דבר שנתקן ע”י חום המים, אבל לא נגע במים האם נחשב כמבושל או אפוי.

 

שאלה:

קוגל המונח בתוך שקית אטומה בצ׳ולנט, אם נחשב כבישול או אפיה. והשאלה אם מותר אחר כך לפתוח את השקית והקוגל יתבשל בתוך הצ׳ולנט, האם אין בכך משום בישול אחר אפיה.

 

מענה:

מותר.

 

מקורות:

הנה, נסתפקו בכ״מ בזמן האחרון בעיסה ששמו בתוך סיר יבש, ושמו את הסיר בתוך סיר אחר שיש בו מים רותחים, ועי”ז נתקן המאכל שבתוך הסיר היבש, האם יש על המאכל דין בישול הואיל ונתקן ע”י חום המים, או נימא שהואיל ולא נגע במים אלא נתקן ע”י חום המים שלא נגעו במאכל אין על זה דין בישול אלא אפיה. ותוכן הספק, אם צריך שהמים יגעו במאכל, או שמה שהמים מסייעים למאכל גם נחשב בישול.

ונפק”מ להרבה דינים, בישול אחר אפיה, בדיני ברכות (אם עיסה כזו ברכתה המוציא או מזונות, אם בישול כזה בגדר פת שנתבשלה שיצאה מתורת לחם), בדיני בישול גוים ופת גוים, ובדיני הפרשת חלה. ועוד.

והנה, ידוע השקו״ט בהנחת דבר יבש שנתבשל ע״ג המדורה אם הוא כבישול אחר בישול או צלי׳ אחר בישול- ראה מנח״כ ב, ד. שו״ת אורח לצדיק (ליוורנו, תק״מ) או״ח ו בארוכה. בית מאיר שיח, טו. אג״ט יח. מאמ״ר שיח, טז. שביתת השבת מבשל פט. תהל״ד כד. בה״ל שיח, טו. חזו״א לז, יד. ונראה שנחלקו אם תלוי בטעם או במציאות. והרי לשון הב״ח בטעם שיש בישול אחר אפי׳, דבישול מבטל לטעם האפי׳. ודעת אדה״ז נראית לחלק, שכנגד המדורה הותר רק בדבר האפוי וצלוי, ואילו ע״ג קדרה גם בדבר שנתבשל – ראה שם טו וכד. קצוה״ש קכד בבדה״ש מח. העו״ב צ״צ ד ע׳ סב בשוה״ג. שבת כהלכה א, ג בביאורים יח.

ואפשר שתלוי בכ״ד לפי ענינו, שלא הרי דין בישול אחר אפי׳ לדין חלה ותורת לחם, וכן בישול המבטל תורת לחם. וצע״ג.

ולמעשה, לא ראינו למאן דחש שלא ליתן חלה ע״ג קדרה מלאה משום בישול אחר אפי׳. ולאידך, בתבשיל ע״ג קדרה לא חשו לאפי׳ אחר בישול. אלא שבד״ז יש שהתירו מחמת שאי״ז כוונתו, וכהנה רבות. ושונה משאר דיני וגדרי בישול ואפי׳. ועכ״פ איך שלא נאמר בגוף הספק וכדלקמן, ברירא מילתא לדינא בענין זה. ובפרט שיש הוכחות מראשונים כמלאכים כדלקמן שבאמת דינו כבישול.

[כן להעיר שיש שחילקו בדין טיגון בשמן בין דיני שבת לברכה״נ. ויש שהצריכו קרימת פנים שיהא שם אפי׳. ונפק״מ בשקדי מרק. והדברים עתיקים].

והנה, באג״ט אופה ט, טו, י, שבצולה בחמי טבריא שאי״ז צלי אש, מיירי בכלי סתום שבתוך חמי טבריא. ומשו״ה חייב, לפי שאין תקנה לחזור ולצלותו שאין צלי אחר צלי. (אמנם, הרבה פירשו ברמב״ם שחייב משום בישול, ולשון הצולה לאו דוקא. ואזדא לה הראי׳. ולדידהו מיירי כפשוטו שבישל בתוך המים).

ומצאנו, בבה״ל שיח, ו שבמניח בצק ע״ג קדרה נקרא אפי׳. וכן בהגהות רעק״א לשם (שבס׳ זכרון וזאת ליהודה גרוס (ע׳ צג)) כתב דמיירי שאינו חם כ״כ שיכול לאפות. ומש״כ לפנ״ז ״תמוה לי דהא הוא מבשל לבצק״, כוונתו למלאכת מבשל, ולא נחית לפרטים. אלא ששוב נקט לשון בישול ״ממילא הבצק יוכל להתבשל״. ואפשר שגם לשון אפי׳ לאו דוקא. ואינו מוכרח לכאן או לכאן.

אמנם, בגוף הענין, צ״ב, דממנ״פ, אם יש זיעה, הו״ל כבישול גמור, כפשוט. וראה גם בשו״ת גוו״ר א, כד, שבנתבשל בזיעה כאילו נתבשל בתוך הקדרה. ולאידך, אם הוא רק מחמת החום, מ״ט יהא כבישול ולא כאפי׳. ומסברא נראה בפשטות, שנחשב לצלייה שאין בו רוטב. ונראה דס״ל להני רבוותא, שא״צ שהמים יגעו והעיקר שמתבשל מחמת המים. והוא תמוה. והאם נימא שאם יש קיטור מים המחמם התנור, ייחשב כאפי׳?

וח״א שליט״א דלה ואשכח מרגניתא בדברי אבן עזרא בא, יב, ט, עה״פ “ובשל מבושל” וז”ל: “ואל תתמה מה צורך לומר שני הענינים בשל ומבושל, כי שני בישולים הם, כמו שפירש, האחד להכניס כלי שהבשר בתוכו בתוך כלי המים הרותחין ולרבים, בשלים ומבושלים” ומבואר להדיא מדבריו דס”ל דחשיב בישול. והגם שקשה לבנות הלכה על סמך דברי הראב״ע (בפרט שחז”ל דרשו פסוק זה באופן אחר) – מ”מ אם אין ראי׳ לדבר, עכ״פ זכר לדבר. (וראה בשו״ת מהרש״ם דלקמן, מה שהביא מדברי הראב״ע. וראה בתשובת בעל דברי יציב, נדפס בקובץ זכור לאברהם תשס״ד ע׳ שנג, שהביא מדברי הראב״ע לענין אחר).

אלא שבאמת אין ראי׳ משם, שבתחילת דבריו כתב להדיא דמיירי שבתוך הסיר העליון יש ג״כ מים צוננים וז”ל “יתכן להיות ובשל מבושל כמאכל המלכים, על דרך המשקיות, כי ישיבו על האש כלי נחשת רחב, וימלאו חציו מים, וכאשר ירתיחו המים ישימו סיר הבשר עם מים קרים מעל המים הרותחים, וככה יתבשל הבשר. וזה המאכל מועיל יותר מכל המאכל אשר יהיה קרוב אל האש”. ומפורש, דמיירי שבתוך הסיר שיש בו התבשיל יש מים צוננים.

אמנם, מצאנו בקובץ מוריה תכד, ע׳ שנדפס ביאור פסוקי קרבן פסח ויציאת מצרים לרבינו דוסא היווני (בן דורו של מהרי״ל) ע׳ לז, וז”ל שם: ותימה, ולמה צריך [לומר] “ובשל מבושל”, יאמר ‘ובשל במים’ וישתוק, מה צריך להזכיר לשון בישול שני פעמים? ויש מתרצים, שלא יקח קדירה יבשה ויניח הפסח בתוכו, ויניח אותו הכלי היבש שיש הפסח בתוכו על כלי אחר שיש בו מים ועומד על האש ומרתיח, שלא ישים זה הכלי עם הפסח עליו ויתבשל. ולכן אמר “ובשל מבושל” שני פעמים, להשמיענו שאפילו כי האי גוונא אסור”. (ובהערת המהדיר שם: לכאורה, דברי אותם מתרצים הם ציור שונה ל’צלי קדר’ שהוזכר בגמרא. ויש לבאר זאת בשני אופנים: (א) כל השאלה היתה אליבא דפירוש רש”י על התורה, ואם כן התירוץ אינו חייב להיות בדיוק לפי סוגיית הגמרא, ואותם מתרצים נקטו דוגמא שנראה להם שיותר פשוט לומר שנכללה ב”ובשל מבושל”. (ב) אותם מתרצים התכוונו אכן ל’צלי קדר’ שהוזכר בגמרא, שאותו מרבה רבי מ”ובשל מבושל”, אולם לא היה ניחא להו בביאור רש”י ל’צלי קדר’, שכן מצאו לו סתירה בסוגיא מפורשת במסכת סנהדרין. שם (דף ד, ב) דנה הגמרא, כיצד יודעים שבפסוק “לא תבשל חלב בגדי אמו” הכוונה ל’חֵלֶב’ ולא ל’חָלָב’, ומתרצת הגמרא, שכיוון שהאיסור הוא “לא תבשל”, הרי “דרך בישול אסרה תורה”, ופירש שם רש”י, ש”חֵלֶב אינו בישול אלא טגון”. ולפי זה, הרי כפי מה שפירש רש”י הנ”ל בפסחים בעניין ‘צלי קדר’, הרי הפסח מתבשל בשומן שלו, ולפי הגמרא בסנהדרין אין זה בישול אלא טיגון. לפיכך העמידו אותם מתרצים את ‘צלי קדר’ של הגמרא בפסחים בציור שבו יש גם קדרה שבה מים, ואז בוודאי שראוי לקרוא לזה בישול).

וכבר קדמו בהרבה בספר חידושין לר”ת (הוצאת מכון אופק) פרשת בא שם, שנקט נמי שנחשב לבישול, עיי״ש.

ובדברי פי’ רבינו דוסא, וכן בפי’ ר”תש מפורש דמיירי שאין מים בתוך הסיר שהק”פ מתבשל (ועמד ע”ז המהדיר על פי’ ר”ת, שפי’ ר”ת שונה מפי’ האבן עזרא, עיי”ש).

ואכן ראיתי במהדיר לחידושין לר״ת שהעיר מהאג״ט שהבאתי. ואפשר, שגם לאג״ט שאני בין הנחת אוכל בקדרה ומבחוץ קדרת מים, שהמים מחממים הקדרה אבל הבישול מחמת חום הקדרה ולא מחמת המים, לשקית אטומה שבתוך האוכל שבקדרה מלאה מים, שהבישול מחמת המים. ולא נהירא.

ועכ״פ, להדיא מוכח מהראשונים שלגבי ק״פ גם בקדרה בשם בישול יקרא.ואפשר לומר בדעתם, שעיקר ענין אפייה היינו שחום האש שולט ומייבש אותו, ומכח הייבוש שע”י החום נגמר תיקונו, משא”כ בישול הוא בהיפך, שתיקונו נגמר ע”י שמתחמם בכח לחות. ולזה יש לומר, דהיכא שהקדירה שבו הבשר מונח בתוך מים רותחים, שאז אין נפעל ייבוש, אלא אדרבה המים שסביבותיו שומרים על לחותו העצמית, וכל שכן בשקית ניילון הטמון במים מרוב צדדיו, נחשב בישול ממש. [ויתכן לפ״ז, שבמניח מאכל ע”ג קדירה זה לא יחשב בישול, מפני שאין לחות המים שומרים עליו מכל צדדיו].

ואם כ״ה בק״פ, כש״כ שאין לנו להחמיר בדין בישול אחר אפי׳, שלא לפתוח הקוגל מחמת חשש בישול אחרי אפי׳.

ובאמת כן עולה ממאמ״ר שהבאנו בדין הנחת דבר יבש סמוך למדורה שאינו בגדר אפי׳, לפי שאינו רואה פני האש. וראה במאמ״ר שם ג׳ אנפי בדבר.

ובחזו״א שם כתב שגם צלי קדר אפשר שהוא בכלל בישול ״לענין זה״. והוא דלא כפמ״ג שיח במ״ז ז, שדינו כצלי׳. אבל בצלי קדר מתבשל ברוטב עצמו עכ״פ. וכנ״ל, יתכן שאין להביא ראי׳ מגדרי בישול אחר אפי׳ לשאר מילי. וממילא אינו סותר לפמ״ג.

ובכלל, הבאנו סברא שבבישול אחר אפי׳ הכל תלוי בטעם. (וחקרוה אם מחמת שהבישול מבטל טעם האפי׳ או מוסיף עליו. ואכ״מ). וכ״ה בחזו״א שם, שכל שלא יבוא לטעם צלי׳ ורק יתייבש אינו בגדר צלי׳ אחר בישול. וכ״מ בתהל״ד שיח, כד, בהיתר הנחת מאכל ע״ג קדרה.

ולכמה רבוותא שנזכרו לעיל – אין טעם לאסור להניח דבר מבושל ע״ג קדרה. ולפי הנת׳, באמת אפ״ל שאינו מחמת גריעותא בהצלי׳, כשאינו סמוך לאש, ואינו מתייבש והופך לצלי, אלא איפכא מחמת שד״ז מעיקרא בישול גמור הוא.

אלא שאין ראי׳ גמורה גם מק״פ, שהרי התם העיקר שאינו בגדר צלי אש, ולגבי צלי אש – בגדר בישול ייקרא.

וראה בשו״ת מהרש”ם ג, קמב, לענין פשטידא שבכלי שעומדת בתוך קדרה מלאה רוטב, אם דינו כצלי להצריך נטילה וס׳, וממילא אינה מצטרפת לרוטב שבקדרה לשיעור ששים, שבצירוף כמה טעמים ולצורך שבת, כתב להתיר שהפשטידא בתוך הכלי מצטרפת ג״כ לס׳.

ואצל אחרוני זמננו מצינו שנקטו דל״ח בישול, אלא שלא הביאו שום ראי׳ לזה. וראה מאור השבת ב ע׳ קעה, והליכות אבן ישראל שבת א ע׳ רפ הערה 31, שהכל תלוי אם נכנס מים לתוך השקית. גם בקובץ אהלי שבת דנו בזה בארוכה – ראה שם גל׳ 9 במדור תמצית. גל׳ 10 בדברי הגרמ״מ לובין שליט״א. גל׳ 11, בדברי הרי״מ רובין שליט״א. והכל מסברא, ללא ראיות ברורות.

וראה בארוכה בכיו״ב בשו״ת שמש ומגן או״ח יב.

‏ובשילהי הענין, בכדי שלא להתעטף בטלית שאינה שלי, אציב ציונים למרנן ורבנן חבורתא קדישתא, שמכלל דבריהם ומשא ומתן של הלכה עמם נתברר הענין, ה״ה בעל בירורי סוגיות, ובעל מלכי צדק, ובעל מלאכת בורר, ה׳ עליהם יחיו.

 

#40568