שמחת יום טוב ביין דוקא

 

שאלה:

ביום טוב שמצוה לשתות יין משום שמחה, האם מועיל לשתות שאר משקה המשכר?

 

מענה:

לא.

 

מקורות:

ראה אצלנו בלוח לפורים במקומו בנוגע לפורים.

ולהקס״ד שגם ביו״ט אפשר לצאת בשאר משקין – לכאורה ה״ט שהשמחה מחמת השכרות. ואדרבה, מקום לומר שעדיף מפורים לענין זה, שבשלמא פורים שהשתי׳ זכר לנס, י״ל דהואיל והנס היה ביין צריך לשתות דוקא יין, אבל ביו״ט שתיית יין אינה גזה״כ, וכמ״ש ביש״ש ביצה ב, ה, שצ״ל שישתה וישכח רישו.

אמנם, לכאורה פשוט שצ״ל יין דוקא, דהא ילפינן לה מקרא שנאמר ויין ישמח.

אלא שברש״י ב״מ סו, ב ד״ה לפכוחי הביא קרא דויין ישמח לגבי שכר. וכ״מ קצת מסברת היש״ש. ויל״ד. ולאידך, למ״ד שיוצא ביין מגתו ויין מזוג, ואכ״מ, מוכח שאינו שייך לענין השכרות.

והנה, מצינו, בסהמ״צ לרמב״ם מ״ע נד שהיין יותר מיוחד בשמחה. ולפ״ז, י״ל שביין תרתי איתא דמשמח ומעדן. וראה בפיוט לשה״ג: ביין מתעדנין.

ובכ״מ משמע שבשכר ליכא שמחה, ראה לבוש תקנא, יא, בטעם שמותר בתשעת הימים שאין בו שמחה. וכ״מ בצפע״נ השמטות להל׳ כלאים יז, א – א, ד.

וכ״מ בשו״ת הלק״ט ב, רמח, שכתב לדון ביש לו רק יין ערלה, אי אתי עשה ודחי ל״ת.

ואטו בן סורר ומורה מתחייב בשאר משקאות המשכרים? ומפורש הפכו בסנהדרין ע, א, כל משקה ולא יין פטור. ואף שבקרא נאמר רק לשון זולל וסובא, וסובא שייך גם בשאר משקין אלא דאשכחן קרא לגבי יין. ולכאורה כש״כ כאן שמפורש לשון שמחה, וילפינן לה מקרא, דאין שמחה אלא ביין. ולשון לא אלא הוא לעיכובא, כבתוס׳ מנחות פג, ב ד״ה מתני׳. אלא שיל״פ גם בקרא יין וכן כל דבר המשכר. וכ״ה להדיא בישוס״ה שער המפקד ז. (ובאמת, צ״ע אם היא הלמ״מ בבן סו״מ, שהרי אמרו שאין ראי׳ מלשון סובא רק זכר לדבר. וא״כ מנא לן שרק ביין. ואולי הלמ״מ הוא. וברש״י משמע,שהטעם בשאר משקה דלא אימשיך בתרה. וכ״ה בחינוך רמח. אבל ברמב״ם ממרים ז, א, שהוא מפי השמועה. (ורק בנוגע ליין חי ומגתו נזכר הטעם שם ד). ולפ״ז הלמ״מ היא. ויתירה מזו, דמוכח שהוא ממשמעות הפסוק, כידוע החילוק בלשון הרמב״ם בין מפי הקבלה למפי השמועה. (והארכנו במק״א בקונטרס באתרא דרב לדרכו של הרמב״ם במשנה תורה. ואכ״מ). והוא תמוה קצת, שהרי בגמרא הוא רק בגדר זכר לדבר. ובפשטות ה״ט, לפי שסובא מצ״ע יכול להתפרש גם על שאר משקין. ובתולדות אדם לספרי תצא פי׳ באופן מחודש, שאינה ראי׳, הא חמרא לפעמים שבע ולא גריר. ולכאורה אי״ז, פשטות המשמעות בגמרא. וברמב״ם צ״ל, שכנראה שמהלמ״מ נתפרש שתיבת סובא כאן שייכת רק ביין).

אלא, שבכל אופן הדין דבן סו״מ אינו שייך לענין שמחה, שהרי מפורש בסנהדרין שם החילוק בין עת״ב שהוא משום שמחה לבן סו״מ. ומ״מ, מדיני עת״ב ששכר ושאר דברים המשכרים מותר, מוכח דלית בה שמחה. וכנ״ל.

ועל הראי׳ מל׳ רש״י בב״מ ד״ה לפכוחי שנקט בשכר קרא דויין ישמח – לכאורה יל״ד, דשכרא לפעמים הכוונה על יין. וראי׳ לדבר, שהרי ד״ז גופא דלפכוחי פחדא מובא בתענית יג, ב בנוגע ליין. ואולי רש״י הבין שכאן הכוונה לשכר. ושו״ר כך בשו״ת להורות נתן ט, כב. אלא שדחה שרק בלשון מקרא הוא כך. ועיקר חילוקו מצאתי (לענין אחר) בגאון יעקב עירובין כט, ב.  ואיני יודע אם מוכרח. וראה כנסת חיים להרב היח״ס שליט״א בקונטרס יד סופר ב, ז – ע׳ סז.

והאיר ה׳ עיני ונתן בלבי לבדוק בדק״ס ב״מ שם והביא שבכמה כת״י הגי׳ שם חמרא. וכן מצאתי בכמה כת״י. ומסתבר שכן גירסת רש״י. וסרה הראי׳. וחזרנו לפשטי׳ דקרא דויין ישמח היינו יין דוקא. ומכיון שגזרו אומר שאין שמחה אלא ביין וילפי לה מקרא, צ״ל יין דוקא.

ושוב ראיתי בשבות יצחק פסח י, ב – ע׳ קטז: ״משקה חריף אחר אף שמשכר א״א לצאת בו ידי חירות, וכן לא יוצא בו ידי מצות שמחת יום טוב ביין, דאע״פ שיש בו חריפות והוא שמח בו מ״מ לא הוי אלא כשמח באכילת איזה מאכל שודאי לא מקיים בו התקנה לשמוח ביין, כן שמעתי מהגרי״ש אלישיב שליט״א. וכ״כ בדולה ומשקה ע׳ ראש בשם הגרח”ק, שבשתיית ליקר לא מקיימים מצוות שמחה וכ״כ במוע״ז ז, קיא.

אבל במקראי קודש פסח ב, קו כתב ששאר משקאות המשכרים בכלל. וה״ר מרש״י ב״מ שם. וכ״כ בשו״ת רבבות אפרים א, שנ.

וראה גליוני הש״ס פסחים קז, א שנסתפק. ונראה שנוטה דמהני. וגם הוא הביא מפירש״י הנ״ל.

 

 

#41303