת מינץ פו, ועוד, שעטופה כאבלה. וכש״כ בעת ברכת אירוסין ונישואין, שמכוסה בהינומא על ראשה ופני׳ (וראה שם ע׳ לג. אלא שבמנהגם, נהגו אז בכיסוי דפריסת הינומא  בציפי״ל ממטרו״ן של החתן. אבל השאר מכוסה בלא״ה. ואפילו ביציאתה מבית המרחץ בטבילה שלפני יום החופה לבושה טיקי שלייאר ועליו שפיל ולענקי – ראה שם רל (ע׳ יד). אלא שכנראה הוסר ממנה אח״כ). ומה שמסירין ההינומא (ראה שם ע׳ מד) – היינו מפני׳ דוקא, כפשוט. ולפלא שהלכתא גבירתא ובדאורייתא, לומדים מדיוקים שונים ומשונים בספרי המנהגים שנרשו ע״י שמש הקהילה, למרות גודל ערכו, במקום שיש לנו הלכה פסוקה ופשוטה.

ועד״ז הוא גם באיזהו מקומן שנזכר שנהגו לכסות ראש הכלה ביום הראשון וכדומה, שפשוט שהכוונה לכיסוי רגיל וקבוע.

ולהעיר מהקריאה והקדושה ער״ח כסלו תש״א ע׳ טו.

ושקו״ט מזה בכו״כ קובצים תורניים, של אנ״ש וגם בכלל, בזמן האחרון. ואכ״מ כי רבים הם ואא״פ לפורטם. ואפרט מקצת מן המקצת: ראה קובץ אור ישראל כא. כג. כז. מבקשי תורה ניסן תשס״ה. קובץ תפארת יהודה קלמן ב. ועוד.

ולהלן מה שעניתי לח״א בנושא:

כמה מהמתירים נשענו על משענת קנה רצוץ, על סברות בעלמא שאין להם יסוד מוצק, וכן פלפולים מסובכים באופן דגג על גג, או שמועות משמועות שונות. ואין מנהג מבטל הלכה, אא״כ מנהג ותיקין שברור שהונהג ע״פ חכמים.

וע״ע לא ראיתי בשום מקום בפוסקים ההיפך, חוץ מכתיבת כמה לבלרים חוברי חבר, ובעיקר מבית היוצר של חוגים מסויימים (שלא מאנ״ש), הידועים בכחא דהיתרא וגרורותיהן, שהעלו ישובים שונים ודחוקים באיסור דאורייתא. ואף שלימוד זכות דבר  גדול הוא, ותיתי להו לכמה מרבני אנ״ש שיצאו חוץ לגדרם ללמד זכות אפי׳ בדוחק הכי גדול, [וידועה המליצה בשם א׳ הצדיקים, בטעם שנתחדש דרך הלימוד של פלפול אף שרחוק מהאמת, שכ״ד שנברא י״ב תועלת, והתועלת – בכדי שיוכלו ללמד זכות על בנ״י גם כשזקוקים לפלפול מסובך…], אבל בבואנו למסור ההלכה הצרופה לבנות ישראל הכשרות עלינו למסור להם כהכרעת הפוסקים בפשטות.

ולא מצינו בשום מקום –  אפילו מקום אחד – שיכתבו הפוסקים להדיא שאשה נשואה – היינו לאחרי אירוסין, חופה, ויחוד – מותרת בפריעת ראש. ובדבר הרגיל – ובכל הדורות – שתיקת כל הפוסקים ממנהג (אותיות וכו׳) הנ״ל – ראי׳. ותו לא מידי.

[ומה שהביאו מדברי השבו״י בשו״ת א סוסי׳ קג ״שכל שלא נבעלה מותרת להלך כמו כל הבתולות״ – ל״ד אפי׳ כי עוכלא לדנא, דמיירי התם מבתולה שנאנסה או נתפתתה, ור״ל שכיון שכבר נבעלה אסורה בפריעת ראש גם לפני נישואין, וכסיום דבריו שם ״משא”כ בנבעלה אפי’ באונס״. ותרתי קאמר לאסור באנוסה ומפותה מזמן הביאה. ולאידך, שאר הנשים אסורות מזמן הנישואין, גם לפני ביאה. וכמפורש בדבריו שם ״דאפי׳ אנוסה יש לכסות ראשה וכ”ש מפותה כל שנבעלה וכתובתה מנה, אכן בתולה שנתקדשה ועדיין לא נשאת מותרת להלוך פרועת ראש בודאי כיון שכתובתה מאתים אפי’ אלמנה מן האירוסין״. ובבאה״ט אה״ע כא, ה, באו הדברים בקיצור. ודין גרמא בניזקין שלא הבינו דבריו על נכון. ועד״ז במש״כ בח״מ אה״ע כא, ב דפנוי׳ שחייבת בכיסוי הראש – היינו בעולה ולא בתולה, ובפת״ש שם שר״ל פנוי׳ שבעולה ע״י נישואין כגרושה ואלמנה – לאו למימרא דבבעילה תליא מילתא. ובא לומר דלא קאי בבתולה פנוי׳ ולא בבעולה בזנות. וכן בשו״ת מהר״י הלוי שם דקס״ד להתיר פריעת ראש ביום הראשון אפילו אחר החופה – הרי למסקנא כתב לאסור אפי׳ בארוסה. אמנם בספר יהושע  פט, כתב דקרא דופרע מיירי בנשואה דוקא, דהא קאי בסוטה, ובסוטה קדמה שכיבת בעל. (וכסברתו ראה בשו״ת הגרא״ד אויערבאך בועלהו לא יבול א ע׳ עא). אבל גם הוא חזר בו למסקנא מזה, שהרי גם אלמנה חייבת בכיסוי ראש. (וכן גם כל אלו שאינן שותות כאשת חיגר וסומא). ומפורש הפכו בירושלמי הנ״ל, שבתולה מהנישואין, אע״פ שנתאלמנה או נתגרשה, אינה יוצאה וראשה פרוע. וראיתי למי שנדחקו בירושלמי שאינו מדינא, אלא שנהגו בעת החתונה בכיסוי הראש שלא יחשבו שכתובתה מנה. והדברים יגעים. ולהעיר שלסברתם נמצא קולתו חומרתו, בכל פנוי׳ שנבעלה. ולא נהיגי הכי כלל. ובשו״ת משאת משה אה״ע ז – קאי במנהג הספרדים שאין היחוד אחר החופה. ובשו״ת חת״ס יו״ד קצה, פשוט דמיירי רק ממנהג לקצוץ השערות שנהגו כן אחרי בעילת מצוה. ותו לא. ואף שכתב שבאה אל החתן בשערות ארוכות – היינו בביתה. וראה קנין תורה שם].

ואשאלה מהם מענה לשון לשאלת תם: לדבריהם – לפי ״מנהג״ זה – מתי חייבת בכיסוי ראש? האם יש מקור בהלכה לענין זה? ויתירה מזו, לדבריהם האם נאמר שבחופת נדה שלא נבעלה, או בחתן שלא הצליח, מותרת לילך בגילוי הראש ח״ו כל הזמן עד הביאה? ישתקע הדבר ולא יאמר.

ולפלא שמסתמכים על שמועות משמועות שונות ודיוקים קלושים להתיר איסור דאורייתא – ואיסור חמור שכזה. ואת״ל, שהשמועה נכונה שכן מנהג בית הרב – הרי ידוע, שבבית הרב נהגו ביחוד רק אחרי החתונה. ואזלה הראי׳.

[ואגב, שלא כפי שפורסם בכ״מ, נמצא תח״י הקלטה מהתוועדות חסידים י״ד כסלו תשל״ט, ושומעים מה שמספר הריל״ג בשם אמו (ולהלן כמעט מלה במלה מההקלטה, אבל בתירגום והוספת מלות קישור): מנהגים שונים בזמן גילוח שערות ראש הכלה, לפני החופה, אחרי׳, או למחרת בבוקר. ובבית הרב – אצל אדמו״ר הצ״צ ואדמו״ר מהר״ש – הי׳ בליל ב׳, ונקרא שלייער ווארמעס. ופי׳ שלייער ווארמעס – סעודה בקשר עם הצעיף. ושוב אומר אח״כ, שהכלה היתה מכוסה אבל לא גילחה. ומהרצאת הדברים יוצא, דהיינו שעד אז היו שערות ראשה מכוסות, אבל לא גילחה עדיין. ומתאים למש״כ בשו״ת חת״ס ב יו״ד קצה, שהגילוח הוא אחר בעילת מצוה. אלא שאין מנהגנו בגילוח לגמרי. ולהעיר, שבכ״מ עשו סעודה בקשר עם הגילוח. וראה מנחה ליהודה ע׳ 243 הערה 26. יידישע געלט (ריבקינד) ע׳ 277. ירושלים העתיקה ע׳ 277. חלם יזכור בוך ע׳ 318. ומה שנק׳ שלייער – אף שאם גילחה בליל ב׳ בודאי כבר היתה מכוסה – כבר כתבו בכמה אנפי. והעיקר שרק אז הכיסוי הי׳ כדבעי, ראה בטוב ירושלים ע׳ נו. ואכ״מ. אלא שבלא״ה בכ״מ העירו שכמה מהסיפורים המסופרים שם אינם מדוייקים].

ולמי שהדין הפשוט בשו״ע אינו מספיק בעיניו וזקוק לעוד הוכחות, ודוקא ע״י שמועות – הנה, לאחרונה התפרסם בקובץ העו״ב ג׳ תמוז תשע״ז (וראה שם בארוכה כללות הענין, והמשכו –  מטו״מ תשע״ז) שכ״ק דיבר מזה ברבים – לפני נישואי הרי״מ שי׳ גו״א – בהתוועדות קודש בחודש אדר שנת תשכ״ד, בשלילת הקס״ד להתיר.

וראה גם שם חגה״ס תשע״ט. ואם בשמועות דוקא עסקינן – מו״ח שליט״א אמר לי באופן פרטי – ומהימן עלי כבי תרי – שהגרזש״ד ז״ל א״ל שעלי׳ (חמותי תליט״א) לכסות ראשה מיד אחרי היחוד.

ולהלן מה שעניתי עוד להנ״ל:

מה שלא נדפס – ידוע לכל שחסרות ריבוי שיחות קודש כהנה וכהנה.

ובכל אופן, גם לפי מה שטוען, שהי׳ בין השיחות וביחידות – יש לנו הוראה ברורה כדת מה לעשות, ובפרט – בהתחשב עם מה שנמסר לנו תוכן הדברים במלים חריפות.

ומה שכ״ק סידר קדושין –

א. פשוט שאא״פ לבנות ולחדש בהלכה על יסוד הנ״ל

ב. וכללא כיילו לן אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמרו לו הלכה למעשה שאל ואמרו לו הלכה למעשה ילך ויעשה מעשה ובלבד שלא ידמה  וכו׳. ובנדו״ז אין כאן אפי׳ מעשה רב. ורק שסידר קדושין לכאלה שאח״כ נהגו באופן מסויים. וכמו שסידר קדושין לפני תשי״ד גם לאלה שלא הקפידו על כיסוי ראש כדבעי.

ג. מהיכא תיתי שמסרו מראש ע״ד אופן הנהגת הכלה בעתיד בענין זה?

ד. הרי סידור הקידושין הוא לפני היחוד. ומהי ההוכחה?

ה. להעיר שלכמה דעות מותר שתגלה מקצת שערותי׳ – חוץ לצמתה – בכלל. ובפרט בכלה. וכן הוא במציאות ע״י ההינומא (עכ״פ באותן שהיו בעבר).

ו. במכתב בתשי״ג, ונדפס באג״ק, נתבקש הרש״ז ע״ה גורליק לתקן הענין דכיסוי מבלי להיכנס להענין דשערה שחוץ לצמתה. וברורה לנו דעת כ״ק אדמו״ר הצ״צ. ובאתרי׳ דרב בתרי׳ גרירין אנו בכ״מ. האם נאמר שמכאן הוכחה בדעתו הק׳?

ז. יתכן שסמך על הרבנים שיסדרו הנ״ל. וכמו שסמך לענין שאר פרטי הקידושין – הכנת הכתובה ועוד – הה״נ בענין זה.

ח. ועכ״פ בדבר שאינו מפורש בתורה – מוטב שיהיו שוגגים.

ט. ועוד כו״כ טעמים אפ״ל. והעדר הידיעה בטעם הדבר – אינו מקור להנהגה.

יו״ד. ואת״ל ולדייק – עדיף לדייק ממה שנאמר להדיא לכו״כ להזהר לחבוש פאה לפני החופה. וכנ״ל, התערב בסכסוך בין המחותנים בתשכ״ד והורה בתוקף – ביחיד או ברבים – ההנהגה הנכונה בענין זה.

יו״ד. ועד״ז – באם בדוקא רוצים לבנות על יסוד מעשה רב – הרי ידועה הנהגת הרבנית הצדקנית נ״ע בחתונה בוורשא. (ולאלו שמתעקשים לומר ולחלק שדוקא בוורשא הי׳ כן כיון שכך נהגו ״העולם״ – הרי אנן בוורשא קיימינן השתא, שהרי ״העולם״ נהגו להחמיר. אלא שבלא״ה ידוע שאמרה לכו״כ שכן מנהגנו – מיד אחרי החופה).

ותל״מ.

גדר חופה ובנדה: רמ״א אה״ע נה, א. שו״ע ורמ״א שם סא, א-ב. אדה״ז שלט, ח.

ולענין גילוח השערות בנדה – ראה שלחן העזר ה, ה ובס״ק ז. שם ט סקי״ד.

 

 

#2885