מעשה שבת בזמן תוספת שבת

 

שאלה:

לכבוד הרב ברוין שליט״א

מעשה שהי׳ כך הי׳ בערב שבת סמוך לחשיכה אחרי הדלקת נרות, אחרי שכבר הלכו כל האנשים לביהכ״נ, הנשים שנשארו בבית ראו שהקראק-פאט עם הטשולנט אינו מחובר לשקע, והי׳ עדיין קודם השקיעה, וביקשו מילד קטן שהי׳ בבית לחבר את הקראק-פאט לשקע. ואז, אחרי שכבר הי׳ מחובר ודלוק, אחת הנשים, שכבר הדליקה נרות שבת, שפכה מים לתוך הטשולנט, כי לא הי׳ בו מים כלל (ואח״כ טענה שחשבה שמותר הדבר מפני שהקדרה עדיין לא נתחממה, ואין זו טענה, כמובן).

והשאלה היא האיך קייל״ן בנוגע להנאה ממעשה שבת שנעשה בזמן תוספת שבת. דהפמ״ג סימן רס״ג א״א ס״ק ל׳ אוסר להדיא כמו בשבת, ואף שמביא שם שהתו״ש נסתפק בזה, לא שבקי׳ פשיטותא דמר מפני ספיקא דמר. 

ויש להוסיף לפי מאי דאסבר לן אדה״ז ריש סימן שי״ח ״כיון שעשה איסור של תורה . . גזירה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי״, כך לי איסור עשה כמו איסור לא תעשה, דמאי שנא, וכדעת הפמ״ג (אף שלאו דוקא מטעמי׳). 

ורציתי לדעת מה דעת כת״ר בזה למעשה.

 

מענה:

לכבוד האי צנמ”ס הרב שדב”פ שליט״א,

במה ששאל אודות מעשה שבא לידו בענין ההנאה ממעשה שבת שנעשה אחרי הדלקת נרות, ושהדבר תלוי אם גזרו קנס אף על מעשה שבת שנעשה בזמן זה.

הנה בתוך דבריו ציין להפמ”ג רסג בא״א ל, שכתב לאסור אף בזמן תוספת שבת, ולא הביא צד להקל בזה. ודחה דברי התוס״ש שיח, ב שנסתפק בכך. אמנם, כת״ר ר״ל שאין ספקו של התוס״ש מוציא מידי ודאו של הפמ״ג. 

איברא, שמסו״ד התוס״ש שהביא, ממה שציין למש״כ רנד, לא – משמע שפשט ספיקו להיתר. וכ”כ בדעתו בפשיטות בשו”ת הרי בשמים בכ״מ (ראה שם ח״ג, בחידושים ופלפולים ביצה כ, ב, בתחילתו בד״ה וע״ד החידוד. ועוד שם בד״ה והשתא מתורץ, ובד״ה ואמנם עפי״מ, ובד״ה וכל זה לפלפולא (בע׳ שז. שט. שטז). וכ״ה שם בשו״ת בח״ה סי׳ א, בד״ה ומה נכון, וד״ה אמנם דא עקא (במהדו״ח)). והאריך להמתיק הדברים מחמת גדרי איסור מעשה שבת. יעו״ש בשני המקומות, וינעם לך. אבל ראה חסל״א שיח, טז, ועוד כמה אחרונים חביבים, שהעתיקו מדברי התוס״ש דספוקי מספק״ל.

ובשגם, שיש לנו גם דברי המשנ״ב רסא בבה”ל א, בד״ה ואין מדליקין, שנראה דעתו להקל.

וגם בגוף הוכחת הפמ”ג (שם) מדברי הרמ”א (רסג, יז) שכתב שמותר ליהנות כשקיבל שבת ואומר לישראל חבירו לעשות מלאכה, דהא מיירי בזמן תוס״ש – יל״ד הראי׳ לדעת אדה״ז רסא בקו״א ג, וכ״ה דעת הדגמ״ר רסא, א, שיש לחלק בין קבלת עיצומו ש״י לתוס״ש גרידא. וברמ״א אפ״ל דמיירי כשקיבל עיצומו ש״י, וכמפורש בשו״ע אדה״ז רסג, כה, דהתם קאי בקדם להתפלל ערבית. (ונראה, שאדה״ז הוסיף ד״ז מה״ט גופא, דאי קאי בתוס״ש ללא עיצומו ש״י, הרי לא נאסרו שבותין כלל, כדעת אדה״ז רסא שם). ויתיישב היטב מה שהתוס״ש נסתפק, ולא ה״ר להחמיר מדברי הרמ״א (כבפמ״ג). 

אפס, שהתוס״ש עצמו לא חילק בהכי, ראה אצלו רסא, יג. ושו״ר שכבר עמד בזה בביאורים וציונים בתוס״ש מהדו״ח שם. וכ״כ בשו״ת מגדנות אליהו או״ח ב, קנא. מאור השבת א ע׳ שמז. 

ולהעיר שהפמ״ג עצמו כתב לחלק בענין זה בין קבלת הציבור ליחיד – ראה אצלו רסא בא״א יב, בשם א״ר שם ח. וראה עוד ישוב שם. 

ואת״ל הכי, הרי הכל תלוי אם הדלקת נרות כעיצומו ש״י דמי או לא. ובמק״א הארכנו שנהגו כבה״ג רק לחומרא, ואינו מעיקר הדין, וכדלקמן, ולית לן לאחמורי כולי האי לגבי קנס. (וגם בקיבל עיצומו ש״י, כיון שלא קיבל עליו איסורים התלויים חוץ לגופו, לגבי אחרים העושים בשבילו, הה״נ שאין לאסור ההנאה לאחרים, כמפורש ברמ״א רסג, יז ובקו״א בשו״ע אדה״ז סוסי׳ רסג. ואף כשהוא עשה באיסור, אין לאסור לאחרים, שלא קיבל ע״ע שעשייתו תגרום איסור הנאה לאחרים). 

ועוד רגע אדברה בענין זה, דהנה דברי הרמ״א בנויים עמש״כ בד״מ שם, והפמ״ג כבר כתב שבד״מ צידד בזה הרבה. ומעתה, עלינו לעיין בדבריו שם. ופתח דברינו יאיר בהעתקת תוכן דבריו (והובא הענין גם בשו״ת הרמ״א קלא, ג), שבתחילה כתב להתיר ליהנות במלאכה שעשו אחרים, דומיא דמי שלא הניח עירוב תבשילין, דשרי ליהנות ממה שאחרים מבשלים עבורו. ושוב דחה, דהתם צריך להקנות קמחו לאחרים. ומינה כתב להכריע לאסור ליהנות גם בנדו״ז בתוספת שבת בכניסתו, דבשלמא בתוספת דיציאת השבת, הרי יכול להתפלל ולהבדיל, וכל שאפשר לו לעשות מלאכה מותר גם שאחרים יעשו לו ושיהנה ממנה. ולבסוף הכריע, שאם אחרים עשו לו בעצמם מבלי שיאמר להם, מותר לו ליהנות, וכמו בע״ת דדינא הכי. (ויש אתנו מקום להעיר על דבר פלא שגם בתוס״ש שם, וכן בנועם מגדים דלקמן, אייתי מתניתא בידי׳, להוכיח מדין אחר בע״ת (בביצה כז, ב, ובשו״ע תקכז, כג), שלא קנסו כלל באיסור דרבנן, וממילא כתבו להתיר בזמן תוס״ש. ולאידך, גם הרמ״א שהתיר ליהנות באמירה לחבירו הוכיח דינו מדין ע״ת. ומינה, דייקו רבוותא שמצד תוס״ש לחוד אסורה ההנאה).

ומ״מ נראה, שאחרי העיון שם בגופן של דברים, אין להכריח מדבריו לעניננו, שכל האריכות בדבריו שם להוכיח היתר הנאה, היינו רק לדברי הר״ן שאסור לומר לאחרים, ומחמת הסברא שתוס״ש כשבת גמור, כנראה מדבריו. אבל לדברי שו״ת מהר״י ווייל קטז, שהביא בד״מ שם, שאין דין תוס״ש כשבת גמור, וכש״כ לדברי הרשב״א שהביא שם, שמותר אפילו לומר לחבירו (וכפי שנפסק הדין בשו״ע), מעיקרא לא קיימא לשאלה שמותר, ואין כאן בית ספק. וממילא אין לנו להוכיח מכאן לדידן. 

ונראה שהדברים תלויים זב״ז, שאם מותר לומר לחבירו, עכצ״ל שאינו כשבת גמור, וממילא הותרה גם ההנאה. ויתיישב מה שלא הביא בתוס״ש ראי׳ מרמ״א. ובפרט לדברי אדה״ז בקו״א סוסי׳ רסג, שגם אם קיבל עיצומו ש״י לא קיבל ע״ע דברים התלויים חוץ לגופו, שבודאי אין לנו לאסור ההנאה לאחרים, כנ״ל. והדברים ברורים. 

ועוד, שאפשר שגם בכה״ג בעשה בעצמו ס״ל לרמ״א להתיר ההנאה. ולא רק באמר לחבירו. ולא מיירי בהכי כלל, דהו״ל מילתא דלא שכיחא. וגם בכה״ג איכא להסברא, דאינהו מיכלי אכלי לדידן מיסתם לא סתימי. וכן גם הסברא, דאי בעי לא קיבל שבת עליו. 

ועוד, של׳ הד״מ מורה דמיירי בעשו במזיד, כלשונו ״ועברו ועשו״, והיינו למ״ד שאסור לומר לחבירו. אבל בשוגג אימא שמודה דליכא סברא למיקנסי׳ בכה״ג לפני כניסת השבת. וכ״כ בעלי זית לשו״ת זית רענן דלקמן. 

ותו, דהרמ״א קאי מעיקר הדין לפום מאי דס״ל לדידי׳ לדינא, תוס״ש מה״ת. אבל אנן קיימינן השתא מחמת מחלוקת הפוסקים אי תוס״ש מה״ת או דרבנן. ובכגון דא אפשר להתיר בדיעבד במעשה שבת. 

ועוד אחת אתנו, שי״ל שברמ״א מיירי לכתחילה, שמותר לומר לחבירו ע״מ ליהנות אח״כ. אבל בדיעבד כשכבר עדה ודאי מותר בהנאה. 

ומ״מ, למרות כל הנ״ל, דעת נוטה בלשון הרמ״א שם, שלא עלתה על דעתו כלל הסברא להתיר מעשה שבת בזמן תוס״ש. וראה גם בשו״ת הב״ח הישנות סוסי׳ קי, וכן בב״ח על הטור סוסי׳ רסג, שממרוצת לשונו נראה בעליל, שכל ההיתר ליהנות הוא מחמת שלא נעשה שום איסור. וכ״כ בשו״ת ב״ח שם להדיא, בדעת מהרש״ל שאסור לומר לחבירו, דלדידי׳ אסור ליהנות. וכ״ה בלבוש רסג, יז, לגבי תוספת ביציאת השבת שאסור לאחרים ליהנות, שכל חומר שבת עליו. ואפשר, שכיון שהוא משום נדר לדידי׳ (עיי״ש), אסר עצמו גם מליהנות ממה שאחרים עושים. ודוחק. אבל לדידן לא קיבל ע״ע רק חומרות התלויים בגופו, וכאריכות אדה״ז בקו״א רסג שם. 

ונפק״מ טובא בטעם הדבר, שאם הוא מחמת שלא נעשה איסור באמירתו, בעשה בעצמו באיסור, אף שהוא רק איסור עשה דתוס״ש, בודאי אסור לו ליהנות, וגם לאחרים אסור ליהנות מה״ט. אבל אם הוא מחמת שלא קיבל רק איסורי שבת התלויים בגופו, הרי לגבי אחרים אין טעם לאסור, שכל כה״ג לא קיבל עליו, כנ״ל. 

איברא, שעוד טעם יש בדבר לומר שאין ראי׳ כלל מרמ״א, וא״ש דעת התוס״ש שלא הביא משם. והיינו לפי שגם אם נאמר שאין איסור הנאה מצד מעשה שבת בזמן תוס״ש, אכתי איכא מקום לספק באומר לחבירו. וה״ט, דהכא קאתינן עלה מטעם אחר, וכמו באלו העושים ב׳ ימים יוכ״פ שהובא בד״מ שם, דהתם שרי ליהנות כשעשו אחרים מלאכה לעצמם, ובהכרח שאינו מדין מעשה יוכ״פ, אלא כקנס דהנאה בנכרי העושה בשבילו בשבת, שהוא משום גזירה אטו אמירה לנכרי, שמא יאמר לו לעשות. ולכן, כמו שבנכרי העושה לעצמו בשבת מותר ליהנות (אא״כ מצד שמא ירבה), ה״נ באחרים שעשו לעצמם. וכמפורש במקור הדבר בשו״ת מהר״ם ד״פ שעו, הובא בהגמ״י סוף הל׳ שביתת עשור ד״ה תרי יומי. וה״נ בנדו״ז, דאילו סבירא לן כר״ן שאסור למי שקיבל שבת לומר לחבירו, אכן מקום אתנו לדון אם נאסרה ההנאה מה״ט גזירה אטו אמירה. 

ואל תשיבני, דיציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, שהיאך אפ״ל שלעצמו מותרת ההנאה כשעשה בזמן איסור דתוס״ש, ואילו באמר לחבירו, שלחבירו היתר גמור הוא נאסרה ההנאה – דאה״נ הכי דינא, שכשלחבירו מותר לעשות מלאכה, דמי ממש לאמירה לנכרי, שכיון  שלנכרי מותר איסורו קל בעיני הבריות, ואסרו ההנאה. משא״כ כשלעצמו אסור, דדיינינן רק מצד דין מעשה שבת, שפיר אפ״ל דליכא איסורא דמעשה שבת בזמן התוספת.

והנה, גם בדעת הפמ”ג עצמו, אין הדברים מוחלטים כלל ועיקר, דהדר תברי׳ לגזיזי׳ במק״א, וכדרכו בקודש, ובהקדם מש״כ במג״א רנג, כו, דליכא איסור חזרה סמוך לחשיכה בסמוך לקבלת שבת מבעו״י. (וכ״פ אדה״ז רנג, כג שאם יכול להרתיחה מבעו״י אלא שאין שהות להרתיחה קודם קבלת שבת אין בכך כלום. והיינו, אף שפשוט שאיסור חזרה גופא קאי גם אחרי קבלת שבת. ורמז לזה רבינו בלשונו שם, במש״כ ונמלך להחזירה סמוך לחשיכה, והוסיף עלה ״קודם קבלת שבת״). ואסברה לה בפמ״ג שם בא״א, שלא גזרו שמא יחתה גם למ״ד תוס״ש מה״ת, כ״א בשבת שיש בו כרת וסקילה. וראה גם בפמ״ג רנו במ״ז. ומיירי אפי׳ בקבלת הציבור, דהא שש תקיעות הם בפשטות בגדר קבלת הציבור. וכש״כ אמירת ברכו, דעלה קאי במג״א שם. (ולהעיר גם מפתיחה כוללת לפמ״ג א, ו ואילך, אי עשו משמרת גם למ״ע. וראה המצויין שם).

ומפורש יותר בדברי הפמ״ג בנדו״ד, לגבי מעשה שבת, בפמ״ג רסא בא״א ח (וראה שם בא״א ה). (ומשמע, דקאי גם בקבלת הציבור, דהא אכתי לא אסיק אדעתי׳ לחלק בהכי, ראה שם בא״א יב. ושם כתב תחילה ליישב באו״א, וכנ״ל). 

וכן מצינו בספרו נועם מגדים אות כ (לה, ג בדפי הספר – בהוצאת מונקאטש עת״ר) שהביא ראי׳ להיתר. אלא שבסוף דחה הראי׳, ונשאר בצ”ע, ולא הכריע. וא״כ גם הוא בספק עומד. (וראה פי׳ בית הלוי לנועם מגדים שם). 

ובמשנ”ב רסא הנ״ל הביא רק דברי פמ”ג שבסי׳ רסא, ולא העתיק  דבריו בסי׳ רסג. (וכמה ראו כן תמהו עליו בזה. אלא שהמשנ״ב כתב בדעת הפמ״ג בדרך אצדודי מצדד לה, שמצדד להקל. ומ״מ, אין בזה ידים מוכיחות להכריע לכאן או לכאן, שכך רגיל בספריו, היינו הן במשנ״ב בהעתקת דברי הפמ״ג, והן בפמ״ג גופא, וכידוע ליודעים). 

אמנם בפמ״ג רסא שם כתב רק דמשמע הכי. (אלא שאפ״ל דקאי ארישא שביה״ש שוה לשבת לכל מילי. ודוחק). ועוד ששם ה בא״א, הציב ציון למש״כ ברסג. ושם ברסג, לשונו הוא ״הנך רואה בבירור״. ומכאן תגדל ביותר התמיהה על האדון המשנ״ב, שהביא רק מדבריו ברסא. אבל לאידך, הרי ברסג הציב ציון גם לרסא. ואפשר שדבריו שם עיקר. 

ולכאורה אפ״ל, שבפמ״ג רסג, קאי רק בתוס״ש שע״י קבלת הציבור, או עכ״פ ע״י קבלת היחיד, משא״כ כשלא קיבל רק הפריש עצמו ממלאכה. וה״ט, שאחרי קבלת שבת גרע מביה״ש לגבי שבותין. והה״נ לנדו״ד. ותתיישב קצת הסתירה בדבריו. 

אלא, שאאפ״ל שבסי׳ רסג קאי בקבלת הציבור, דהא ברמ״א שם מיירי שחבירו מותר עדיין במלאכה, והרי כשקיבלו הציבור, כולם אסורים במלאכה. ואכתי אפ״ל דקאי בקבלת היחיד, משא״כ ללא קבלה כלל. או״י, דמיירי באופן שיש כמה ביהכ״נ בעיר. 

אבל יותר נראה, שנדו״ד אינו שייך כלל להשקו״ט בגדרי שבותין בביה״ש ובתוס״ש, הי מינייהו חמירא. ועיקר הדיון כאן, בגדר תוס״ש וקנסא דמעשה שבת, אם י״ל דשאני דין שבותין שמקום לומר שתלוי בקבלתו, וכל שקיבל שבת עליו גם שבותין בכלל. אבל קנסא אינו שייך לדיני שבת כלל, והוא קנס מדרבנן במה שעבר על איסור, משא״כ בזמן התלוי בקבלתו לחוד. וק״ל. 

איברא, שבפמ״ג רסא קאי אדברי המג״א שם, והתם קאי לענין שבותין ושאר דיני שבת. ומינה הוכיח הפמ״ג שרק ביה״ש שוה לשבת לכל מילי, משא״כ תוס״ש. וא״כ מחוורתא כקמייתא, שאף שנאסרו שבותין בתוס״ש ע״י קבלת הציבור, הכא איירי בקבלת היחיד, או ללא קבלה כלל. (אבל בתוס״ש שנסתפק בדבר, עכצ״ל דקאי בתוס״ש ע״י קבלה, דהא ס״ל ברסא שם, שלא חלה תוס״ש עליו רק אם קיבל. וראיתי למי שר״ל ליישב בדוחק, שבפמ״ג רסג, מיירי רק בתוס״ש דספק חשיכה. והדברים מופרכים לגמרי, דהא בתוס״ש דספק חשיכה כולם מחוייבים, ואסור גם לומר לחבירו. ולא בהכי איירי הרמ״א. וראה באו״א בשו״ת קנין תורה דלקמן). 

אלא שבאמת אין עלינו ליישב הסתירות בפמ״ג, שהרי כך דרכו בקודש, ומעולם לא כתב כהכרעה לכאן או לכאן, ובפרט, שמי שאמר זה לא אמר זה, שבסי׳ רסא קאי בדברי המג״א, ובסי׳ רסג – בדברי הרמ״א. 

ובאמת, מקום אתנו ליישב הסתירה בפמ״ג בפשיטות, וע״פ הנת״ל בפי׳ דברי הד״מ, שבסי׳ רסג דקאי באומר לחבירו שמותר אצלו במלאכה, דמי ממש לאמירה לנכרי, ולא גרע מינה, ושפיר קס״ד לאסור ההנאה. ואילו בסי׳ רסא, דקאי בדידי׳, שפיר אמרינן שמותרת ההנאה, דאיסור עשה דתוס״ש קיל טפי משאר איסורים, ולית גבה איסור הנאה.

ושו״ר בבן ראם (הלטובסקי) יב, ענף יא אות ב, שהאריך ג״כ בישוב סתירת דברי הפמ״ג. וכתב גם הוא ליישב כאופנים הנזכרים. ולא עמדתי על דעתו מדוע לא כתב ליישב כאופן האחרון, כפי שביאר בעצמו בדברי הד״מ, שם אות ג. וראה שם בארוכה ד, שהאריך בביאור סברת הד״מ, ובהחילוק בין יוכ״פ לאומר לחבירו בזמן התוספת.

וקצת ראי׳, שבתוס״ש ליכא דין מעשה שבת, דהנה נחלקו אמוראי בכתובות לד, ב , לדעת ר״י הסנדלר, אם מעשה שבת אסור מה״ת, מקרא דקדש היא לכם, או שהיא קודש ואין מעשי׳ קודש, והאיסור מדרבנן משום קנסא. והשתא, כיון שמסתבר שאין תוס״ש בכלל קדש היא לאסור מה״ת, לא מיבעי למ״ד שתוס״ש רק דרבנן, דלא אתא קרא לרבויי דרבנן, אלא גם למ״ד שתוס״ש מה״ת, הרי י״א שאינו בכלל קדושת השבת, והוא משום חובת גברא לחוד, ול״ש למימר שהיא קודש, וממילא גם לא שמעשי׳ קודש. וא״כ, נראים הדברים שגם לענין קנס, כן הדבר. ואפושי פלוגתא לא מפשינן. אלא שאין הדבר מוכרח.

וחזי לאצטרופי דעות הראשונים שפסקו כר״מ להתיר אפי׳ בו ביום בשוגג. וכש״כ בתוס״ש. 

גם חזי לאצטרופי דעת הרמב”ם דליכא תוס״ש כלל (למאן דאית לי׳ הכי בדעתו. וכ״ד אדה״ז בדברי רמב״ם, ראה קו״א רסא, ג), ועכ״פ לא מה״ת. ובשו״ע רסא, ב, וכן בשו״ע אדה״ז שם ה, הב״ד רי״ף ורא״ש שתוס״ש מה״ת בשם י״א (אבל ראה בשו״ע אדה״ז תרח, א שכ״כ בסתמא. אמנם, התם קאי מעיקרא ביו״כ).

ואף שאפשר שגם לרמב״ם אם כבר קיבל ע״ע חלה התוספת מה״ת – הרי הפוסקים לא נקטו כך. (ואכן נתקשו בההיתר לקדש מבעו״י לרמב״ם. והביאו שברמב״ם כתב טעם אחר דסמוך לכניסתו ג״כ בכלל המצוה. ועוד כמה אופנים. וראה קו״א רסא שם, לגבי תפלת ערבית, דיומא קבלי׳ עלי׳). 

וי״ל גם שהוא בגדר ס״ס, ספק שמא תוס״ש דרבנן, וגם את״ל שתוס״ש מה״ת – שמא לא קנסו באיסור עשה.

ומצינו כמה רבוותא שהקלו במעשה שבת אפילו בביה”ש. וראה בארוכה בשו״ת חכ״צ יא, ואדה״ז הב״ד בקו״א רסא שם, והסכים עמו בעיקר הענין, לדחות הסברא דביה״ש חמירא טפי מתוס״ש. ובעניננו גופא, הרי בפמ״ג רסא שם, מוכח דמעשה שבת בביה״ש חמיר טפי מבזמן תוס״ש. וראה תוס״ש רסא שם. ולדעת אדה״ז ודגו״מ ודעמי׳, ודאי הכי הוא, בנוגע לתוס״ש גרידא באופן דליכא קבלת עיצומו ש״י, דגרע מביה״ש. אלא שיש דאזלי בתר איפכא בנדון מעשה שבת – ראה שו״ת זית רענן ב, ה ובקונטרס עלי זית (בסוה״ס. ובדפו״ח – במקומו. והב״ד להקל ביה״ש באר״ח ספינקא שיח, ג. דע״ת שם. כה״ח כב ועוד). אלא שמש״כ בעלי זית להחמיר בתוס״ש, אינו בדרך החלט. ועוד, שכתב לחלק בין תוס״ש ע״י קבלה בפירוש לתוס״ש גרידא. 

ובאיסור מעשה שבת דרבנן, שומעין להקל. ואכן, קייל״ן בכמה דוכתי להקל במחלוקת הפוסקים באיסורי קנס. וראה מג״א שכג, יא (ואדה״ז שם ח), ובפמ״ג שם. פמ״ג שיח בא״א י. משנ״ב שיח, ב. שם כז ובבה״ל שם ד ד״ה בעודו. שם יב ד״ה והוא. יח ד״ה שנמצא. שעה״צ שכג, לב. כה״ח שם מו. (אלא שנחלקו אם הוא רק במחלוקת בדרבנן, או גם בדאורייתא, שבראש יוסף שבת לט, א כתב שבדאורייתא, כיון דמחמירים בספקו, מחמירים גם במעשה שבת, כספק המתגלגל מדאורייתא לדרבנן. וכ״מ קצת בפמ״ג שכג שם. אבל בכ״מ כתבו – גם בפמ״ג גופא – להקל אף בדאורייתא. ובזית רענן שם, דהו״ל כב׳ חתיכות, שמדאורייתא הספק רק על המבשל ולא על התבשיל, ואי״ז ספק המתגלגל. ועוד שם, שבספק המתגלגל הכריע הש״ך בקיצור דיני ס״סא להקל במקום הפ״מ וצורך סעו״מ. ובדעת אדה״ז, ראה שיח, ט. רנג, כה במוסגר. קו״א שם ט. שכג, ח. קצוה״ש קכד בבדה״ש ג. ונראה, שהכל לפי הענין, ובגוונא טובא הוכרעה כבר ההלכה לאיסור. וראה קצוה״ש עה בבדה״ש א לענין לסמוך על דעת ר״ת בזמן כניסת השבת. וראה תהל״ד שיח, טו). 

וכש״כ בדאיכא פלוגתא בעיקר הדבר אי קנסו בכה״ג. ועדיף משאר מחלוקת הפוסקים, שהפמ״ג גופא. מראי דהאי שמעתתא לאסור, סתר משנתו בזה. ובכ״מ כתב להקל (ולגבי הקושיא, שה״ז דשיל״מ, ומ״ט ניקל בספיקא – ראה גם בפמ״ג שיח במ״ז ג. שם טז – כמה ישובים בדבר. ומהם, דשאני לן בין ספק במציאות לספק מחמת פלוגתא. וראה אצלנו 15478. וראה בשו״ת זית רענן שם. ועוד טעם, ראה אבני צדק בסיס רסי׳ שיח. ובצ׳ולנט איכא טעמא רבה שלא להחשיבו כדשיל״מ, שכיון שאינו מקובל לאוכלו במוצ״ש, ונזרק לאשפה, לא שנא מתבשיל שיתקלקל או יפוג טעמו, אם ימתין עד למוצ״ש, שאינו בגדר דשיל״מ. ול״ש לומר עד שתאכלנו בספק תאכלנו בהיתר, כשאינו מקובל לאוכלו אז, וירד ערכו. וראה שד״ח כללים ד, לז ד״ה ודבר. ערוה״ש יו״ד קב, יט). 

ועוד יש להוסיף, שגם בדין תוס״ש מה״ת, הרי המצוה אין לה שיעור, וסגי ברגע א׳, ומה שמקדים להוסיף עוד י״א שהוא רק דרבנן – ראה הגהות רעק״א ומחה״ש למג״א רנג, כו. מחה״ש רנט, יב. שם רסז, א ד״ה דהא. ועוד. 

והנה, בתר״י ברכות יח, ב בדפי הרי״ף בשם ר״י מאורליינ״ש מדמה לה לתרומה, שחטה אחת פוטרת כל הכרי, ואם תרם הרבה דיינינן לי׳ תרומה. ומשמע שלמ״ד שהיא מדאורייתא הכל דאורייתא. וכן הבינו בדבריו בכ״מ – ראה בשו״ת שו״מ תנינא א, כא ד״ה והנה מדי. זכר יהוסף או״ח ב, רנב ד״ה וי״ל עוד. דברי ירמיהו שבת ה, ג. הגהות אדר״ת לחילוקי דינים בין בני א״י ובבל אות לב. (וכן בספרו חשבונות של מצוה מצוה לא – ע׳ צא). ראשי בשמים מערכת ש אות ב. ועוד. אבל אין הדבר מוכרח כלל. ובמחה״ש רסז שם הבין בדבריו שההוספה על המוכרח היא רק דרבנן. ונראה, שהדמיון לתרומה רק לענין זה שאפשר להוסיף יותר. וכ״ה בשו״ת עמודי אש ד, ב, הביאו בשד״ח כללים מערכת ת כלל נד ד״ה ומרן החיד״א. אמנם, בדעת אדה״ז משמע שתפס בכוונת תר״י שאם נאמר שהוא דאורייתא כולו דאורייתא, ראה רסג בקו״א ח. ואכ״מ יותר. 

ובאמת, איכא למיסבר סברא מטעם אחר להקל, שלא קנסו בכל דבר שאפשר לעשות באופן המותר. וה״נ כיון שבידו שלא לקבל שבת – ע״ד הצד להתיר באמירה לחבירו מה״ט גופא דדמי להיתר דבורגנין – ולא אהנו מעשיו ואינו בגדר נהנה מהאיסור (ראה לוית חן ע׳ סט, שהציב ציונים לכ״מ בענין זה. וכ״ה בכ״מ). ואם נאמר שהוא מדין נדר, הרי לא מצינו בנודר שלא לעשות מלאכה שהאוכל נאסר. וסברא פשוטה היא, שלא מסתבר כלל, שבדבר התלוי בקבלתו לחוד, מחמת קבלתו נאסר גם בהנאה וקנסוהו. 

ומצינו בשו״ת הר צבי או״ח א, קמב ד״ה ואפילו, שגם הוא נסתפק בדבר, ולא הביא כלל מדברי התוס״ש והפמ״ג. 

וראה גם בשו״ת זכר יצחק א, סה, ב, ד״ה ולזה ניחא, שכתב מד״ע סברא שבאיסור עשה לא קנסינן, והביא ראיות לדבר. (וכתב עפ״ז ליישב, הא דהוציא ידו מלאה פירות מבעו״י, דשקו״ט בשבת ג, ב, אי קנסוהו שלא להחזיר ידו, אף דבהיתר עביד. ומבאר, דקאי בזמן תוס״ש והוא מבעו״י. וכסברתו, כ״כ גם בשו״ת אגודות אזוב מדברי, בסוה״ס, בחידושים עמ״ס שבת, ג, ב ד״ה ת״ש. שם ברש״י ד״ה בשוגג. ושוב דחה, מחמת משמעות רש״י דלא מיירי באיסור תורה. ובאמת, סתימת המפרשים דקאי מבעו״י ממש ולא בתוספת. וטעם הקנס, לפי שלא החזיר ידו קודם חשיכה – כ״ה ברא״ש שבת א, ג. וראה לשון הזהב שם ד״ה מבעוד. ובכל אופן, הא למסקנא לא קיימי סברא זו שלא לקנוס בהוציא מבעו״י, ואדרבה, איכא למ״ד דקנסוהו רק כשהוציא מבעו״י, אף שהמדובר – לפי פירושם – בתוס״ש שהוא איסור עשה לחוד. אלא שהסברא היא מה״ט גופא, שלא קנסוהו שלא להחזיר כשיש חשש שיבוא לידי איסור סקילה הוא. ומ״מ, למעשה קנסוהו גם באיסור עשה). אבל לא קאי התם לענין קנס דמעשה שבת. 

ולהעיר גם מא״א תנינא או״ח תה, שלא קנסו ביוצא חוץ לתחום בזמן תוס״ש דקיל. 

ומצינו בדוכתי טובא, דאיסור עשה דתוס״ש קיל משבת עצמה – ראה בפמ״ג יח במ״ז א, שלא נעשה מומר לכהת״כ בעשה מלאכה בזמן תוס״ש. ובפמ״ג רסז במ״ז ו, שאין איסר מחמר בזמן התוספת. וי״א דליכא דין שביתת בהמתו. ובפמ״ג סוסי׳ רסו במ״ז ד״ה ודע, נסתפק בדבר. וי״א דליכא מוקצה, דמיגו דאיתקצאי ולא דין בסיס – ראה פמ״ג בא״א סוסי׳ רעט. ונחלקו גם אם תוס״ש קובע למעשר. וראה שפ״א שבת לד, א למ״ד הבערה ללאו יצאת, דליכא איסור הבערה בזמן התוספת. ובפנים יפות תשא לא, יג, שהותרה הקמת המשכן בזמן תוס״ש. וכה״ג טובא. והדברים תלויים ועומדים גם בחקירה הכללית בגדר תוס״ש – ראה לקו״ש טז ע׳ 233. יט ע׳ 58. ואכ״מ כעת.  

ומה שהביא מל׳ אדה״ז – אינה ראי׳, שמ״מ באיסור עשה דלא חמירא כולי האי לא קנסינן. ולא ידעתי מה ראה בל׳ אדה״ז לדייק כסברתו. 

[ובעיקר הסברא שאם הוא משום קנסא ה״ז שייך גם בזמן תוספת שבת, ראה בשו”ת שמן ראש אשכנזי יו”ד קד].

ומ״מ, גם את״ל שמצד תוס״ש לחוד עלינו לאסור מעשה שבת, עדיין אין מכאן ראי׳ לעניננו, לגבי הדלקת נרות, שאין כאן שום קבלה, ומנא לן לאסור עלי׳. ואף שנהגו להחמיר באיסור מלאכה, הוא ממנהגא לחוד. ובאיש המדליק מוקמינן לה אדינא להתיר במלאכה אחרי הדלקת נרות, וא״צ אפילו להתנות (רק שטוב לחוש להתנות). וגם באשה, במקום צורך מותר לה להתנות. 

ולא תימא, דלגבי אשה מכח המנהג חשיב כאילו קיבלה שבת, ומתרי טעמי: חדא שלכל היותר ה״ז בגדר תוס״ש ללא קבלת עיצומו ש״י, וכמ״ש בשו״ת חת״ס או״ח סה. ועוד, וכפי שהארכנו במק״א בדעת אדה״ז, ושבאמת מותר לה בדיעבד להתפלל מנחה אח״כ. ועוד, שגם לענין תוס״ש, אי״ז קבלת תוס״ש, אלא שמחמירים עלי׳ ממנהגא ״כאילו״ קיבלה שבת, וכדמוכח מזה שגם השלכת הפתילה היא ממנהגא לחוד, ולא שמקבלת שבת בפועל (רק שנהגו כהדעה שבהדלקה נחשב שמקבלת שבת). ואין בכלל מנהג זה לגרור אחרי׳ איסור הנאה. ואף אי נימא שהיא בגדר קבלת עיצומו ש״י, ורבו הסוברים כך בדעת אדה״ז (ואכ״מ) – הרי ג״ז ממנהגא לחוד, ובשעהד״ח יש להקל, ראה שו״ת משנה שלימה טו, ט. וכש״כ שאין להחמיר לענין קנס. 

ויש להוסיף עוד צדדים, גם מחמת קבלה בטעות, ראה שו״ת שרה״מ וקנין תורה דלקמן. וכן דלאו כל כמינה מחמת קבלתה לאסור על בעלה, ובפרט שמשועבדת לבעלה. וראה כעי״ז אצלנו 25931. 

ועוד יש לצרף, שאם המים היו מבושלים כבר, איכא למ״ד שאין בא״ב בלח. וחזי לאמטרופי, אף שלדינא אין להקל בשבת עצמו בדין מעשה שבת, ראה אדה״ז שיח, ט. וגם אם הוסיפה מים צוננים מהברז, אפשר שבטל ברוב או בששים בצ׳ולנט, אם הצ׳ולנט כבר נתבשל. וכנ״ל, אינו בגדר דשיל״מ. ובפרט שנתערב תחילה לפני שנתבשל – ראה אדה״ז שכ, ד. ובנדו״ד, שו״ת מנח״ש רסי׳ ה. ואם הוא באופן שהוסיף מים שלא ישרף, שהוא רק מניעת קלקול, לכאורה הו״ל בגדר לא אהנו מעשיו. וראה עין ידיד זעפרני שבת, שיח א, ג – ע׳ שעא ואילך. אבל ראה שו״ת שבט הקהתי ד, קיא. ובשלחן שלמה שלד, כה, ב, וכן מאור השבת א במכתב הגרשז״א ט, ז, ע׳ תצב, שרק אם בטל ברוב מותר. וראה גם חוט שני ב, כב ע׳ מ. ארחות שבת כה הע׳ צ. ובמציאות, בד״כ גורם גם שבח ותוספת רטיבות במאכל. 

ולמעשה, מאחר שמצינו צדדים רבים להקל, באיסור קנס אין לנו להחמיר, עכ״פ לענין אחרים.

וראה גם בשו״ת שרה״מ ז, לח, מה שגיבב כמה טעמים להקל. ומהם, מהנזכר אצלנו לעיל. וראה גם שו״ת קנין תורה ז, כא.  

ופשוט שאם מהצורך למיגדר מילתא ודאי שיש להחמיר. וראה כיו״ב בשו״ת שערי ציון בוארון ב יו״ד ג, ג. 

 

 

#40612