תרתי לטיבותא בפשט טליתו

 

שאלה:

כתב המשנ”ב סי’ ח’ ס”ק ל”ז ודע דאם בעת הפשיטה לא היה דעתו ללבוש מיד רק אחר איזה זמן אף שאח”כ חזר ונתעטף בו מיד לכו”ע צריך לחזור ולברך . . והוא הדין להיפך אם בעת הפשיטה היה דעתו ללבוש מיד ואחר כך נשתהא איזה זמן והסיח דעתו גם בזה לכולי עלמא צריך לחזור ולברך.

היינו שלהמשנ”ב צריך תרתי לטיבותא – שיהיה דעתו ללבוש לאלתר וגם שיחזור וילבש לאלתר.

ומקור הדין בשעה”צ ממג”א וגר”א. אך הנה במגן אברהם ראיתי רק שכתב שתלוי בדעתו ללבוש לאלתר ולא כתב להדיא שאם לא היה דעתו לא מהני אפילו לבש לאלתר.

אבל דברי המשנ”ב לכאורה מפורשים בביאור הגר”א שם בסוף ס”ק כ”ח וז”ל ודווקא שמחזיר מייד וגם דעתו לחזור מייד כמו שכתוב בסי’ רע”ג.

דא עקא, שהגר”א ציין לסי’ רע”ג הלכות קידוש במקום סעודה ושם כתב הרמ”א (סעיף ג’) שסגי בחדא לטיבותא שיהא דעתו לאכול לאלתר או שיאכל שם לאלתר. ואם כן צריך לפרש בדברי הגר”א דמ”ש וגם דעתו לחזור מיד ר”ל וגם אם דעתו לחזור מיד מהני אפילו שנשתהא ולא יחזיר מייד. ולכאורה אין מקור לחומרת המשנ”ב.

 

מענה:

ראה מש״כ הגרח״ק בשיח התורה א ע׳ רעו. ולא זכיתי להבין דהא התם בקידוש מיירי ביצא ממקומו. ובמשנ״ב כתב בסתמא.

ובס׳ ידות המשנה ע׳ קסד בשוה״ג פי׳ דהתם מיירי רק כשנאנס. וג״ז אי״מ לדידי ולדכוותי.

וח״א שליט״א העיר, שבבה״ל שם בהל׳ קידוש כתב: ודע עוד דלא נוכל למילף ממעשה דרב הונא רק על המשך זמן מועט אבל לזמן מרובה אין שום ראיה משם ואפשר דמשו”ה דייק הח”א וכתב שהוצרך לשהות איזה זמן אך בשארי אחרונים לא הוזכר לשון זה. עכ״ל. וכאן מדבר על זמן מרובה כמו שהזכיר המשנ”ב שהסיח דעתו שזה בודאי רק בזמן מרובה. ומיושב ב׳ הפרטים, הן באופן שדעתו לחזור מיד ולבסוף נשתהה, כיון דהכא איירינן בזמן מרובה, והן באופן שדעתו שלא לחזור מיד ולבסוף חזר מיד, שכיון שבדעתו הי׳ להשהות זמן מרובה וה״ז היסח הדעת, לכן אין ללמוד משם. אלא שא”כ קשה מה כן הביא הגר”א משם, ואם לענין זמן מועט, א”כ מה ציין המשנ”ב לדברי הגר”א על דבריו. וצ”ע.

גם בשו״ע אדה״ז ח, כג-כד מוכח דבעינן תרוויהו.

 

 

#39641