« go back

האם אפשרי להדליק נרות שבת עם מצית חשמלי כזה?

לינק של המצית.

 

תשובה:

אינני יודע איך בדיוק פועל המכשיר הזה. אבל גם אם בשעת הורדת האצבע נכבית השלהבת מיד אפשר להקל להשתמש בו גם לפי מה שנהגו לקבל שבת על ידי הדלקת נרות.

 

טעמים ומקורות:

מעיקר הדין אין האישה מקבלת שבת ע”י ההדלקה. אבל כבר נהגו לקבל שבת ע”י ההדלקה (אא״כ כשמתנים בפירוש לא לקבל) אדה”ז רס”ג, ז. שם ח. ולכן גם נהגו לא לכבות את הגפרור אלא להניחו שיכבה מאיליו – שם.

והנה, במכשיר זה שבשעת שחרור הכפתור מיד נכבית השלהבת. וניחזי אנן, דהנה בסימן תקיד סעיף ט היקל אדה”ז לתחוב נר לתוך החול כי נחשב כמו מניעת הבערה ולכן התיר אפילו שלא במקום הפסד (משא”כ גרם כבוי בשל”ד סעיף כב שע”י מים נחשב לכבוי. וכן הוא ברס”ה סעיף ח באדה”ז). ולכאורה היה מקום לדמות להמבואר בתקי”ד. אבל שם הכבוי הוא לאחר זמן, משא”כ ברס”ה הכבוי מידי ולכן אדה”ז החמיר בזה כמבואר בדבריו ס”א שם. וראה בקו״א שם. ולכאורה לפי זה אין להתיר במכשיר הזה. ועוד שבתקי”ד בס״ט, החתיכות של חלב אינם מחוברות משא”כ בנר של שעוה העשוי מחתיכה אחת, וכמבואר כל זה שם. ולכן בגז או דבר אחר שנחשב כחתיכה אחת  והכיבוי מיידי, מסתבר שאין להחשיבו כמניעת שריפה, ואולי חשוב ככבוי בידיים לפי אדה”ז בריש סימן רס”ה. וגם נחשיבו כגרמא הרי מותר רק במקום הפסד, וכאן אין הפסד כי אפשר ע”י גפרור . והעיקר, שדומה למבואר באדה”ז ריש סימן רס”ה שאם לוקח כל השמן שבנר הרי דינו ככיבוי ממש. והגם שיש מקום לחלק כי כאן רק מוריד האצבע וכנראה יש איזה חסימה החוזרת למקומה ומונעת את הגז להמשיך להבעיר את השלהבת, משא”כ באדה”ז מדובר שנוטל השמן בידיים – אעפ”כ אין הכרח לחילוק זה. וממילא יתכן שג״ז בכלל המנהג. גם להעיר שדעת כמה אחרונים שאם דרכו בכך אין דינו כגרמא. ועוד ועיקר, שזהו דבר שאין בו טורח כ”כ לקחת גפרור וכד’.

ולהעיר שנוגע לאיסור (עשה) של  תורה כי אם קבלו שבת הרי זה בגדר תוספת. אבל פשוט שאינו דאורייתא ורק מחמת מנהג הנשים קאתינן עלה דלא קייל״ן כבה״ג.

ולפענ״ד יש לצדד להקל מכמה טעמים: הרי מצאנו  מחלוקת ראשונים אי קבלת שבת תליא בהדלקה או בברכה. אבל נראה ברור שלמ״ד דבהדלקה תליא מילתא ודאי היינו הדלקה בברכה דוקא, וליכא מ״ד דס״ל דבהדלקה לחודא מקבלת שבת. וראה בס׳ הישר לר״ת סמ״ח סק״ו דמוכח דבברכה דוקא מקבלת. וכן אפשר לדייק כן מהג”מ הל’ שבת פ”ה סק”ר לפי גירסא אחת בדברי מהר”ם – עיין בהגהות והערות לטור סקי”ג – והיא הגרסא הנפוצה, שגם לשיטת בה”ג שמקבלת שבת ע”י ההדלקה, הברכה גורמת לזה ע”ש. וכן אפשר לדייק  מדברי שבלי הלקט המובאים בב”י, וכן מדברי הכל בו. וראה בא״ר רסג. ומה שציינו לכה”ח סקס”ב כמחמיר בנוגע לכבוי הגפרור – לענ”ד אינו. כי שם כתב איך (תברך) תקבל שבת ועדיין הפתילה בידה, משמע שאין איסור מצד כבוי אחרי ההדלקה, אלא מצד הברכה, וא”כ אם תכבה לפני הברכה אין איסור לשיטתו שמברכים אחרי ההדלקה. וראה בהנסמן במעדני אשר לונצר שבת סל״ח  מכ״מ. ושו״ר אריכות בזה בס׳ הלכה ברורה יוסף רסג, פו ובבירור הלכה שם קלא. וש״נ. ובכ״מ בקובצים שקו״ט בדעת אדה״ז. ולכאו׳ ברור דס״ל שצ”ל תרווויהו – הדלקה בברכה דוקא וכמ”ש בסי”א. ולא הזכיר כן בס״ז לפי שהמנהג בפועל שמברכים בהדלקה. אלא שבזה גופא, יש סוברים יתירה מזו, שעצם הברכה מצ”ע הוא כבר בגדר קבלה, וז”כ בס”ח. ולדעת רוב הראשונים ל”א הכי, כיון שבדעתה להדליק אח״כ. ודרך אדה״ז להעתיק הלשון באופן ובמציאות שמצאם בהספרים והפוסקים שקדמו לו (ראה יתירה מזו באג״ק ד ע׳ רכז. וראה גם אג״ק ג ע׳ קמט. ועוד. אבל להעיר משיחת ש״פ בלק תש״ל),  ולכן כתב בס״ז ע״ד מנהג הנשים. וראה מש״כ ברמב״ם השלם פ״ה ה״א, ובספרו משמיע שלום ס״ד. ומש”כ  שם בבי׳ מנהג הנשים  – תמוה לפענ״ד. ואכ״מ. ומ״מ, עדיין יש מקום למנהג שלא לכבות בפתילה שלא למעט בהפסק. אבל במצית לית לן בה. וכ״כ גם בס׳ הנ״ל, מטעם אחר.

ובלא״ה, מה שנהגו נהגו ומה שלא נהגו לא נהגו. והמצית אינו בכלל המנהג. וגם הרי המדובר בדרבנן שאין כאן פחמים והרי הוא בגדר משאצל״ג. ועוד ועיקר, פשוט שבמצית שכך דרכו מעיקרא לא כיוונה לקבל שבת עד סיום פעולת המצית, וע״ד שמותר להצניע השופר אחרי התקיעות בע״ש ונתנו שיעור להוליך השופר לביתו, שבת לה, ב. ובר״ן שבת י, ב שגומר בדעתו שתהא זו מלאכה אחרונה. גם יל״ע אם הוא בגדר כיבוי ממש כנ”ל. ואכ״מ.

ואדרבה, מעליותא בדבר שכתבו הפוסקים – א״ר בשם פענח רזא ועוד – שיהא נר מיוחד להדלקת נרות שבת.

שו״ר מאמר בגל׳ נועם שבת יתרו תש״פ. ולהלן מסקנתו:

רבות נוהגות להשליך את הגפרור מיד בתום ההדלקה, כיון שהן מקבלות שבת בסיום הדלקת הנרות ולא בשעת הברכה שאחר ההדלקה. כיון שכך, אסור לכבות את הגפרור, וצריך להשליכו כדי שיכבה מעצמו. הנוהגות שלא לכבות את הגפרור, אין להן להרפות את הלחיצה על לחצן “מצית הפלא”, כיון שבכך הן מביאות לכיבויו, ועליהן להחזיקו לחוץ עד שיכבה מעצמו, ואין בכך משום איסור מבעיר.

כיון שכך, מתעוררת בעיית טלטול מוקצה, כיון שהלהבה נכבית מעצמה רק 13 שניות אחרי הדלקתה. אלא שנראה שאין בדבר איסור, משום שהמצית עצמו הוא כלי שמלאכתו לאיסור שמותר להחזיקו גם משנכנסה השבת, שהחזקתו היא כטלטול לצורך גופו שלא נאסר בכלי שמלאכתו לאיסור. ואף על פי שהלהבה היא מוקצה מחמת גופו, אין המצית נעשה בסיס לה, כיון שאין צורך בקיומה, והרי זה כשכח מוקצה על הבסיס שאינו נעשה בסיס לדבר האסור. יש שמצאו שיטה פשוטה להשתמש במצית הפלא, המועילה לכל הדעות ומוציאה מכל חשש כבוי, הבערה ומוקצה. מהדקים גומיה על הלחצן, כך שהוא נשאר במצב לחוץ כל הזמן, ומדליקים ומכבים אותו רק על ידי מפסק הבטחון הנמצא מתחת ללחצן, ובגמר ההדלקה מניחים אותו במקומו והוא נכבה מעצמו. בכך חוסכים את הצורך להחזיק את המצית אחרי ההדלקה, ועצה זו מועילה גם לדעת הארחות שבת (פי”ט ס”ו) החושש שכלי שמלאכתו לאיסור שאין בו שימושי היתר אסור לטלטלו אפילו לצורך גופו. אמנם כאמור, אין כל כך צורך בעצה זו, וניתן להחזיק את הלחצן בגמר ההדלקה עוד מספר שניות עד שהמצית נכבה מעצמו.

כמובן, אשה המדליקה כמה נרות – מקבלת את השבת בסיום הדלקת הנר האחרון. ולכן, במעבר בין הנר הראשון לשני וכן הלאה – יכולה לכבות את המצית, והעצה הנזכרת אמורה רק לאחר הדלקת הנר האחרון.

 

 

#6276


Add Comment

Your Email address will not be published