Is there any reason not to give my Maaser to people who stop me on the street asking for Tzedaka? Is it a problem that they may not be Jewish?

Can I give Maaser to non-Jews who ask for money, in the subway let’s say?

Answer:

One must give Tzedaka, even a minimal amount, to all people who stop and ask for Tzedaka.

See here and here for the parameters of this obligation.

If they are not Jewish, other Halachos apply, as indicated below. In an area where most passersby are Jewish, one should assume they are Jewish too.

In general one should not give Tzedaka to a non-Jew. However, in a situation where by not giving him Tzedaka it will cause a Chilul Hashem or create animosity, then you may give.

Even when in a situation where you have no choice but to give him, one should give nothing more than the minimum. Being that this sum is very small one should be stringent and not count it as part of their Maaser.

 

Sources:

מפרנסיים עניי עכו”ם וכו’ – שו”ע יו”ד סי’ קנ”א סי”ב. ובהג”ה בסי’ רנ”א ס”א. ונחלקו הראשונים אם זהו דוקא כשבאו ביחד. ובש”ך סי’ רנ”א סק”ב פסק אפי’ בנפרד (וש”נ גם לש”ך בסי’ קנ”א). וכ”פ הט”ז בסי’ קנ”א סק”ט. ועד”ז דייק המחצית השקל מדברי מג”א באו”ח סי’ שכ”ה סק”א וכן פסק אדה”ז שם

והנה בט״ז שם מוכח שאי״ב מצוה, והיא בגדר דחוי׳ ולמנוע איבה. וראה פיה״מ גיטין פ״ה מ״ח. ובמהר״י קורקוס מתנ״ע פ״ז ה״ט שכשיכול להשתמט ללא חשש איבה אין ליתן. וראה דרישה חו״מ סרס״ו סק״ב. ומובן עפמש״כ בתוס׳ עירובין סד, ב ד״ה ולמדנו דליכא לאו דלא תחנם כיון שהוא מפני דרכי שלום. וא״ש גם מה שאינו בגדר מזונותיו עליך לגבי יו״ט כיון שהוא רק מפני דרכי שלום – תוס׳ שבת יט, א ד״ה נותנין. אבל לאידך לענין שבת – חשוב מזונתיו עליו מה״ט, כבתוס׳ שם. וראה שו״ע אדה״ז רסי׳ שכה

אבל להעיר מל׳ הרמב״ם מלכים פ״י הי״ב שסיים עלה: ״הרי נאמר טוב ה’ לכל ורחמיו על כל מעשיו, ונאמר דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״. ומ׳ קצת שהוא מדרך התורה וחובה גמורה. וכן התחלת לשונו שם: ציוו חכמים. (אבל בשו״ע יו״ד קנא שם: מותר לפרנס. ולהעיר מדברות משה שבת יט, א הע׳ קכט – שעז, א). וראה גם לשונו בסוף הל׳ עבדים. וכמ״ש בהל׳ דעות פ״א ה״ו שחייב להידמות בדרכיו הטובים והישרים. ויל״ד. וכ״מ בב״ח יו״ד סי׳ שסז. וראה שירי קרבן ירושלמי גיטין פ״ה ה״ט. שו״ת התעוררות תשובה ח״א סי׳ קסו (במהדורא ישנה). ועצ״ע שלא הזכיר כן הרמב״ם במקומו בהל׳ מתנ״ע פ״א ה״ט. שם פ״ז ה״ז. וכן בהל׳ ע״ז פ״י ה״ה. אבל פי״ד הי״ב. שו״ר בבאר מרים מן מלכים שם בארוכה לפי דרכו

ולהעיר, ש ברדב”ז מתנות עניים פ”א ה”ט ובב״ח יו״ד קנא, דלדעת הרמב”ם דוקא כשבאו עם עניי ישראל . אבל להעיר משינוי הל׳ בהל׳ מלכים לגבי הל׳ מתנ״ע: ״בכלל עניי ישראל״ ולא ״עם עניי ישראל״ – ראה יפ״ל ח״ג יו״ד סרנ״א ס״ב – סו, ג ואילך. וראה ב״ח יו״ד סי׳ קנא. וראה חי׳ חת״ס גיטין סא, א מה שמחלק

בנוגע לפטור מעשר בזה, יל”ע, דהרי אין זה גדר של חיוב צדקה אלא משום דרכי שלום. וראה רי״ז הלוי סו״פ ראה. קובץ שיעורים ב״ב יא. וראה הערות הגריש״א גיטין שם. ומצד שני לא גרע משאר מצוות שעושים עם מעות מעשר. ובפשטות, מפרנסים אותם מקופת העניים. כן הורו חכמי זמנינו – ראה הנסמן במשנת המשפט חו״מ סרנ״א בציונים למשפט סקכ״א. אבל להעיר מתוספתא פאה פ״ג ה״ג שאין נותנין מעשר עני לגוים. ובכל אופן, אין לקפח צדקת עניי ישראל שעיקר המעשר הוא עבורם

ולהעיר מ שו”ת צמח צדק (יו”ד סי’ פג): הנה גר תושב הוא שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ושבע מצות כמ”ש במס’ ע”ז (דס”ד ע”ב). וע”כ הא”י (=אינם יהודים) עתה שמאמינים ביחוד הבורא. רק שאוכלים מאכלים האסורים לנו. ואינן נמולים. אנו מצוים בהם וחי עמך כמו בישראל. וכ”ש שאסור להונות אותם