בדין טעה וחתם בהקל הקדוש

 

שאלה:

א. הש”ץ שטעה וחתם הקל הקדוש ולא נזכר תכ”ד, ופסק המורה שצריך להתחיל שמ”ע, ושהציבור יאמרו עוד פעם קדושה. נשאלה השאלה האם זה פשוט כ”כ שצריך לחזור מתחילת שמ”ע (כמדומה שיש סברא שש”ץ אינו חוזר לראש משום דלתקוני שדרתיך וכו’, וא”כ הרי זה כאילו הוא עדיין באמצע הברכה). ואת”ל שצריך לחזור מאן יימר שהציבור חוזרים לומר קדושה.

ב) אחד טעה וחתם הקל הקדוש, ולא ידע שצריך לחזור לראש והתחיל שוב “אתה קדוש וכו'” ולאחר שגמר שמ”ע נזכר שלא עשה כדין, ובא לשאול, האם צריך להתפלל עוד פעם.

 

תשובה:

א. הש״צ חוזר לתחילת התפלה. וחוזרים ואומרים קדושה.

ב. אם לא חזר לראש לא יצא וחוזר ומתפלל.

 

מקורות:

א. ש״צ שטעה – הסברא היא איפכא שש״צ צריך לחזור גם במקום שאין מחזירין משום לתקוני שדרתיך. וגם בזה השיגו רבים – ראה אצלנו כאן.

והנה, אם יחזרו קדושה, מפורסם שבעל יבי״א (בשו״ת יבי״א א, ח. שם ז, נא, י. יחו״ד ו, לח. ובספרו חזו״ע ימים נוראים ע׳ קצט), החזיק בעוז ע״פ המאירי ברכות לד, א, שש״צ חוזר רק לאתה קדוש וכדרכו בקודש מצא עוד ראיות מראשונים. וכן נקט במאורי אור בחלק באר שבע לא, ב. וצירף בעל יבי״א דעת הסוברים שגם היחיד אינו חוזר, ושש״צ בכלל אינו חוזר.

אבל נוסף לזה דאיפסיקא הלכתא בכל האחרונים שלא כדבריו, גם בהוכחותיו השיגוהו גדולים וטובים. והביאו ראיות מכמה גאונים וראשונים איפכא. וחלק מהרצאת דבריהם נלקטו בספרים דלקמן. וגם פשטות דברי הטור או״ח קיד, שלא כדבריו. וידוע שגדולי דורו לא הסכימו עמו.

ועוד, שגם אם נאמר דנקטינן שקדושה כברכה בפ״ע, ושכ״ה לא רק בקדושת יוצר אלא גם בקדושת העמידה (ואכ״מ) – סו״ס בג׳ ברכות אלו חוזר לראש. ודוחק להחשיבה כברכה רביעית. וגם אם נאמר כדבריו, הרי מותר לו לחזור רק שא״צ לחזור.

וגם במאירי כ״כ רק בשם יש מי שאומר, ובספרו חיבור התשובה כתב איפכא. וג״ז רק בכדי שלא יצטרכו לומר קדושה שוב, ולא מצ״ע. וראה להלן. ובעל יבי״א גופי׳ נקט לחזור כשטעה ולא אמר המלך המשפט, ול״א סב״ל, מחמת חשש ברכה לבטלה בשאר ברכותיו. ומאי אולמא הא מהא.

ובעל יבי״א נדחק בשינויי דחיקי להעמיד דבריו הראשונים, ועביד איניש לאחזוקי דבריו, ומוקים לדברי הראשונים באוקימתא. וכבר האריכו בדחיית דבריו בכ״מ. וראה גם לקמן. (וראה בקובץ משנת יוסף טו, שנדחקו ליישב דבריו).

וראה בארוכה דבר יהודה זאדה ב – ע׳ נא ואילך. מועדי ה׳ אזולאי ר״ה ה הע׳ 8 – ע׳ קכז. קובץ ההיכל תשפ״ג. קובץ האוצר גל׳ צ.

ב. כשהיחיד חזר לאתה קדוש אם הוא לעיכובא – בפשטות הא דקיי”ל דג’ ראשונות הם כברכה אחת הוא לעיכובא וא”כ לא יצא ידי חובת תפילה וצריך להתפלל עוד פעם.

אמנם באשל אברהם מבוטשאטש או״ח קיד, ו, כתב בזה”ל “בג’ ראשונות חוזר לראש ברכה א’. אם חזר רק לברכה שטעה בה י”ל שיצא ידי חובתו, וצלע”ע כעת”. אלא שהוא מחודש, והוא עצמו נשאר בצ”ע, וכתב רק כמצדד. ובכלל מצורת כתיבת ספרו נראה שנכתב כרשימות לעצמו ולא בהכרח הלכה למעשה. ובכל אופן, דברי הא״א כאן אינם שורת הדין, שפשטות ההלכה שלא כדבריו.

ובשלילת דעת הא״א בעניננו – ראה גם ציוני הלכה תפלה א ע׳ קפז בשם הגריש״א. ובשם הגרחפ״ש בס׳ במחיצת חכמי ישראל ר״ה ד ע׳ כו. וראה גל׳ וישמע משה בהר תשפ״ד.

ומצאתי בקובץ שיח תפלה ע׳ רעט, ובקובץ ישורון חו׳ ג ע׳ ח, חו׳ כג ע׳ שפה, ובעוד מקומות, מכת״י הגר״ר גראזאווסקי, שכ״כ בדא״פ. אבל מיירי בחזר תוכ״ד. ועכ״פ, גם לדידי׳ מוכח שלאחר תכ״ד, ודאי לא מהני. אלא שאינה ראי׳ גמורה דאפשר דמיירי כשהוא עדיין באמצע תפלתו ולכתחילה.

וכדבריו, ראה חשוקי חמד יומא נה, א (ע׳ שעג). ושם כתב לצרף גם סברת הא״א.

והגר״ר הביא בעצמו מי שחלקו עליו. וראה גם כאיל תערוג מועדים ע׳ שמג, שחולק. וראה מש״כ לפלפל בדבריו בביאורים והערות בענינים שונים (במכתב כ״ח תשרי תשע״ג). ולהעיר מבר אלמוגים קלג. ובכל אופן, לא דמי .

וסברת שו״ת חיי הלוי ג, מג בחזר לאתה קדוש, שמדמה לה לשח – תמוהה מאד, שהרי מפורש בכמה דוכתי שבטעה חוזר לראש הברכה, אם מחמת שתפלה שאני מק״ש (פר״ח קד), או – והוא העיקר – שטעה חמור משהה. ומפורש במשנה ברכות לד, א. גם צע״ג שהרי החיי״א גופא כח, ג, שעליו סמך, כתב בנשמ״א שם ב, לחלק בין טעות להפסק. וראה משה״ק על החיי״א בשאילת משה  דין טעות בברכה יא, כא – ע׳ קסו.

[ולהעיר, שיש סברא שבש״צ שטעה חמור טפי, שגם בשאר ברכות חוזר לראש ולא רק בתפלה, ומפורש בירושלמי (שממנו הביא בעל יבי״א ראי׳) לגבי ברכות ק״ש, שבנשתתק – השני מתחיל מראש הברכה, ורק שמחמת שענו קדושת יוצר חשוב אז כברכה חדשה. ובטעה חמור מנשתתק כמפורש בשו״ת הרשב״א].

גם מש״כ בחיי הלוי לסמוך על מגן גבורים שהביא המשנ״ב קד, יט – הרי במגן גבורים שם קד בשלה״ג מפורש שדיבור של חול אינו כטעות, דבת מינה מחריב. ובנדו״ז ה״ז טעות והו״ל בת מינה. וראה גם בתפלה למשה ד או״ח מד הע׳ 8 – ע׳ רחצ – שהשיג הגר״מ לוי על ח״א שכתב עד״ז. ולהעיר שבחזו״ע ימים נוראים בדבריו להקל לש״צ לחזור לאתה קדוש אכן ציין גם לסברת חיי הלוי. אלא שבחיי הלוי גופא כתב לחזור ולהתפלל נדבה.

עוד אעירה, שלכאורה להדעה שהביא המאירי ברכות לד, א בשם יש מי שאומר שש״צ אינו חוזר רק לאתה קדוש בכדי שלא יצטרכו לענות קדושה שוב, ומדבריו נראה שתלה הדבר רק בהצורך לומר קדושה ב״פ – משמע מחד גיסא שאינה ברכה לבטלה אם יחזור לראש, אבל לאידך שמי שחזר רק לאתה קדוש, לא הוי כמאן דלא צלי. וכן יש להוכיח מדעת האר״ח שנסתפק כשכאו״א מתפלל לעצמו, אם הש״צ חוזר לראש, ועדיף לי׳ שלא יחזור הש״צ. ומינה שעכ״פ אין שאר ברכותיו לבטלה, דאל״כ מדוע סבר שלא יחזור. וכן בהצד שלא יחזור כתב משום הפסק ולא משום ברכה לבטלה. וכן בשו״ת הרשב״א א, לה, שפסק שבטעה ונזכר תוכ״ד אינו חוזר, אף דתליא בפלוגתא אי מהני תוכ״ד, כתב דשוא״ת עדיף ואין לו לחזור לראש. וכן מוכח ממאי דקייל״ן שמספק בהמלך המשפט אינו חוזר. ומינה, שאי״ז לבטלה עכ״פ. וכן מובן בחיי״א הנ״ל גופא, שישית בחלקות למו, שלכתחילה בשח חוזר לראש, ובדיעבד וסיים תפלתו אינו חוזר. ואי׳ איפוא מצינו לחזור לראש משום דין לכתחילה. ועכ״פ מוכח דל״ה ברכה לבטלה לכתחילה כשחוזר לראש. כמו״כ ממש״כ בשו״ע אדה״ז קכו, ה, בטעה הש״צ בתפלת לחש, שבהשלים תפלתו סומך על חזרת הש״צ, וקאי בג״ר, אם נאמר כפשוטו דקאי גם בטעות דהא-ל הקדוש, משמע שסו״ס לא הוה כמאן דלא צלי. וראה אצלנו 39445. ומ״מ הרי חיסר ההזכרה. ובפרט אם הוא ממטבע הברכה. ובכל אופן, אין מכאן ראי׳ לשיטת הא״א, כפשוט.

ועוד מצינו במש״כ המג״א שביודע רק ברכה אחת אומרה. ולכאורה גם בג״ר מברך מה שיודע. וראה מגן גבורים תקצג. ומוכח, שעכ״פ שם ברכה עלה, גם על אותה ברכה לחוד.

ומ״מ אין מכאן סרך ראי׳ שיצא כשלא חזר לראש.

ופשטות הטור או״ח תקפב שהפלוגתא בגמרא בדיעבד, ולמאי דקייל״ן שבדיעבד חוזר – נמצא שלדינא לא יצא.

ולהעיר, שיש שצירפו הדעות שבכלל היחיד אינו חוזר בטעה וחתם הא-ל הקדוש, ה״ה הראבי״ה, בעל המאור, ראב״ד בהשגות בשם יש מי שאומר, וסייעתם, וכ״כ יבי״א לצרף דעתם בנוגע לש״צ שטעה. אלא שלדידהו אינו חוזר גם לא לברכת אתה קדוש. ותמוה מה יועיל צירופם לחזק דעתו. כן צירף דעת ארחות חיים שש״צ אינו חוזר בטעות אם הציבור כולם התפללו. וג״ז אינו מעלה ארוכה, מאותו טעם.

 

 

#38404