Can’t one feed animals food fit for humans?
Question:
It says in hilchos seudah that one shouldn’t give food that is befitting for a person to an animal as its an embarrassment to the food. Does that mean that one can’t feed vegetables to farm animals? Or is it refering to proper meals?
Answer:
There is a dispute about this halacha. In practice, if the animal doesn’t belong to you, you should be stringent with any food fit for human consumption (as long as there is still a possibility of it being eaten by humans), though you need not rebuke those that are lenient in this matter.
This applies only to food which is is normally eaten only be humans and was designated as such. It also only applies to pieces that are the volume of a kezayis.
Also, where you have no other food to feed the animals—and certainly if the life of the animal is dependent on it—it’s allowed. Additionally, if the food will otherwise be discarded one may feed the animals.
Independently, for Kabbalistic reasons, one should not feed food from one’s table to a non kosher animal. Likewise, bread upon which hamotzi was recited should not be served to animals unless inedible. Some are particular even with other foods and drinks.
Sources:
בתענית כ, ב, שמאכל אדם אין מאכילין לבהמה, וברש”י שם שני טעמים, משום ביזוי אוכלין דמחזי כבועט בטובה, א”נ משום התורה חסה על ממונם של ישראל. וברי״ף רמב״ם ורא״ש לא הובא להלכה, וכבר העיר בזה בשו״ת בית יצחק יו״ד עט, וכן הפוסקים השמיטו דין זה. אבל המג”א או”ח סימן קע”א סק”א הביאו. ובשו״ת בי״צ דאפשר שגם המג״א לא נתכוון להורות הלכה למעשה, ורק שכשאין צורך לא יאכיל לבהמה. וכמה פוסקעם כתבו שאין החכה כן – ראה הגהות יעב״ץ תענית שם.הגהות שואל ומשיב לאו״ח שם – נדפס בילקוט מפרשים הוצאת מכון ירושלים. הגהות יעב״ץ לתענית שם. ובאליה רבה שם סק”א מסתפק בזה כיון שבגמרא שם אמרו רק “קסבר (רב הונא)”. וכ״ה גם בפתח עיניים לחיד״א תענית שם (וכ״ה בנוגע לל׳ קסבר – בש״ך יו״ד רמו, ח. ועוד. וראה מש״כ החיד״א בספרו שער יוסף הוריות קה, א ובספרו יעיר אזן, עין זוכר, מערכת ק, ג שהביא מיד מלאכי תקמח בשם סמ״ג סוף עשין קלג שכל קסבר היינו שאינו הלכה. וכ״ה בכ״מ בכלל, וגם בעניננו.באבל בספרו ברכ״י שמג, ז ד״ה ואפשר שאינו מוכרח ואינו מופת חותך לומר שאינו להלכה.). ועיין בהגהות חת״ס למג״א שם, ונדפס באוצר מפרשים לשו”ע מהדורת מכון ירושלים סק”א, מיישב מנהג העולם ע״פ הנ״ל, והביא גם ראי’ מש”ס פסחים נו, ב וביצה ו, ב. וסיים עלה, שכן עמא דבר. והוכחה זו הובאה גם בשלטי גבורים, הביאו במשנ״ב קעא בשעה״צ יג. וגם בחסל״א קפ, ד שכן נהוג עלמא.
וראה גם במחצה”ש שם, שלטעם השני שברש”י, אם אין לו רק מאכל אדם מותר, ואפשר שע”ז סומכים העולם. והביא דבריו במשנ”ב שם סק”א. ובשעה”צ סקי”ג שכ״ה גם ללישנא קמא ברש”י, ועוד שם שבמגן גבורים (אלף המגן סק”ג) מיקל מעיקר הדין כהאלי’ רבה. אבל ראה במאירי תענית שם שהביא כן בשם י״מ ודחה סברא זו. אבל כדברי מחה״ש נמצא כבר בשו״ת הגאונים גאוני מזרח ומערב קה. וטעמם שצעב״ח דאורייתא. ואפשר לסמוך להקל, בשגם שעיקר הדין לא הובא להלכה, ולכמה פוסקים לא קייל״ן הכי. ועוד, שבמאירי גופא לא שלל גוף הדין, אלא דס״ל שאין מספיק ליישב בזה מה שנותנין דלועים לפני בהמה. ובצעב״ח דאורייתא נכון להחמיר. וכ״כ באורח נאמן קעא, י. ועוד ששם שבכה״ג אינו נראה כבועט בטובה. וכ״ה בשעה״צ ובקצוה״ש שם. וראה גם קצה”ש סימן לט סעיף יב, ובבדה״ש סק”ל הביא מש״כ במחהצ”ש, והוסיף עליו – ולכאו׳ מילתא יתירתא היא – שאם זה נוגע לחיי הבהמה מותר בכל ענין. וראה שם באו״א קצת. וראה שו״ת שבה״ל ט, רמא.
ובדבר העומד ליזרק – ראה ס׳ המאורות תענית שם, שבדלועין שהם שלו ואינו צריכות למאכלו ולא ימצא למוכרן למאכל אדם כ״א בזול מותר דלא משתרשי לי׳ טפי מדמי מאכל בהמה. ולפ״ז כש״כ כשעומד ליזרק. ואף שבגמ׳ תענית מיירי גם באופן שאם לא יתן לבהמה יזרקנו לנהר – הרי פירש״י כיון שימצאוהו בנ״א אחרי זריקתו לנהר ויאכלוהו. אבל ראה מאירי שם. ובמחה״ש נראה שהבין שלפי׳ ראשון ברש״י גם בכה״ג אסור. אבל בשאר המפרשים נראה שהבינו דקאי לב׳ הפירושים. בפרדס יוסף, חיי שרה כד, יט פרק כד ד”ה ובהקובץ בשם האמרי אמת: “אולם אם נותר ויתקלקל מותר ליתן גם לבהמה”. וכ״ה בפסקי תשובה קפח משמו.
וראה שו”ת כתב סופר או”ח לג, ששקו”ט בזה, ומסיק שבבהמה שלו אין איסור, ובאיסורי אכילה שראוי למוכרו מותר רק לכלבים (וע”ש בנוגע לאיסורי דרבנן). ושם, שהרוצה לסמוך על המחצה”ש יבוא ויסמוך, ופוק חזי מאי עמא דבר. וראה מנח״י ג, מה.
וכבר כתב המאירי תענית שם, שלא על כל אוכלי אדם קאי, שהרי אין נמנעים מליתן תמרים וחרובים ודלועים לבהמה, וכן גם בפת, ומיירי רק שבמאכל שסתמו ומינו מאכל אדם והוכן למאכל אדם בפרט בשעה זו. וראה נפש חי׳ מרגליות קעא שכ״כ מד״ע.
בפחות מכזית – חיי״א מה, ה. ועוד.
ובכף החיים סימן קס”ז ס”ק קמ”א, שע”פ הזהר וראשית חכמה וזהר אין ליתן מאוכל שעל השלחן לבהמות טמאים. ובשל״ה שער האותיות ק, יז שלא ליתן לחם שבירך עליו המוציא לבהמות בכלל. וכ״ה בכה״ח פלאגי כג, ט – ראה זכרון אבות ע׳ קנג. בא״ח ש״א אמור יב. והב״ד השל״ה בט״ז קסז, חי ובמג״א שם מב, אדה״ז כב, ובמשנ״ב שם צז. וראה קצוה”ש שם סעיף יג. אבל באינה ראוי׳ לאכילה לית לן בה – א״א מבוטשאטש.
ובספר חסידים תתפח, בכל מאכל ומשקה שבירכו עליהם. וראה מש״כ באגרא דכלה פ׳ חיי״ש כד, כ, לפרש עפ״ז לישנא דקרא ״ותמהר ותערה כדה״ שרבקה שפכה המים תחילה. אבל ראה בית הלוי חיי״ש שם שפי׳ להיפך.
וראה בענין דומה לזה:
#15326
