האם עונים לקדישים של מנהג כשאוחזים בפסוקי דזמרה וק”ש?

 

שאלה:

האם עונים לקדישים של מנהג (היינו כל הקדישים שאינם חלק מז’ הקדישים בכל יום שהם חיוב בסימן נו) כשאוחזים בפסוקי דזמרה וק”ש, או כשם שאין עונים לחצי השני של קדיש משום שאינו חיוב, עד”ז בחצי הראשון או “יהא שמי’ רבה” ו”דאמירן בעלמא” של קדיש שאינו חיוב אלא מנהג.

 

מענה:

כן, עונים.

 

מקורות:

ידוע שכך פי׳ במט״י סו, ג בפי׳ ״מתתקבל ואילך״, דקאי על הקדישים אחרי קדיש תתקבל. והיטב חרה לו לחלק כך בין הקדישים. ואכן בכ״מ השיגו שלא זו הכוונה, והכוונה לעניית אמן על תתקבל ויהא שלמא וכו׳ – ראה בכ״ז ערך השולחן בהשמטות סו, ג. צוף דבש מועטי ג.שו״ת זכור ליצחק הררי ז. נוה שלום סו. מימי שלמה קמחי סו,ג. מנחת אהרן פארדו יג, ל. מאמ״ר סו, ג. זכור לאברהם אלקלעי א אות ב,לב. שו״ת אוהב משפט עלוש או״ח ב.  שמחת כהן או״ח כד. ועוד.

אבל בלקט הקמח החדש סו, ה, הביא משהם וישפה (והכוונה להתל״ד) סו, ה, (ונמצא הוא שם ו) שכתב מעצמו שלא להפסיק בק״ש וברכותי׳ לקדישים שהם מנהג (ומשמע שבפסוד״ז גם לדידי׳ מפסיק). והעלים עינו מכל הנ״ל. וגם הוא עצמו כתב שהוא דבר חדש.

והסברא פשוטה לחלק בין מתתקבל ואילך לקדישים שהם מנהג, שבכלל מחוייב אדם לענות גם על קדישים שהם מנהג, אבל אינו מחוייב לענות מתתקבל ואילך.

והה״נ במש״כ בתהל״ד שם ה שבכבר שמע אפשר שלא יפסיק, שלא אישתמיט בשום דוכתא הכי. ומתוכו מוכח הוא, שהרי מצוי בקדישים מתתקבל ואילך, ששמע קדישים שלפנ״ז. והוא עצמו נשאר בצע״ג. ונראה דלא ברירא לי׳.

וגם עיקר הוכחתו לא ידעתי להולמו, שהביא בשם המג״א קט, ג שבתפלה אין מפסיקים לשמוע קדישים שהם מנהג. וליתא שם כלל. ומיירי רק מענין החיוב להמתין, כאשר הביא בעצמו. ובאמת גם לדינא, מסתבר שכן הדין גם באמצע תפלת העמידה, שגם בשמע ישתוק ויכוון. ודלא כשו״ת אז״נ ב, ס, שגם הוא כתב להשוות לדין אם צריך להמתין לשמוע. והשיגו השואל באז״נ ד, מא, ג. וכוותי׳ כתב מדנפשי׳ בשו״ת דברי שלום קרויז ד, מח. ולדידי יותר מסתבר ללמוד משתיקת הפוסקים בדבר רגיל, דלא שמיעא להו. ובכלל, ההיתר לשתוק אינו בכדי שיוכל לצאת יד״ח קדיש וקדושה, אלא מצ״ע מחמת החיוב לענות ושלא יהא ככופר. וכ״מ גם מזה ששותק לשמוע ברכו, ראה אדה״ז קדשה, אף שמסתמא כבר שמע. וראה אשי ישראל לב הע׳ מט בשם הגרח״ק. דעת נוטה ג, קעב – בכיו״ב.

וגם, בעיקר הדברים שכתב בתהל״ד שההיתר להפסיק בק״ש ילפינן מתפלה – לאו מילתא פסיקתא הוא. ולמג״א סו, ה, וכ״פ אדה״ז שם, מפסיק גם לברכת רעמים – דס״ל שההיתר הוא כמפסיק מפני הכבוד, ודלא כבכור שור ודעמי׳ שחלקו מה״ט גופא, דס״ל דילפינן לה מתפלה. ובכמה ראשונים מוכח שהטעם מפני היראה והכבוד.  ואכן במאורי אור בחלק באר שבע כו,ב, הובא באר״ח ספינקא סו,ז, שחולק על המג״א לענין ברכת רעמים ס״ל נמי שאינו מפסיק בכבר שמע, ולשיטתי׳ אזיל. וראה גם מט״י סו, א שגם בכבר שמע מפסיק. ופשוט, שכיון שהוא מפני הכבוד לא שנא לן אם שמע או לא. וראה גם שו״ת נשמת כל חי או״ח ה. מעורר ישנים לח, ב. אוהב משפט שם. וראה גם בשו״ת חיי אברהם שפיצר א, קונטרס ההפסקות כה,  שהשיג  שאין כל סברא לחלק בדבר,  וראה שו״ת יבי״א א, ה. שם ו, כ.

 

 

#35453