What Bracha is recited when earing yogurt with granola mixed in?
Granola is usually hoadomo. Please see here:
If the yogurt is very liquidy and can be drunk from a cup like a regular drink without using a spoon, the granola would usually be considered the primary ingredient, and thus you only make the bracha hoadomo. If your primary intention is to eat the yogurt, you should make two Brochos.
If the yogurt is thicker, as is usually the case, then if your primary intention is to eat the granola, you should make a Bracha just on the granola. if your intention is to eat the yogurt as well or mainly to eat the yogurt, you should preferably make a bracha on both the yogurt and the granola before mixing them.
Please see here generally:
Sources:
בסדר ברה״נ ז, טז שגרעיני דגן אינם נפטרים בברכת המרק. ומוכח דאזיל בשיטת המג״א רח, ז, שדגן אינו נעשה טפל גם כשברכתו בפה״א. וראה בשו״ע אדה״ז רח, יב שבהגה עה״ג מציין למג״א שם.
וכמה מהאחרונים חולקים על המג״א (אבן העוזר, יד אפרים, וכן בספרו עוללות אפרים סוסי׳ יא. פמ״ג שם במ״ז ד. וראה לקמן בדעתו. וראה משנ״ב בשעה״צ כו וכז).
ובגנזי חיים רסי׳ רח כתב שהוא דין מיוחד במרק, כשנתבשל הגרעין במים, מחמת שמים אין להם טעם, ולא בכל דגן בעין בתערובת. ולדידי׳ קיימא מילתא גם בשאר מינים במרק. אבל במג״א מפורש שהוא רק בדגן ולא בשאר מינים. וכ״ה גם בסדר ברה״נ שם.
ובאמת, מפורש כבר בראשונים שרק כשברכתו מזנות אומרים דין כל שיש בו, ראה פסקי רי״ד ברכות לו, ב וריא״ז ברכות ו, א, י, והובא בשלטי הגבורים ברכות כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה בשל. והובאו דבריהם בכנה״ג בהגה״ט רח, ב. וראה גם יפ״ל א, רח, ד. (והעיר מדבריהם בשו״ת עמק התשובה א, י. וקדמו בעוללות אפרים שם ובתהל״ד רח, ד). אבל לאידך ברבינו יונה ברכות כה, ב בדפי הרי״ף ד״ה חביץ כתב שבלא נכתשו החטים מברך בפה״א. והיינו שהדגן עיקר בכל אופן. ויש מפרשים כך גם ברא״ש ברכות ו, יב שאחרי שביאר הטעם ששכר ברכתו שהכל הקשה שוב מדין כל שיש בו. ובשו״ת הרא״ש ד, טו מוכח שהוקשה לו מ״ט לא יברכו האדמה.
ולכאורה יש ראי׳ ברורה בדעת אדה״ז בענין זה, מסדר ברכת הנהנין ג, ב, שהטעם שדגן עיקר הואיל ונקרא מזון. (ולכאורה הוא דלא כפנ״י ברכות לו, ב ד״ה גופא, שאינו תלוי בזייני אלא בחשיבות בדיני חלה ומצה וברכת המזון. ואינה ראי׳, שכוונתו שכשהוא בתערובת מועטת אינו זן. ולהעיר משו״ת הצ״צ או״ח כז, ד, שבתחילה נקט בטעם שה׳ מינים עיקר מחמת חשיבותן. ושוב כתב למיסבר סברא שכ״ה גם ביין מחמת דסעיד. אלא שאינו למסקנא). ולפ״ז כשברכתו האדמה ל״ש לומר כן.
ונראה, שאין לה״ר מהמג״א ואדה״ז שגם בכה״ג דגן עיקר, שיש חילוק בין דין דגן להיות עיקר, ששייך רק כשברכתו מזונות, לדין שדגן אינו נעשה טפל, שהוא גם כשברכתו האדמה. ודוק בל׳ המג״א, ש״מ״מ אין הגרעינים בטלים לרוטב״. וגם לגבי מיני דגן שברכתם במ״מ כתב אדה״ז בסדר ברה״נ שם טו, שמין דגן הוא חשוב ואינו נעשה טפל להפסיד ברכתו כל שבא ליתן טעם בקדרה. ולא נחתינן עלה מדין כל שיש בו, דל״ש בתערובת במרק כשעיקר הבישול בשביל המרק. וראה אצלנו 13027 בסו״ד. וכן אצלנו 22607. ודין כל שיש בו שייך רק בדגן שברכתו מזונות (כמו בדין קדימה, ראה שו״ע ריא, ה. סדר ברה״נ י, יא. וא״ש קושיית האבהע״ו מדיני קדימה). ועלה קאמר, שמ״מ, אין הגרעין מתבטל מחמת היותו מין דגן. (ומצינו כמה מעלות טובות לדגן, נוסף לדין כל שיש בו, ולדוגמא שטעמו חשוב יותר משאר הטעמים, ראה סדר ברה״נ שם כ. ומצינו כעי״ז לגבי בשר, שאינו טפל אף שאינו עיקר, ראה סדר ברה״נ ו, י. ונת׳ אצלנו 12344). ויש להמתיק הדברים, שלגבי היות דגן עיקר צ״ל באופן שמשביע וגם בדרך אכילתו שבכך חשיבותו, אבל מ״מ מצד גוף המין, אכתי איכא חשיבות בה׳ מינים שלא יתבטלו לגמרי. וראה מגן גבורים רח, ד בסופו, שהסכים ג״כ למג״א, ודרך בסברא כעי״ז, שאף שאין המים בטל לדגן, מ״מ התבשיל אינו בטל, אבל סברתו באו״א קצת.
ויש להוסיף, שבאמת צ״ע טובא מ״ט לא אמרינן דין כל שיש בו במרק שיש בתוכו תבשיל דגן, כשעיקר הבישול בשביל המרק (וממה שהוסיף אדה״ז ז, יט, הסבר כשעירב אוכל ומשקה ללא בישול, וכדלקמן, משמע שבמרק שנתבשל בתוכו דגן, מעיקרא ל״ק). ומשמע, שכיון שנתבשל בשביל המרק נהפך כולו למים, ול״ד לשאר תערובת. ומ״מ אשמועינן במג״א מילתא חדתא, שכיון שסו״ס עיקר גורם הטעם הוא התבשיל, לכן אם הוא ממין דגן אינו מתבטל להיות טפל לגמרי. וכדברי הגנזי חיים שמים אין להם טעם מצ״ע (אלא דלדידי׳ אי״ז דין מיוחד בדגן). וראה עד״ז במגן גבורים שם. ורק בנוגע לדין זה שמענו מדברי המג״א שהוא בתוקף גם כשהדגן ברכתו האדמה. אבל היות הדגן עיקר הוא רק כשהוא מזון, כנ״ל.
ומכיון שכן, אפ״ל שבתערובת אוכלים, ויש בתוכו מין דגן, מעיקרא ליכא למיסבר סברא, שדגן שברכתו האדמה עיקר, או אפילו אינו טפל.
ובהיותנו בזה, יתיישב מה שנתקשו הרבה בפמ״ג שם, שכתב בפשיטות, ובלשונו ״והוי יודע״, שבתערובת גרעינים שלמים ממין דגן עם קטניות וטטרק״י אזלי החשיבות דה׳ מיני דגן ואזלינן בתר רובא, והוסיף להוכיח כן מדברי הלבוש. ומדוע לא העיר שבמג״א מפורש איפכא, ושם דברי המג״א אחרי הדלת שלא כדרכו (ראה גם תהל״ד שם שעמד בזה). ולהנ״ל יבואר לנכון, דשאני נידון דהמג״א דקאי בזופ״א, וקמ״ל שהגרעינין לא בטלי. אבל בפמ״ג קאי בתערובת אוכלים, ובהא ליתא לחשיבות דגרעינים שלמים.
והנה, בנידון דמרק שבמג״א וסדר ברכת הנהנין ז, טז שם, בלא״ה אין הדגן עיקר במרק, שעיקר הבישול בשביל המרק. ובכלל, מין דגן המעורב במשקה אינו נעשה עיקר כמבואר שם ז, כא.
ומכל מקום גם לולא כל זה, דגן שברכתו האדמה אינו נעשה עיקר אף פעם.
אמנם, גוף הענין שכיון שדגן עיקר תלוי במה שהוא מזון ומשו״ה הוא רק כשברכתו מזונות, אינו מוכרח, שכן אפשר שגם כשברכתו האדמה יש בו תכונת המזון. וניחזי אנן, הנה בלבוש רח, ד, כתב שבאוכל דגן בעין אינו מברך מזונות מחמת שאינם זנים ומשביעים. וראה פמ״ג במ״ז ז. (וכבר נתקשו מ״ט אינו משביע מחמת היותו שלם, ורק כשחילקו לחלקים. ואכ״מ). ואילו בסדר ברכת הנהנין א, ח, כתב מחמת שאינו דרך אכילתו ולא נשתבחה א״י באכילה זו. ובכ״מ שאינו חשוב. (וראה רשב״א ברכות לו, א. תר״י ברכות כו, א בדפי הרי״ף ד״ה והפת. כס״מ ברכות ג. ב. טור רח. מג״א שם י).
אמנם, מפורש הדבר ברשב״א ברכות לו, א בשם הראב״ד, שבכוסס החטה אין בו לא כלכלה ולא מחיה ולא מזון. (אבל ברשב״א שם גופא, לגבי קימחא דחיטי, כתב סברא, דאילו אפו לי׳ מברך שלש כי לא אפו לי׳ מברך מעין שלש). וכן משמע בריטב״א שם לז, א ד״ה כל שהוא. והעירו מסידור רש״י קיג, דמיני מזון נינהו הואיל ובישלן. ומשמע שבל״ז אינו בגדר מזון. אבל לאידך מצינו בכוסס החטה שנסתפק ר״ת שמא מברך על האדמה, ומתחיל בה על המחי׳, כבתוס׳ ברכות לז, א ד״ה הכוסס. וכ״ה בט״ז רח, ד. ובאמת, כבר העיר מדעת התוס׳ באהעו״ז גופא. והרי הוכרע לדינא (שו״ע רח, ד. סדר ברה״נ א, ח) לחוש לכתחילה לדעתם. (וצ״ע שאם מתחיל על המחי׳ מדוע לא יסיים. וראה מאמ״ר רח, ט. נהר שלום שם ה. חי׳ מהר”ם בנעט, שפתי חכמים, ואור החמה ברכות שם. ואכן בסידור רש״י קיד, ובס׳ הפרדס עז, ובמחז״ו עא, ובשבה״ל קסא, שאינו אומר על המחי׳ ומתחיל מעל תנובת. וראה אוצה״ג חלק הפירושים רב. ובתור״פ, שמתחיל על האדמה. וכ״מ ברא״ש ובתוס׳ הרא״ש ועוד. והאריך בסימן ברכה (רז) ח, א ואילך (אבל מש״כ שם לדחוק בדברי תוס׳, הנה באר״ח ברכות ד מפורש שמברך על המחי׳ וחותם על הפירות). וראה באו״א בשו״ת אג״מ ט או״ח יח, כח. קובץ מאורות ירושלים ג ע׳ שסג ואילך. מטר השמים ברכות שם. בין המשפתיים פיין ברכות נג, ב. בנין שלום רח לט״ז שם. דברות מרדכי שפירא ברכת מעין שלש בירורי הלכות א. קובץ ברכת אליהו ע׳ סד. ודעת הראב״ן קצ, שמברך על המחיה ממש גם כשאוכל דגן בעין. וכ״ה בפיר״ח ברכות לז, א. וי״ל).
ומ״מ, לא יצא הדבר מכלל ספק, שהרי כנ״ל נחלקו ראשונים אם דגן עיקר כשהוא שלם. ויש לנו לחוש גם לדעת התוס׳ שברכתו מעין שלש. ובדברי המג״א ואדה״ז אין לנו הכרעה וראי׳ מוכחת, אם הוא רק שאינו טפל, ואם הוא רק בנתבשל במרק.
ומעתה, ניהדר אנפין לנדו״ד, בחתיכות גרנולה ביוגורט, תלוי גם אם דינו כמשקה או כאוכל. ובהקדם, שבתערובת אוכל ומשקה כשלא נתבשל יחד, פסק המג״א קסח, ל, וכוותי׳ נקט אדה״ז בסדר ברה״נ ז, יט שהעיקר האוכל אא״כ עיקר כוונתו על המשקה. ואם כוונתו על המרק – הוא העיקר. ואם כוונתו על שניהם, מברך על שניהם, וגם אם האוכל מין דגן, אינו נחשב עיקר. ואסברה לה מילתא בטעמא, שאף מין דגן כשהוא רך וראוי לשתי׳ ברכתו שהכל. ור״ל, שאף את״ל שנהפך כולו לדגן, הרי גם בדגן ממש כשהוא בדרך שתי׳ ברכתו שהכל. (אמנם, כשכוונתו על המרק לחוד, בודאי מברך גם על מין דגן. ותיבות ״ואפילו אם המאכל הוא מין דגן״ קאי רק אבתרייתא, כשכוונתו על שניהם, שהרי סברא הנ״ל לא יועיל שלא לברך על הדגן. אמנם, ד״ז תלוי ועומד בהנת״ל, אם ד״ז שדגן אינו נעשה טפל, הוא רק בנתבשל במים מחמת שהוא עיקר הטעם). ודאתינן להכא, הכל תלוי בגדר דגן שנעשה לשתות. ומפורש במג״א רח, ח שהכל תלוי אם הוא ראוי לשתי׳ או עב. וכ״פ אדה״ז בסדר ברה״נ א, ט, שאם הוא רך וקלוש עד שאינו ראוי אלא לשתי׳ מברך שהכל משא״כ בעב קצת. ומתאים למש״כ אדה״ז קנח, ט, שכשהמרקחת עבה קצת שאין דרך בני אדם לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל שזו דרך שתיה היא אלא דרכה להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה, זו היא דרך אכילה. (אבל בסדר נט״י כא מחלק באו״א). והגדרה אחרת מצינו בסדר ברה״נ ח, ח. אלא שאינו נוגע לכאן.
ולפ״ז במשקה הרי בלא״ה לא אמרינן מין דגן עיקר במשקה. ואם הוא כאוכל, ואין כוונתו בעיקר על הדגן, נחתינן לספיקא. ומשו״ה כתבנו כבפנים.
#29528
#32743
