זיווג בליל שני של שבועות: האם אפשר או שנכלל בהימים שנוהגים חומרא בהם עפ״י קבלה?

 

תשובה:

אפשרי. אבל יש שנהגו להחמיר.

 

מקורות:

בשכנה״ג רמ בהגה״ט: וכש״כ לילי שבועות עצמן. ומוכח שהוא בשני הימים. וכ״מ באור צדיקים לח, יא. (וצ״ע בכוונתו – ראה שם כז, יא. לב, ז). וכ״ה בשולחן הטהור רמא, ב. (ולענין פסח – בחיי״א קל, יט. חופת חתנים דיני צניעות, בהוצאת  תשכ״א – ע׳ קיג. ועוד. ונראה שהועתקו מדברי ח״י ליל שבת ט. ולא פירש בשאר היו״ט. ונראה דאכולהו קאי). וכ״כ בבא״ח ש״ב וירא כג. (ומלשונו שהדגיש ליל ב׳ של שבועות בפ״ע, משמע שחלוק משאר יוט״ש. אבל ראה לקמן לפרש באו״א). וראה גם כה״ח רמ, ה.

אבל ראה בברכ״י תצד, ט בשם הרי״ש לינגו והרמ״ז להתיר אף לפי דרך האמת. והו״ד בשע״ת תצד, ז. וכן במל״ח פלאגי ח, כד. וראה מכתב מאליהו להגר״א מאני יב – ע׳ קמח – שגם רב המחמירים המל״ח הב״ד הברכ״י להתיר. וראה גם בקיצור הכוונות לרמח״ל מכת״י ע׳ צה שהאריז״ל אוסר הזיווג בליל א׳ דפסח, וכן שם ע׳ ק, לגבי שבועות, וקאי בחו״ל.
וצ״ע בל׳ מג״א רמ, ג. ומשמעות דבריו להתיר ביו״ט שני (ומ״מ רק בפסח כתב המג״א להדיא ליל א׳ בכדי לשלול גם שאר הלילות. אבל בשבועות ושמע״צ פשיטא לי׳ שהוא רק בליל א׳. ודוחק לומר דתנא האלקי האריז״ל קאי בא״י, והמג״א כתב דבריו רק כמעתיק). וכן מפורש בעמק ברכה סדר הלילה ובקיצור של״ה ענין זיווג. וכן הועתק בערוה״ש רמ, ו. וכ״מ במשנ״ב שם ז. וראה גם בל׳ אדה״ז תצד, ג. וראה בדעת המג״א בטהרת ישראל רמ, יא. שו״ת אז״נ ג, נד.

וגם בדעת המחמירים, איכא לפרושי, שכמה מהם מדת חסידות נקטו, והם ממנהגי פרישות ואינם בכלל אזהרות האריז״ל. וכגון בסידור ר׳ שבתי בסדר הזיווג דכייל לכולהו עם שאר מנהגי פרישות, דוק שם.

אמנם, בברכ״י תרסח, ו, כתב לאסור גם בליל יוט״ש בשמע״צ. והביא כן מהרמ״ז. וקשיא דידי׳ אדידי׳, הן רמ״ז ארמ״ז, והן ברכ״י אברכ״י. וכן בשע״ת תרסח, ד, הב״ד ברכ״י כדרכו. וסתר גם הוא משנתו. אלא שידוע מש״כ החיד״א בספרו חיים שאל א, ח (ובכ״מ) שמה שהביא בברכ״י אינו מכריח שעלה בהסכמה אתו ועדיין טעון לינה בעומקה של הלכה. ומ״מ, אכתי קשיא מרמ״ז ארמ״ז. וכבר הרגיש בדבר בכה״ח תצד, יד. וכתב שמש״כ בברכ״י תצד בשם הרמ״ז ״נראה דזו היתה לכאורה״. והיינו דלא קיימא למסקנא. ומשמע שהבין דברי הברכ״י במש״כ שהר״ש לינגו הרצה דבריו לרמ״ז והסכים עמו להתיר – דהיינו בהתחלת השקו״ט. אמנם, דא עקא, דל״מ הכי, ממש״כ הברכ״י שם ״ונתן טעם לשבח בתשובתו הרמה כ״י״, והיינו שהרמ״ז גם כתב תשובה למעשה להתיר בדבר. אלא שיל״פ ש״תשובתו״ נמי קאי על הר״ש לינגו דלעיל, אף שכבר נזכר לפנ״ז.

איברא, שבאגרות הרמ״ז כז, מפורש לאיסור גם בליל ב׳ דחגה״ש. אבל כבר כתב במכתב מאליהו שם, שזו רק דעת השואל הרב בנימין, ושמתשובת הרמ״ז משמע שלא הודה לו. ואף שלא נתפרש בתשובתו כך, נראה שהגר״א מאני הבין דמכללא איתמר.

ואפשר, שבאמת יש לחלק בין שבועות לשאר יו״ט (ואף שבבא״ח שם משמע דאזיל בתר איפכא –  יותר נראה בכוונתו דקאי אמש״כ לאסור גם בליל שבת. וליל ב׳ דשמע״צ ודפסח אינם חלים בשבת). וכ״מ בשלמי חגיגה בענין תפלת המועדות ב, י בהגה – במהדורת אהבת שלום ע׳ קכ, וכן בחיבור מגן להולכי תום מכת״י להרה״ד סתהון (נגמר בשנת תרכ״א), ונדפס בקובץ אליבא דהלכתא מ ע׳ ב, שהביאו בזאח״ז הן לאסור בלילות הראשונים דפסח וב׳ הלילות דשמע״צ והן להתיר בליל ב׳ דשבועות.

(ולהעיר, שבסידור יעב״ץ בליל פסח אחרי הסדר, משמע לאסור רק בליל א׳ דפסח, ולאידך, בדיני שמע״צ כו, פירט שבחו״ל אסור בליל ט׳. (ובפשטות, אין כוונתו לומר שבחו״ל רק בליל ט׳ אסור).  ובשבועות לא פורש. ומשמע רק ליל א׳. אמנם, שו״ר בהוספות מכת״י במהדורת אשכול שנשאר בצ״ע בליל ב׳ דשבועות. וצ״ע הסברא לחלק בין המועדים. גם בטהרת ישראל שם, לענין ליל ב׳ דשבועות הביא בסתמא לאסור בשניהם ושי״א להתיר בליל ב׳. ובפסח נקט מעיקרא האיסור רק בליל א׳, ושהמנהג אף בליל ב׳. ובשמע״צ כתב בפשיטות לאסור אף בשמח״ת. וצ״ע בסיבת חילוקים אלו. ונראה שהעתיק כפי שמצא מהבא לידו).

ויש להמתיק החילוק בין שבועות לשאר היו״ט, לפי שבשעה״כ דרוש שבועות (וראה גם במ״ח מסכת אייר וסיון ג, ב) הסמיך איסור הזיווג למה שניעורים כל הלילה. (וכן בשו״ע אדה״ז שם). והרי המנהג להיות ניעור הוא רק בליל הא׳ (אף שיש שנהגו סלסול בב׳ הלילות. ואכ״מ). אבל לפי פשטו איפכא הוא, שכשאסור בזיווג יש להיות ניעורים כל הלילה ולעסוק בתורה, וכדמשמע בכ״מ בכתהאריז״ל. ונוסף לכך, שמפורש בטעם איסור הזיווג בשעה״כ שם באו״א,לפי שאין זיווג למעלה עד אחרי מוסף. (ונחתינן לשקו״ט בגדר יוט״ש, שיש שר״ל שביוט״ש התיקון בזו״ן הקטנים. וראה נה״ש לרש״ש מ, א. תורת חכם כד, א. וראה להלן).

ובכלל, חילוק שכזה לא נתפרש בשום מקום. ושוב מצאתי בסידור חמדת ישראל סדר ליל פסח, ונמצא במהדורת אהבת שלום ב ע׳ קסט, בהגהת מהרש״ו, שנשאל מה טיבה של ליל ב׳ בחו״ל,

ואין בידינו (ובכת״י אחר: בידי) להכריע, והמחמיר תע״ב. וסיים שספק זה יפול גם בליל שמח״ת.  ומדבריו נראה שהכל הולך למקום אחד, ולא מצא מקום לחלק בין המועדים.

ועדיין צ״ע בדעת הרמ״ז, שבאגרות הרמ״ז כב, נזכר לילות ראשונים דפסח ולילי עצרת ובשמיני עצרת. ומלשונו ״לילי״ בל׳ רבים – משמע שבב׳ הלילות כך הדין. והרי נזכר אח״כ אפי׳ בד׳ ימים דחוה״מ לאסור (וקאי בחו״ל, שבהם יש ד׳ ימים חוה״מ). אבל לאידך בשמע״צ לא נזכר תיבת ״לילי״. אלא שבמהדו״ח צויין שבכת״י הל׳ ״ובלילי עצרת ושמע״צ״ ולא ״ובשמע״צ״. ולפ״ז י״ל דלילי אתרווייהו קאי. וכנ״ל, גם בח״י נזכר שפסח בב׳ בלילות הראשונות אסור. וכבר העירו שנראה מכאן שדברי רמ״ז וח״י הורקו מכלי אל כלי. ואכ״מ בד״ז.

וטפי ניחא לומר, וכן משמע מהרצאת הדברים בברכ״י, דאיפכא הוא, שהרמ״ז לבסוף הודה להר״ש לינגו להתיר. ודבריו באגרותיו הם משנה ראשונה.

ועלינו לעיין במקור הדברים בכתהאריז״ל. והנה בפע״ח שער חג המצות רפ״ה נזכר לחלק בין ליל א׳ דפסח לליל ב׳. אבל אין מזה ראי׳ שאפשר דקאי בא״י. והספק כאן הוא בנוגע ללילי יו״ט של גליות. ותלוי גם בהשקו״ט בסוד ספה״ע אחרי ערבית ולפני סדר של והנה בשעה״כ דרושי פסח דרוש ג – פא, ג – נזכר איסור הזיווג בליל פסח ״משא״כ בשאר היו״ט״. וכן בדרוש י, כתב שבשש״פ יש זיווג תחתון למטה ״כבשאר היו״ט״. ונתקשו בכוונתו הך ״שאר יו״ט״ אמאי קאי, שהרי מיירי כשעולים זו״ן באו״א עלאין, ובכולם – בר״ה ובשבועות ובשמע״צ נאסר הזיווג. (ובאבן השהם אה״ע כה בפתוחי חותם טז פי׳ דקאי על ליל יו״ט דסוכות. אבל בשמן ששון לשעה״כ לא ניחא לי׳ לפרש הכי, שבסוכות אי״ב עלי׳ באו״א. וראה מה שפי׳ בפאת הים לשעה״כ שם). ולהעיר, שבפע״ח שם א בסופו, הוא בשינוי לשון ״משא״כ בשאר הזמנים״. ובשמן ששון נדחק שהכוונה לשש״פ. ועוד פי׳ באו״א דקאי על חוה״מ. (וכ״ה בנהר שלום סד, א – במהדו״ח ע׳ שמג. ושקו״ט בדעת האריז״ל בחוה״מ, שפשטות דבריו להתיר בחוה״מ. אבל בדרוש שש״פ דרוש יב כתב שעד שלא נכנס לגמרי מוח החכמה בשבוע א׳ אין זיווג. ומשמע לאסור בחוה״מ. וראה דרוש ח דרושי עומר בסופו. אלא שעיקר הכוונה לחלק בין ליל א׳ לליל ז׳ לגבי חיוב הזיווג. ובחוה״מ ליכא חיוב ולא איסור. וכ״כ בשמן ששון לדרוש ו מדרושי עומר. וראה סידור הרש״ש שם ע׳ 90. תורת חכם קמז, ב).

ולכאורה שניהם דחוקים למעיין, שבאופן הא׳ צ״ע שנקט ימים טובים ל׳ רבים. ועוד  שמדבריו בדרוש י, מוכח שאי״ז הכוונה, שהרי כתב לחלק בין שש״פ לשאר יו״ט. ונסתר בזה גם מה שפי׳ בפאת הים ליישב שמתאים לליל סוכות – דאכתי לא הונח לנו ל׳ רבים דנקט. ואין לומר כנ״ל שכולל גם שש״פ בכלל, שהרי בדרוש י חילק בין שש״פ לשאר יו״ט ל׳ רבים).  וכן אופן הב׳ – דוחק גדול למעיין (וראה נה״ש שם). ומש״כ בדברי שלום עפגין תצד, כ – שלא דק מהרח״ו (ושם,  כ״כ על האריז״ל) בלשונו לא נהירא כלל.

אבל בהגהות וביאורים לשעה״כ פי׳ שהכוונה לליל ב׳ דפסח וגם לשש״פ. וי״ל שר״ל גם כל ליל יוט״ש של גליות. וא״ש ל׳ רבים דנקט. וראה גם שמחת כהן  אלחדאד  א, פב, לשעה״כ שבת – סד, ד – שליל יו״ט מותר בזיווג, היינו חוה״מ וגם לילובאמת קושיא זו תפול גם במש״כ בפע״ח שער קשעהמ״ט יא שליל יו״ט דינו כליל שבת. וכ״ה בטעמי מצות פ׳ בראשית. וכ״ה גם במג״א רמ, ג. ואף שבא״ר שם ב, ובבית מאיר שם בתחילתו פירשו בדברי המג״א להיפך, שכוונתו שביו״ט זמן תורה הוא ואינו זמן עונה – בבאה״ט ועוד פירשו כנ״ל. ואחרי שבא במפורש באריז״ל שדינו כליל שבת, הכי איצטריך לן לפרושי גם במג״א. אלא שנחלקו אם חיובא או היתרא קאמר. ואכ״מ כעת.

ואחרי כל הדברים והאמת, מסתבר יותר כהדעות להתיר בכל ליל ב׳. ובפרט, לדידן דבקיאינן בקביעא דירחא.  וכפשטות משמעות הפוסקים כנ״ל. וכשאין גילוי מפורש בקבלה, ונחלקו בו, ויש שנסתפקו בו, ההלכה תכריע.

ובכללות הענין, ילה״ע שבכלל בחו״ל אין הזיווג שלם כבא״י, ראה פע״ח דרושי פסח ו. ובשעה״כ דרוש ו – שבחו״ל אין זיווג כ״א בא״י וראה מעיל קדש לשעה״כ שם, שהכל אחד.

וכבר העירו שמי שמשמש גם בחול, צ״ע אם יש להזהירו אפילו על ליל א׳ (אף שלא לשמש בחול לא הובא בפוסקים לדינא. אבל מסתבר שדברי הפוסקים שלא לשמש בפסח ושבועות וכו׳ מעיקרא קאי לת״ח שעונתו בשבת), וכש״כ שאין טעם להזהירו על ליל ב׳ וכדומה.

 

 

#4361