האם מותר לאשה לבקש מגויה לאפר אותה אחרי הטבילה בליל שב”ק
שאלה מאחד מגדולי הרבנים שליט״א:
האם מותר לאשה שיש לה ליל טבילה בליל שבת לבקש מגויה לאפר אותה אחרי הטבילה, ונחשב שבות דשבות לצורך מצוה כדי לקיים את דין הצניעות להסתיר טבילתה.
מענה:
לא.
מקורות:
יש בזה כידוע ז׳ גישות, וגם בין מורי ההוראה כמדומה גם שיטות שונות.
א. לדחות הטבילה – רח״ל (אף שלפעמים יש מקום לשקול הענין. וראה לקמן מזה).
ב. להשתמש באיפור מיוחד לשבת – מופרך לגמרי. והארכנו בזה במק״א.
ג. להתאפר ע״י גוי – לדעתי קשה להתיר. וכדלקמן. (והאריכו בענין זה בא׳ הקובצים לאחרונה. וכתבו שם הרבה מגדולי המורים בשלילת ההסדר במקואות מסויימות שיש גוי מוכן לאפר הטובלות. ויש שבאו מזה לידי מכשול גדול יותר, להתיר צביעת השפתיים ע״י גוי, שצביעת שפתיים י״א שהוא איסור דאורייתא, וממילא אין גם ההיתר דשבות דשבות). וראה בסו״ד כאן לענין ההיתר מחמת צורך גדול וכבוד הבריות.
ד. לטבול ללא איפור ולהישאר כך – הכי טוב. (אבל הרבה נשים אינן מוכנות לקבל).
ה. לטבול לפני שבת ולהתאפר אח״כ – ג״ז מופרך.
ו. להתאפר לפני השבת, ומאוחר בערב לרחוץ ולנקות האיפור לפני הטבילה ולטבול – אין בכך חשש (שאין איסור ברחיצת האיפור. אלא שיש ליזהר שירד לגמרי. גם יש לוודא שאינה אוכלת באופן שיהא דבוק בשיניים וכו׳. ולפעמים אין תקנה מצילתה מידי בושתה. גם הרבה מהמקואות סגורים בשעה מאוחרת).
ז. לטבול עם איפור עמיד במים – בלית ברירה יש להתיר. (ובס”ד זה מונע הרבה תקלות ומכשולות בדורנו אנו גם אצל יר”ש, הן בדיני נדה או קרי ושז״ל, והן באיסורי שבת. וכבר שמענו מקוואות שלא הסכימו ויצא מכשול).
וכמובן, שצריך להורות להן שהדבר הנכון הוא לטבול ללא איפור כלל. אלא שבלית ברירה אם לא ישמעו עדיף כנ״ל משאר האופנים.
ובנוגע לסברת הרב השואל שליט״א שלהסתיר טבילתה מצוה – ידוע שהגריש״א התיר לדחות הטבילה מחמת ענין זה, כיון שהוא בגדר ארור שוכב עם כל בהמה. אבל לא נתקבלה דעתו.
ובכלל, נחלקו המורים בגדר להסתיר. וידוע שגם בזמנים עברו – לא רק בזמן הש״ס שגזרו משום סרך בתה (והביא מזה ראי׳ בשו״ת בית שערים דלקמן. ויש שדחו, לפי שבזמנם טבלו גם לטהרות וליכא צניעות. אבל בפוסקים ל״מ לחלק בהכי. ועוד כתבו, שבלא״ה אא״פ להסתיר מהבת והדחי׳ לא תועיל) – בית הטבילה הי׳ בחצר ביהכנ״ס, ומדובר בזה בשו״ת מהרש״ל ו. ושם התיר מה״ט לעשות חפיפה בלילה. וקרא שם להסתרת הטבילה ״מדת חסידות״. (ועיי״ש, שברוקח הל׳ נדה כתב מחמת עין הרע (ראה גם נדה סו, א ובמאירי שם), ומשום רשע שרודף אחריהן ויבואו לידי יחוד או גם לידי זנות ח״ו. אבל מהרש״ל כתב שכמה פנים לתורה, ויש לפרש גם משום צניעות שלא יזונו עיני העם בהן ויבוא לידי הרהור. וראה בשו״ת משנ״ה טז, נב, שכתב טעם מד״ע שאפשר שיש לחוש שלא תטבול כהוגן מחמת בושה. ונדחק בזה).
ובודאי אין להתיר שבות דשבות עבור מדת חסידות. וגם לצורך תפלה בציבור, י״א דלא מהני היתר שבד״ש.
ולכל הדעות, אין זה דבר מצוה גמורה, אלא השתדלות כמה שהיא יכולה.
והנה, בשו״ת מהר״י אסאד יו״ד ריז התיר לדחות אם יתגלה לכל בני העיר. ונחלק עליו בשו״ת בית שערים יו״ד רפ. ועיי״ש שגם לדברי מהר״י אסאד הוא רק בפרסום לרבים ולא ליחידים. ושבני בית וקרובים אינם בכלל. (ולדידי׳, גם בנשים בכלל – אי״ז בכלל. ולא נתקבלו הדברים. ואדרבה, ברוקח שם שינה בל׳ הגמ׳ עירובין נה, ב. וכתב שמרגישות ולא שמרגישין. ועמד בזה בשו״ת משנ״ה שם). והכרעת רוב המורים כמדומה לחלק בין בני בית (או יחידים) לאחרים. (ולהעיר מעובדא דר׳ יוחנן ברכות כ, א אף דליכא עין הרע התם, שהוא מזרעא דיוסף. וכן מצינו בברכות כ, א שתלמידי רבא ידעו מזה).
וראה גם שיעורי שבה״ל קצח, מח, ח ושו״ת שבה״ל ה, קיח, שרבים טועים לדחות משום יחידים. וראה גם טהרת הבית ג הע׳ נז. וכבר כ״כ בשו״ת שאילת יעקב (לחתנו של מהרם שיק) א, קט, ב. אבל הגריש״א רוח אחרת היתה עמו. ובכל אופן, לא נראה שהי׳ מתיר איפור מה״ט.
ואף גם זאת בעניננו, שההוראה היא רק להסתיר הטבילה אבל מה שיודעים מעצמם מתוך שלא התאפרה אינה בכלל. וכ״כ בבית שערים שם, שמה שמרגישים בעת הסעודה שבערב היא הטבילה ל״ש לחוש. וראה גם בשו״ת שלמת חיים תסה. ובעניננו, בקובץ לתורה ולהוראה ז ע׳ כח תשובת בעל אג״מ, שמה שהבינו אחרים מעצמם כיון שאינה מקושטת בצביעת השפתיים, אין חסרון בצניעות.
וילה״ע גם מל׳ הרמ״א קצח, מח שלא לילך במהומה או בפני הבריות. ומשמע שכל שאינו באופן כזה ממש ש״ד.
והנה, בהמשך להשקו״ט, אם יש היתר לאשה להתאפר ע״י נכרית להסתיר טבילתה משום שבות דשבות במקום מצוה. ונתברר שאין כאן סרך היתר, עדיין צ״ע והסבר, בשאלת תם, מדוע אין היתר משום שבות דשבות לצורך גדול וכבוד הבריות, שצביעה בבשר אדם מדרבנן (הגם שיש ראשונים החולקים, אך כך הכריעו המג”א וכו‘), ולכן הוי שבות דשבות, ובמקום צורך גדול כגון כבוד הבריות, שכולם (בסביבות שהולכים כך) יסתכלו עליה בתימהון וכדו‘, ויש נשים דברניות ג”כ וכו‘. והיינו, הן מחמת האיפור כשלעצמה שיש המתביישות ללא איפור, והן הבושה מחמת הטבילה גופא, אף שאין בזה מצוה. ואף אם נאמר דל״ש כבוד הבריות, כיון שכל הנשים הולכות למקוה ואין בזה בושה אלא רק בגדר גילוי סוד שהלכה בליל שבת זו, אבל אין בזה בושה (משא״כ באדם שאין לו טלית בבית הכנסת שיש בושה שהוא שונה מכולם שכן הוא). אבל מה עם הבושה שנראית לא מאופרת מצד עצמה, שמדוע אין זה בגדר צורך גדול בשבילה להיראות מאופרת.
ויש להרחיב השאלה, שמצינו שהתירו שבות לחוד ע״י ישראל במקום כבוד הבריות וכש״כ שבות דשבות, ראה במשנ״ב שכב בשעה״צ יב בשם פמ״ג להתיר לקטום קיסם בידיו בכדי להוציא בשר שבין השיניים אם נראה לחוץ.
[וכמה פוסקים התירו אמירה לנכרי גם בדאורייתא לצורך כבוד הבריות. אפס, שיש ראשונים שכתבו שאיסור חמור הוא ואינו נדחה עבור הוצאת וקבורת המת משום כבוד הבריות – ראה רמב”ן שבת צד, ב. שם קל, ב. ודלא כתוס׳ ב״ק פ, ב ד״ה אומר. ראבי״ה שצא. מרדכי שבת שיג בשם רא״ם (לולא הסברא שכתבו התוס׳ שם, שקבורה גופא ע״י גוים היא גנאי למת). ועכ״פ, גם למחמירים היינו רק בשבות אחד, אבל בשבות דשבות ודאי מותר, במכ״ש ממה שהתירו ביו״ט אמירה לנכרי לצורך המת שאינה אלא שבות דלאו ולא כבשבת שהיא שבות דסקילה – ראה לרמב״ן גופא בתורת הבית בסוף ענין מי שמתו מוטל לפניו בטעם הב׳].
והרי אפי׳ בגנאי קטן הותר איסור דרבנן (שבגנאי גדול הותר גם איסור דאורייתא בשוא״ת), וכש״כ שהות דשבות. ובאמת, טעון בירור רחב בגדרי כבוד הבריות מה נכלל בכך. והעירני הרה״ג בעל מלכי צדק שליט״א. שבש”ס נזכר רק בנוגע למת מצוה או קינוח ביה”כ או שיניים המדיפים ריח או ללכת ערום, שהם דברים שבעצם יש בהם בושה ובזיון וזה סתירה לכבוד הבריות, אבל במה שמרגיש לא נעים וכיו”ב אינו מוכרח שהוא בכלל. וברמ”א סימן של”ט בבושה להכלה שיבטלו את שמחת נישואיה, הוא רק כסניף לסמוך על שיטת ר”ת במקום צורך כולי האי, עיי”ש. אלא שבמג”א סימן קצ”ג כתב לגבי ההיתר לעשות חבורה של ג’ בסעודה גדולה, ולא לאסוף עשרה משום הקפדת ריש גלותא, שהוא מחמת זילותא דריש גלותא וגדול כבוד הבריות שדוחה ל”ת שבתורה, ומשמע שג״ז בכלל כבוד הבריות. ושוב יש לפרש גם ברמ״א כפשוטו.
ויש שכתב כעי״ז, שכבוד הבריות הוא במקום שבלא”ה יהיה לו “בזיון”, ולא רק “בושה”. אמנם, מצינו ד״ז בנוגע לישב בביהכ״נ ללא טלית, כדלקמן. ואם נאמר שג״ז הוא בגדר בזיון, מאי שנא מלישב ללא איפור, להבדיל.
וסבור הייתי לומר שכבוד הבריות שרי רק כשהוא גנאי לכולם, ולכל או רוב מין האנושי, כגון מת שאין לו קוברים, או לילך ערום בשוק, משא״כ בדבר שאינו בזיון אלא לאדם מסויים לפי תכונת נפשו, וכדעת הגר״נ אמשרדם בשו״ת פרי יצחק א, נג סד״ה שוב. אבל הפרי יצחק גופי׳ לא ס״ל הכי (ראה שם סוסי׳ נב ושם נד. וכ״מ קצת בשכנה״ג או״ח סוסי׳ יג, הובא בא״ר שם ד, ובבאה״ט ח ובמשנ״ב יב ועוד, לגבי ההיתר כשיושב בביהכ״נ ואין לו רק טלית פסול ומתבייש לישב בלי טלית, שהכל תלוי באדם אם מתבייש או לא. אלא ששם אינו מחמת מעלת ומהות האדם, כבנידון שבפרי יצחק, אלא בטבע נפשו אם בדבר זה גורם לו בושה. ויש לחלק. ולאידך, בשו״ע אדה״ז מציאה ופקדון לו (ע״פ דרישה חו״מ ערב, ח. וראה קו״א לאדה״ז שם ז. ועיי״ע בבית אהרן ב״מ ל, ב), שאף שההיתר דזקן ואינו לפי כבודו אינו דוקא בת״ח וזקן מכובד אלא גם מחמת עושר או משפחה או מעלה אחרת, מ״מ מי שאינו חשוב בעיני הבריות רק שמגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בזה מהבריות ובעיניהם אין זו חרפה לו, חייב מן הדין להחזיר אע״פ שאילו היה שלו לא היה מחזירם לעצמו).
ונראה, שמ״מ אין כאן ישוב הולם, גם לדעת הגר״נ אמשטרדם, שעד כאן אפ״ל לגבי דחיית איסור מפני כבוד הבריות. אבל סו״ס מדוע לא נתיר משום שבות דשבות לצורך גדול, שה״ז דבר שמצטערים בו ביותר, כנראה במוחש.
והה״נ בהסברא שאם הבושה מחמת המצוה עצמה אינה בגדר כבוד הבריות (ראה פרי יצחק שם נב ד״ה ומעתה נבוא, וד״ה הא דשקיל, ושם נה ד״ה ובעיקר. ובסגנון אחר, שזהו כבודו שעוסק במצוה וניכר עליו – ראה פמ״ג או״ח רנ במ״ז ב ובבה״ל שם ד״ה כי) – שנוסף לזה שכאן היא תוצאה צדדית ולא מחמת גוף המצוה, לא באנו להתיר דחיית איסור דאורייתא או דרבנן משום כבוד הבריות, רק ההיתר הרגיל דשבד״ש לצו״ג. וק״ל החילוק.
וברור שיש מצבים שזה כן צורך גדול וכבוד הבריות (עכ”פ בארה”ב) כגון ל”ט בליל הסדר ואוכלים אצל הורים, שבת שבע ברכות של אח, וכש״כ בחופת נדה וחלה ליל טבילה של הכלה בשבת שבע ברכות.
שו”ר שהגאון בעל עמק התשובה במראות יחזקאל ע׳ תקמח-ט כתב להתיר במקום צורך.
והא גופא השאלה, מהו הגדר בזה, ומדוע לא סגי במה שמתביישת מאד ללא איפור כידוע במציאות, אף כשאינו אירוע יוצא דופן כזה. ופשוט, שהיתר גורף לזה הוא זילותא דשבת. ועכ״ז, לא מצאנו גדר ברור, באיזה שלב הוא כבר בגדר צורך גדול. ובפשטות, היינו כשיהי׳ לו צער (ראה גם אדה״ז רסא, ב). וגם בדברי המראות יחזקאל אין הגדרה ברורה.
וכבר הוזכר, שכמדומה שבקובץ גינת ורדים סאטמאר בשנים האחרונות הרחיבו כמה רבנים בשלילת ההיתר להתאפר אחרי הטבילה ע״י גוי׳. ואינו תח״י כעת. ובספק חסרון ידיעה אצלנו, אם באו הדברים שם בשום שכל ובטוטו״ד, דבר דבור על אופנו עם ראיות ברורות, והדברים נאמרו מחמת גדרי צורך גדול ובראיות, או כדרך הקול קורא במדבר, ולמיגדר מילתא (כי בקובץ הנ״ל בפרט – רבו כמו רבו מאמרי קנאות למיניהם, אף שגם בהם יש לפעמים הרבה גופי תורה), ובהדגשת הפירצה שבזה, וזילותא דשבתא, ושאין להתיר לע״ה שלא יתרגלו ויקילו יותר (כתשובת רדב״ז הידועה באמירה לנכרי), שג״ז מגופי תורה. וק״ל. ומדבריהם אין ראיה כ”כ, כי יש כאן גם זה מלחמה על איפור באותן קהילות שאצלם כל הענין אינו לכתחילה וכו‘ אפילו בימות החול כמובן ופשוט.
והנה, במק״א 37371 הארכנו בגדר צער נפשי ואי דמי לצער הגוף. ואכ״מ.
ונראה מאד, ששרש הענין תלוי בגדר איבעי לה ליתובי דעתה, שג״ז אינו מוגדר כ״כ. אבל מקום בראש לחלק בין צער וצורך כזה, שבקל אפשר ליתובי דעתה, אם רוצה בכך, ויש שדורש טירחה נפשית מרובה, וכולי האי לא הטריחו עליו. וגם אם הימצא תימצא איש או אשה כאלו, שאצלם קשה יותר מחמת שהחליטו שד״ז צורך גמור בשבילם, לא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים. ודוגמא לדבר, מנר יאצ״ט שהותר בביה״ש ע״י נכרי מאחר שהעולם נזהרים בו. ומשמע, שאילו הי׳ ענין בדבר רק ליחיד מחמת תכונת נפשו לא היו מתירים.
[וע״ד הנזכר אצלנו לעיל, ולא ממש, בהיתר דזקן ואינו לפי כבודו שהוא גם מחמת עושר או משפחה או מעלה אחרת, ומ״מ מי שאינו חשוב בעיני הבריות רק שמגביה דעתו ומחשב את עצמו ומתבייש בזה מהבריות – חייב מן הדין להחזיר אע״פ שאילו היה שלו לא היה מחזירם לעצמו. אבל התם היינו באופן שבעיני הבריות אין זו חרפה לו. ואפשר שגם בנדוננו, שמכיון שבעיני האנשים אי״ז חרפה (מה שהאשה אינה מאופרת), לא איכפת לן ממה שאצל חלק גדול מהנשים חרפה היא. ואף שנשים עם בפני עצמן – הרי גם אצלם לא הכל שוות בדבר].
ובכללות הענין, יש להעיר מכדוגמתו, בשו״ע רבינו שמב, שיש ״צורך גמור״ לשבת אע״פ שאינו ״צורך גדול״. ושם שכה, טז: דברים הצריכים בשבת צורך גמור שאא״פ להיות בלעדם אלא בדוחק קצת.
וידועה השאלה בשו״ע רבינו שיז, א, שבצריך הרבה לכך אפשר להקל בקשר שאינו עומד להתקיים ז׳ ימים ע״י נכרי. ומשמע שההיתר מחמת שיש מתירים בהכי אפילו לכתחילה. וצ״ב, שאם צריך הרבה לכך, מ״ט לא לישתרי ע״י נכרי בכל קשר שאש״ק, גם בעומד יותר מז״י, מחמת שהיא שבדב״ש לצו״ג.
ובקצוה״ש קכג בבדה״ש ז, נדחק לפרש שבאמת ס״ל לאדה״ז להתיר באינו עומד ז״י אפי׳ ע״י ישראל, ומש״כ להקל רק ע״י נכרי – היינו אפי׳ עומד יותר מז״י. אלא שסתימת פשטות לשונו לא משמע כך. (ואכן במשנ״ב שם בבה״ל ד ד״ה שאינם, כתב להקל במקום צורך באינו עומד ז״י אפי׳ ע״י ישראל. ואפשר, דלשיטתי׳ אזיל בדעת הרי״ף ורמב״ם שקש״ק שהוא מעשה הדיוט אינו אסור, וס״ל בדעתם שמותר אפי׳ לכתחילה – ראה משנ״ב ה. שעה״צ ו. בה״ל ד״ה שאינו של קיימא. וממילא חזי לאצטרופי להתיר בכה״ג. ואילו דעת הט״ז א ואדה״ז ב, שגם לרי״ף אסור מיהת מדרבנן).
ולהנ״ל יתיישב, דקאי הכא רק בצריך הרבה לכך, אבל אינו צורך גדול, ומשו״ה מתיר רק בעומד פחות מז״י וע״י נכרי, כיון שיש מתירים אפילו לכתחילה. ויתכן גם שנקט שדעה ראשונה עיקר לדינא (וראה א״ר ב. כה״ח יד). ואילו בצו״ג מותר גם ביותר מז״י כל שאינו לעולם, מדין שבד״ש.
ובשגם, שכל עיקר ההיתר דשבד״ש לצו״ג לא ברירא כ״כ. ולמג״א שז, ז – צורך הרבה היינו הפסד גדול, וי״מ באו״א, דהיינו צער הגוף דוקא. וגם בדעת אדה״ז (שכנראה הכריע כפשטות הרמב״ם שבת ו, ט ולגירסת הראב״ד, וראה גם שו״ת הרש״ל מו. ולהביא מים לרחוץ קטן אינו ביום המילה דוקא, ראה מ״מ שם, והוא משום נקיות לחוד, ראה מנח״כ משמרת השבת א, א בסופו, וכל׳ הרמב״ם דמתני לה בתרי בבי, חדא ״לרחוץ בהם קטן״, ומילתא באנפי נפשה – ״ומצטער״) – ראה אצלו שז, יב, שהובא רק במוסגר. ובקו״א רנב, ב, משמע דס״ל שבכלל אין להתיר בצו״ג. ועכ״פ, צ״ל צורך גדול מאד, שאא״פ בלעדו. ויתיישב גם מה שלהרבה פוסקים לא הותר שבד״ש במניעת הריוח ורק במקום הפסד, כמבואר אצלנו שם בנוגע לצער הנפש, אף שג״ז צורך גדול. ועד״ז, מיחוש בעלמא אינו בגדר צורך הרבה להתיר עבורו שבד״ש. וראה בגדרי צורך גדול אצלנו 40246. וגם בדעת המשנ״ב, ראה מחד גיסא שז, ז ובשעה״צ כד, להחמיר. ולאידך, ראה שיא, יד גבי כהנים (ואפשר שמה שאין יכולים ליכנס לביתם דמיא לצער הגוף). וראה גם שיז, כה. שעה״צ רמד, לה. ועוד.
וידעתי שעדיין אין הדברים מוגדרים כ״כ. אבל בעי בר נש לאשתדלא באורייתא כפי יכולת השגתו. ואם יש בידי מי מהנמענים מחבורתא קדישתא הדין, הגדרה ברורה אחרת עם ראיות מוצקות שאין עליהן פירכא, מובילנא מאני בתרי׳ לבי מסותא. ואודי לן מיהת, שהובלת בגדי ת״ח מופלג שכזה ע״י איש חדל אישים ונבזה – אינו בגדר העדר כבוד הבריות כלל.
והנה במה שכתבנו בחומר הענין לדחות הטבילה, ואף ברצון והסכמת שניהם, יש להוסיף בה דברים, דהנה במור וקציעה תקפא בסופו כתב שליל טבילה פשיטא שאינו נדחה אפילו ברצון שניהם לפי שאין אשה מתעברת אלא סמוך לטבילתה ולא נענש יהושע וכו׳. (והעירני ח״א שליט״א, שצ״ע בדבריו, שליל טבילה בזמן חז”ל (לפני חומרא דר’ זירא, ולפני תקנת הקדמונים דהמתנת ה׳ ימים) אינה חל כלל באותו מרחק מימי נדות כמו ליל טבילה שלנו). אבל לכאורה מיירי רק בלא קיימו פו״ר.
זאת ועוד, שרבים האומרים דטבילה בזמנה מצוה, אף שלא קייל״ן הכי. (אבל לדברי האומרים שאינה מצוה, מעיקר הדין מותר מדעת שניהם לדחות הטבילה, כמפורש בפסקים ומנהגים למהר״ם קסא. תשבץ קטן תפ. וכ״כ כמה פוסקים לדינא).
[והנה, גדולי חכמי אשכנז נקטו דטבילה בזמנה מצוה. ואף דלא נקטינן כוותייהו, היינו במקום חשש איסור (כבת״ב) או חשש סכנה (כשאין בעלה בעיר. ואכ״מ בזה). אבל, במקום שאין חשש סכנה או איסור נכון להחמיר כדבריהם (אמנם כמה פוסקים כתבו שא״צ לטבול כשאין בעלה בעיר, ולא משום סכנה, שענין הסכנה לא הוזכר כלל בקדמונים (ובלשון שו״ת תורה לשמה רטז שד״ז שאומרים העולם וכו׳ לא נמצא כתוב בגמרא ולא בפוסקים הראשונים. והראשון שהזכירו הוא בעל שבות יעקב. אלא שהזכירו כדבר הידוע מכבר. ונחלקו בכוונת צוואת ריה״ח מא. ובשו״ת זרע אמת ב, קנא הביא מנימוקי מהרמ״ט ששמע מרבותיו שמדברי הזהר נראה שהוא סכנה. אמנם, לא ידוע לנו על מקור בזהר. וראה שד״ח מערכת טבילה ב, ט, שמה שאומרות הנשים שיש סכנה, לפי הנראה הם דברים בדאים), וגם הוא רק טעם מה שיש קפידא לא לטבול, אבל מה שאין מקפידים לטבול כתבו כל הפוסקים שהטעם משום דקיי”ל טבילה בזמנה לאו מצוה). כן להעיר שבזמננו דכולהו ספק זבות נינהו אי״ז בזמנה ממש. וראה שו״ת חת״ס יו״ד קצו. שם קע].
ותו, שבשוע״ר קפו, ח, כתב שאסור לאשה לעמוד בטומאתה (והוא מירושלמי נדה ב, ד) אפילו אין בעלה בעיר. (ורבים נלאו להבין דבריו. ובפרט שמציין לסי׳ קצז. והתם איפסיקא הלכתא שאין טבילה בזמנה מצוה. גם סותר למש״כ לעיל או”ח שכו, ז. ועמד בזה רבינו בלקוטי שיחות יד ע׳ 27). ומשמע קצת דס״ל שאף שאינה מצוה מ״מ איסורא איכא. והרי דברי הירושלמי בודאי אתיין גם למ״ד שבזמנה אינה מצוה (ראה גם ביהגר״א קצז, ג. ומוכח כן בסמ״ג ע׳ רלב דס״ל דל״א טבילה בזמנה מצוה. ועכ״ז, הביא לדינא דברי הירושלמי בלאוין קיא. וכן מוכח בתשב״ץ, שכנ״ל כתב שמותר לדחות בהסכמת שניהם. ומ״מ הב״ד הירושלמי שם תעו). וראה מאירי נדה טו, ב שהוא מדרך הנקיות. (ואיהו ס״ל ביומא פח, א דלאו מצוה). ובב״ח יו״ד קצז, שמא יבוא הבעל פתאום לביתו ויהא מחשב ימי וסת ויבוא עלי׳.
וראה ע״ד המוסר, בשבט מוסר כד, והב״ד בשד״ח מערכת טבילה נדה ב, ב, שהטומאה מתפשטת באברי׳ וכו׳.
ואף גם זאת, שלמרות שהיא רשות ולא חיוב, מ״מ כשטובלת חשיבא מצוה – קנאת סופרים בהשמטות לשירי טהרה סד. והובא בשיעורי שבה״ל קצז, ב, ג. וראה גם שבה״ל ב, קא. ח, סוסי׳ רעא.
ועוד, שבכך נשמר מיצה״ר – שו״ת חת״ס אה״ע א, קכט. שם יו״ד סוסי׳ קע. ובחסל״א יו״ד קצח, א שיש חשש שמביאתו לידי קרי והוצאת שז״ל. וראה שו״ת שבה״ל ד, קז: בזה״ז למי שמכיר את מצב הדור ותכונותיו אסור לנו לדחות טבילה.
וגם בקיים כבר פו״ר משום מצות עונה בל״ט (ראה שו״ת תרוה״ד רנה, הובא בד״מ יו״ד קצז, ג), וחייב במצות לערב אל תנח ידיך (אף דמהני מחילה מדינא) – ב״ש אה״ע א, א. (וראה פת״ש שם א ליישב קושיית הב״ש, דסגי לעת מהעתים). וראה שו״ת חת״ס אה״ע שם. והאריך בשו״ת משיב דברים ב יו״ד קכט. וגם כשאא״פ לשמש חייב משום שאר קריבות – ש״ך קצז, ג.
וראה שו״ת תורה לשמה קמב, שאפי׳ תמחול ותתרצה לא אריך למעבד כן לדחות המצוה.
ובספרי מוסר כתבו גם בחומר הענין, מחמת הנשמות היורדות גם כשאינה מתעברת.
ועוד זאת, שלפעמים אין הדחי׳ ברצון והסכמת שניהם, שאין ההסכמה מוחלטת, ואומר כך רק כלפי חוץ בלא לב ולב.
ומה שהביאו מזהר (ב קיא, א) שהביא הב״י קצז, ״בר איהו לא חייש ולא אשגח לדין״ (ומזה ה״ר בטהרת הבית ב ע׳ תמט) – פשוט דהתם מיירי בקיימו כבר פו״ר. וגם אינה ראי׳ גמורה, דמיירי התם רק מגודל העונש כשרוצה לצער בעלה, ולא נחית בזהר לדון אם יש כאן גדר דחיית מצוה של רשות (כבשבה״ל), ורק שבאופן כזה שבעלה אין חושש אין העונש שנז׳ שם. ותו לא.
ובטהרת הבית שם הביא משו״ת רב פעלים ב יו״ד לד, להתיר לדחות ל״ט משום מדת חסידות. ואין ראי׳, דהתם קאי בדוחה משום מדת חסידות, ולא מחמת רשות בעלמא. וגם בזה חלק עליו בעצמו בשו״ת יבי״א י יו״ד נח, ב, כו בהערות לרב פעלים, ע׳ שמח. (אבל ראה אצלו יבי״א ה יו״ד כג. ב. ונראה שעיקר כוונתו שאין לדחות ללא טעם נכון ומוצדק). ועוד, דהתם מיירי רק לגבי לדחות התשמיש בל״ט ולא לדחות הטבילה, דאיכא משום איסור לעמוד בטומאתה.
והנה בהשקו״ט בענין זה בכמה מלקטים אחרונים נראה קצת בלבול בין כשקיימו פו״ר ללא קיימו (שעל זה כתבנו ״רח״ל״). וכמפורש לדינא בשו״ע קצז, ב, בנוגע מצות פו״ר, בפשיטות. וגם במחלה לו, כמפורש ברמב״ם אישות טו, א ובשו״ע אה״ע עו, ו. והובא במג״א רסי׳ רמ. וראה פמ״ג בא״א שם.
ובקיים כבר, קיל טפי דאיכא רק מצות עונה, שבפשטות מהני מחילה. אבל נחלקו הדעות בזה, שי״א של״ט מצוה גמורה. אבל עיקר הדין שאינה מצוה ומהני מחילה. אלא שאין לעשות כן לדחות המצוה ולהשהות הטומאה ללא סיבה נכונה. וכל ערום יעשה בדעת.
ולאידך, בההיתר לטבול עם איפור עמיד, הרי מדינא אינו חוצץ כשהוא לנוי גם בדאיכא ממשא (דסגי לן בטעם אחד לחוד, לנוי או חזותא), וכש״כ כשהוא רק חזותא. והחשש הוא מחמת דברי הרמ״א קצח, א, שלכתחילה אין לטבול בדברים שאין חוצצים, ובשעהד״ח אפשר להקל. ובסד״ט שם ו, שהוא רק זהירות בעלמא. וראה בערוה״ש קצח, ט, דהואיל ונפיק מפומי׳ דהרמ״א די לנו להחמיר במקום שאין צורך, אבל כשיש לה איזה צורך יכולה לעשות כן לכתחילה (ותמה עמש״כ בשו״ת שיבת ציון מב, הובא בפת״ש טו). ותו, שכבר נתקשו טובא בדברי הרמ״א, והרבה פוסקים כתבו שלהמחבר אין להחמיר. ויש שכתבו לחלק שהחומרא רק בדברים שסתמם מהודקים (שו״ת זרע אמת ב, פו), או שטורח להסירם (ב״ח על הטור כז. ובשו״ת הב״ח החדשות מא), או רק בחציצה ברוב הגוף (פרד״ר במ״ז ד). ובאמת, לא ברירא מילתא דהרמ״א קאי בדבר שהוא לנוי (ראה חוט שני כג שנסתפק). וכש״כ באיפור כזה שהוא מראה וחזותא בעלמא.
וכתב אלינו א׳ מגדולי הרבנים שליט״א:
מסתמא מורי ההוראה מודעים לשינוי שעובר לאחרונה על הנשים שנושא האיפור נהיה משהו שישנם כאלו שאינם מוכנים בשום אופן לצאת בשבת בלי איפור, ובכן בכל שבוע ישנם שאלות אם מותר לדחות הטבילה בליל שבת כיון שאיננה מוכנה להגיע לאמא או לשוויגער וכו’ ללא איפור.
ישנם כאלו שהסיבה היא שלא רוצים שמישהי תדע שהלכה, וישנם כאלו שלא מוכנים להיות ללא איפור.
ובכן כאשר הנידון זה האמא או השוויגער לבד, בדרך כלל מורים שאין בעיה הלכתית שהאמא יודעת שהלכה, זה לא נקרא לילך במהומה. ואם צריך שמרטף לתינוקת ונניח שבעלה לא יכול, לא נגיד לה שתדחה הטבילה רק שתבקש מאמא שלה, ואם לא יכולה לפברק תירוץ, שתספר לה.
הבעיה היא כשיש עוד אחיות או גיסות וכדו’,
אז כמובן שלהתאפר אחרי הטבילה ע”י גוי יש לאסור לגמרי, משום צובע וכו’.
גם האיפור שמופיע שהם כשרים לשבת באישור רבנים, דעת גדולי הפוסקים שאין ממש בהיתר, ואסור להתאפר בהם, כיון שזה צביעה ממש.
ובכן הגרמ”ש קליין שליט”א מורה ובא זה כמה שנים שמוטב שתטבול עם איפור – עמיד במים – מאשר לדחות ליל טבילה, זאת כיון שלדחות ליל טבילה לא כ”כ פשוט בהלכה, ולטבול עם איפור המחבר בסי”ז התיר לגמרי, ורק משום הרמ”א בס”א שלכתחילה לא תטבול אף עם דברים שאינם חוצצין, אבל כשזה מתנגש עם דחיית טבילה, גובר ההלכה שצבע שאין בו ממש ועשוי לנוי אינו חוצץ. וברוב המקוואות בארץ כשהאשה אומרת שיש לה היתר מרב, מטבילים אותה. וה’ יהא בעזרנו.
עכ״ד שנאמרו בהשכל ודעת.
עוד כתב אלי א׳ מחשובי הרבנים שליט״א:
רבינו בעל קנה בושם זצללה”ה אומר שנשים טועות ואינן לובשות לבנים בהגיעם אל השוויגער בימי הז”נ, וכל שכן שעולה בדעתם לדחות טבילתן, כי מפחדות שמישהו ידע ויבין שהם בסביבות ימי טבילתן וכדומה. ואמר שזה טעות, שהפוסקים כתבו רק שלא תלך במהומה, והתבטא שהכוונה היא “שלא תלך ברחוב עם המגבת על הגב”, אבל אם היא הולכת בצניעות אלא שמאיזה סיבה שהיא “כולם יבינו מתוך האומדנא” שהיא הלכה לטבילה, אין בזה שום חשש ושימצא. וסיפר על גאון הגאונים הרב בנגיס זצלללה”ה, שנשאל מאחד שכמנהג בני ירושלים אזי כל האחים הנשואים מסיבים בליל הסדר אצל האבא, ואירע לאשתו ליל טבילה בליל הסדר, ושאל את הרב בנגיס דאם אשתו תלך לטבילה ותתאחר להגיע חצי שעה או שעה אחרי כולם, ידעו מתוך כך שהיא הלכה לטבילה, והשיב הרב בנגיס, “אז ידעו” (וועט מען וויסען) ומה בכך. עכ״ד.
והנה במה שכתבנו שבאמת יש להורות לטבול ללא איפור אבל בלית ברירה יש להתיר לטבול עם איפור עמיד במים, – הנה כמובן היינו רק כמוצא אחרון. ובהקדם, הידוע מש״כ בשו״ת משיב דבר יו״ד מג ואילך, שלא להתיר לטבול ביום מחשש שלא תטבול, ושלהתיר איסור מפני איסור צריך להיות מתון הרבה. ושקו״ט בכללי ד״ז ובגדרי לבטולי הא מקמי הא, ומוטב שיאכלו בשר תמותות וכו׳, והלעיטהו לרשע, וניחא לי׳ לחבר למיעבד איסורא זוטא, ואין מעבירין על העבירות, ובכללי רע במיעוטו בכלל, כגון החילוק בין חטאת הקהל לחטאת היחיד בסתר. אלא שבנדו״ד שהמדובר בחומרא לכתחילה צריך לדעת להקל במאזני הצדק לפי הענין.
ואמרתי אספרה כמו, שלאחרונה מסרתי שיעור לקבוצת מדריכות כלות ותיקות, ואמרו לי שבשנים האחרונות הן שומעות מרבנים כל מיני קולות בדיני חציצה, שהן בתור כלות לא למדו ככה. ואמרתי להם, שצריך להגיד לכלות את ההלכה הצרופה כפי שחונכנו מדורי דורות. אבל אפשר להוסיף בעת ההדרכה, שאם יש מישהי שאנחנו חוששים שאם נגיד לה את כל חומר הדין זה יגרום למכשולים יש לפעמים מצב שיש רבנים המורים היתר.
ובאמת, אחד הקשיים שהיו לי בשנים האחרונות כשהתרבו השואלים, שכשעונים בטלפון לא יודעים אם השואל או שואלת הוא איש חסיד ירא שמים מלידה, או בעל תשובה, או מקורב ליהדות ששומר בינתיים רק על טהרת המשפחה כי מקרבים אותו בצעדים איטיים.
והוחלט אצלנו אחרי משך זמן, שכששואלת על מניקור וכדומה, להגיד לה את כל האמת, שלפי ההלכה זה כך, ואחר כך להוסיף לה, שכשיש אשה שחוששים שאם נאמר לה כך לא תטבול כלל, מרשים לה לטבול ואין מוחים, ואם את כזו, לא נגיד לך כלום (כהיתר שבשו״ת אחיעזר ג, לג ומביא שם משו״ת משיב דבר הנ״ל. ועד״ז במהרם בריסק ב, מו. ויש שהקלו יותר ולא רק שלא מחו. וראה וזאת ליהודה כב. הלל אומר יו״ד צו. משפטי עוזיאל תנינא יו״ד ב, לב. ועוד יש בזה. ונלאיתי מלהאריך לעת כזאת. וידועה הוראת הקרן לדוד לבלניות בסאטמאר, והובא בשו״ת ויען יוסף מ, בקשר לצביעת צפרניים).
#39808
